מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

הראשון והשני / נורית זרחי

 

אנשים, אלה שהכירו אותנו ואלה שחשבו כך, היו אומרים: "למרות שהם גרושים, הם ממש מסתדרים טוב." ראו אותנו יוצאים יחד לקפה, לסרטים, לקונצרטים. אולי בגלל שידענו למה התגרשנו, ואולי בגלל שלא.
עכשיו אמרתי לבעלי הראשון: "תשמע, ביום שישי הקרוב אני מתחתנת בחדרה, ואחר כך אנחנו נוסעים לירח דבש בחו"ל." ה"אנחנו" רעם באוזנַי, אבל לא נראה לי שזה צרם לו במיוחד.
"אני בא," הוא אמר בעליזות.
ואני עניתי: "בטח, מי יוזמן אם לא אתה, הידיד הכי טוב שלי. היחיד שמכיר אותי."
תהיתי לרגע, האם באמת ניתן להכיר מישהו, אפילו אם היית נשואה לו חמש שנים?

ואומנם, הצלחתי לזהות את פניו בקהל, כשהסתובבתי מִדַמֵית לפרפר בשמלת הכנפות הלבנה שלי.
"תכיר," אמרתי לאיש התמיר, היפה, בעלי החדש. והם לחצו ידיים. הבעל הישן אמר: "אני מכיר אותה, שים לב שתצליחו הפעם יותר מאשר אנחנו." שמעתי בקולו איזה צליל שהיה לי לא נוח, אבל מייד פרחתי משם הלאה, מעופפת בין האורחים. כשהתחילה המוזיקה, הרגשתי קלה כל כך עד שהנעליים החדשות לא לחצו לי יותר.
שמעתי את הרחש שעבר בקהל המשתתפים, "שניהם כל כך יפים, כל כך מתאימים," והרגשתי כאילו אין בעולם יותר קצה.
בתוך הערפל הזה שמעתי את קולו של הראשון, "רוצה לרקוד?"
הידיים שאחזו בגופי היו מוכרות לי מאוד – האצבעות הקצרות, החוזק הממותן. התעלמתי מזה ואמרתי: "מייד בשבוע הבא אנחנו נוסעים." וכששאל לאן, לא יכולתי שלא לומר לו: "בבוקר, לפריז." הרגשתי מעט לא נוח על שאמרתי זאת, אף כי, חשבתי, הרי אין בזה משום סוד.

"תראי מי פה," אמר בעלי החדש, ולא התפלאתי כשראיתי את הישן בשדה התעופה בקצה התור, עומד שם עם התרמיל על הגב. גם לא כשהתברר לי שהוא מתגורר במלון שלנו, חדר לידנו.
כשפגשתי בו במסדרון, לבושה בבגד הים החדש, בדרכי עם בעלי לבריכה, הוא אמר בקול: "באתי לשמור שהפעם תתחתני כהלכה."
הסתכלתי על בעלי העכשווי, האם הוא שמע?

קשה היה להשוות ביניהם. לא משום שהיו שונים במיוחד, אלא משום שכל בני האדם שונים זה מזה, וזה הרי הסיכוי שלנו.
הסיכוי החדש בא ממרומי הגולן. הוא היה אחראי שם על סוסי הבר, תפקידו היה לביית אותם. אולי בגלל זה הופעתו הייתה שונה כל כך מזו של כל יתר אורחי המלון. ובאשר לראשון, לא יכולתי לשפוט, כבר הייתי רגילה אליו.
כך עברו להם חמשת הימים הראשונים, אף כי כשהתעוררתי בלילה, לרגע לא ידעתי לצד מי אני ישנה. נראה היה שבעלי החדש מבחין טוב יותר בסוסי בר מאשר ברגעים רגישים. כשהצטרפנו לשולחן של הראשון, על פי המלצתו של השני, התברר שהם היו יחד בטירונות ואחר כך בקורס קצינים, ואחר כך במרומי הגולן. איזו מין ארץ זאת, חשבתי, דומָה לחדר ילדים ענקי שכולם מתחנכים בו לצד כולם.
ובכל זאת חשבתי שאני מאושרת, אם כוונתי לחליפת הצלילה הבלתי נראית שעטפה אותי, עד לאותו רגע שבו כבה החשמל. על ספסל בגינה, בחשכה הגמורה, שמעתי את קול בעלי הראשון מן הלובי: "מותק, אל תיבהלי, זה קורה לפעמים שיש חושך. בסוף יידלק האור."
מה הוא אמר לי? שאלתי את עצמי במבוכה, למה המשפט הזה נשמע לי לא במקומו? בעצם הוא יכול היה להגיד את זה לכל הנוכחים פה, אפילו בתור דובר חברת החשמל. כמוהו כמו בעלי השני שאמר: "אל תפחדי, זו תקלה זמנית," ולא ידעתי אם הוא מתייחס לנישואיי הראשונים או לחדשים.
עוד לפני שנדלק האור הבנתי משהו. זה היה קשור בתחושה ששום ממד חדש לא נגלה לי ביחסים האלה, לא כלפי עצמי ולא כלפי הצירוף שלהם. מעין סוד שהאהבה עשויה לגעת בו ולהפוך מפה בנאלית למשהו שצופן בתוכו את תגלית היותי באופן חדש.

