מֹאזְנַיִם

הצוות / נורית זרחי

זוכת פרס ישראל לספרות לשנת תשפ"א!

"תארי לעצמך, אני לא יכול לראות את הפנים שלי בבוקר, לפני שאני יוצא."
זו לא השיחה הראשונה שניהל איתי האיש ההוא בטלפון, בעלה של המאהבת של בעלי. אדם צריך לדעת מי בצוות שלו. להתחתן, חשבתי לפני זה, אמור לנסח את השאלה, אבל החתונה הזאת לא עמדה במשימה.
אחרי שחזרנו מהמלדיביים, אם כי לא מייד, התברר לי שגם אשתו של המטלפן, או שבעיקר היא, הסתפחה לצוות שלנו, לא בטלפון אלא בחיי הממש.
מעניין איך זה משפיע מייד על הקונסטלציה של משק הבית. מזל שקבעתי עוד קודם את בואו של האינסטלטור, והנה הוא פה.
"קפה?"
אני יוצאת החוצה עם המגש. הפתעה: הבּיוּבן בא בלוויית אשתו, וזו יושבת וסורגת על גדות הבור המוקף פריחת נרקיסים בזמן שבעלה יורד לתחתיתו. מי מהם שומר על מי? אני שואלת את עצמי.
בעיקרון זה פתרון, גם אני יכולה ללכת אחרי בעלי לכל מקום, הרי נאמר שיהיו לבשר אחד. אבל לרוב לא ניתן לעשות זאת באופן ישיר כל כך. תמיד רציתי לגור על אי, שם אף אחד אינו יכול לעזוב את אף אחד ויש הרגשה, אולי, שכינוסם של האנשים יחד איננו מקרי כי רצועת האוויר הנמתחת ביניהם תמיד מוגבלת.
"הוא הגביהַ את הראי," אומר בטלפון איש הצוות החדש שלי.
"טוב, הוא גבוה," אני עונה בשמץ גאווה.
"את יודעת מתי הם נפגשים?"
וככה הוא ואני מופיעים על הגבעה מול הים: איש הצוות, שלמד זאת ב"מסתערבים", מחופש לערבי ואני לליידי. צבא ההגנה לישראל תמיד הילך עליי קסם, עוד מילדותי הפנמתי את התגלמות כוחה הצודק של השיטה הישראלית.
מול השקיעה, לצד מתחתנים חגיגיים, עומדים בני הזוג שלנו ומתנשקים. השקיעה מוְורידה את הקהל. לוּ רק לא היה מספר לי. אבל אז הייתי מחמיצה