לנגד עיניי חזר העולם לרגילותו. לא עוד השמיים המכוכבים שנצצו בזמן החשֵכה הכפויה ולא הירח שנתלה כפנס ענק מעל הבריכה. מבעד לחלון ראיתי את שני הבעלים שלי יושבים ומשחקים באחד ממשחקי הלוח שהיו שם.
בכיתי, לא יודעת למה בעצם. ואז שמעתי מישהו נושם-נושף לידי. זה היה כלב סֶטֶר אירי שהסתובב בין שבילי הגן, כנראה ברח מאחד האורחים או ננטש על ידי מי. המשכתי לבכות, מחבקת אותו לחיקי, חשה את נשימותיו החמות, את מגע לשונו המחוספסת על ידי. מעניין מה הוא אומר לו, הישן לחדש, או ההפך. האם הוא מזהיר אותו? או להפך?
הירח נעלם מעבר לבניינים, הכוכבים כהו מפני אור החשמל. האם בי חסר כוח השינוי, וכמו המלך מידאס כל דבר שאני נוגעת בו הופך לעצמי? רציתי שיקרה לי משהו שיסיר את הלוט מעל הצפוי ויעיר אותי מן התרדמה של כאילו חיים. האם זה כישרון או מאמץ? או אולי זהו גורלו של אדם, ללכת במנהרה הזאת לבדו ולפגוש את החיים בעצמו, ושלא כמו אורידיקה, לא לחכות שאיזה אורפיאוס ינשוף בעורפי ויוציא אותי משם.

*

מראית עין?

גם אני מכירה את ההשקפה האפלטונית על היות הזכר והנקבה יצור אחד שמחובר בכנפיו; גם את האגדה על אורפיאוס ואורידיקה, שמשמשת בסיס למחזור סונטות של רילקה.
רילקה פגש בנערה שהייתה בתה של אחת מידידותיו, ונפטרה בעודה כמעט ילדה. הוא, שזיהה עצמו כדמות הרמפרודיטית, שמח להפנים את דמותה של הנערה הזו וליטול את אגדת אורפיאוס הגבר האמור לחלץ את אורידיקה מן השאול. אם אתרגם לעברית באופן שרירותי ואכתוב אורפיאוס ב-ע', כך שהוא מעלה את המילה עורף, ואורידיקה אגזור מן המילה אור, שזה משמעה ביוונית, ישתקף הרעיון שעורפאוס המציל את אורידיקה מן המוות, מגלם את התחושה שהגבר הוא בעל כוחות-על ושבכוח אמנותו, המתגלמת באורידיקה, הוא חזק מן הכיליון.
אבל אפילו על פי רילקה, עורפאוס ואורידיקה הם אדם אחד. עורפאוס תמיד נמצא בעורפה של אור, דוחף אותה קדימה, החוצה, לצאת מן הנשיות כחוויה פנימית מוארת אל עבר החיים המתחוללים במה שנקרא לו חוץ. ייתכן שבלי שיתוף הפעולה של שני הכוחות המרכזיים הללו לא תוכל אור להיחלץ מן השאול. אבל גם דינו של עורפאוס נחרץ כאן. כוח הביצוע, כוח ההוצאה לפועל, כוח האמנות וכוח ההשראה – האור, חייבים לעבור יחד במחילת המוות כדי להיוולד.

תחושתה של הכּלה שכאן, שללא שותף גברי לא תוכל להיחלץ מתוך העצמי הנשי, ניצבת לאור תפיסת האישה החדשה כשקרית ולא מובנת. אבל פעמים רבות קורה שהתרבות על מושגיה שועטת קדימה ומשאירה את החללים מאחור, אלו הם האנשים שלא הבשילו בתוך המושגים החדשים, או שלא חווים אותם כאמת. הפער הזה מעורר בלב המשתרכות מאחור תחושה של כישלון, חוסר בגרות ואי-השתלבות בעולם החדש.

ניסיתי לנשוף בעורפי ולחלץ עצמי מן הפסיביות, שנתפסת מסורתית כתכונתה של הנשיות. לבדוק אם אני יכולה לעשות זאת כפי שנתפסת האישה בת ימינו, בשעה שעדיין מהדהדת באוזנַי חבטת זנבו של דג באוקיינוס המנסה להפוך להולך יבשה.

 

 

 

_____

מתוך קובץ סיפורים חדש שיראה אור בקרוב בהוצאת "אפיק", בעריכת עליזה ציגלר.

 

 

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp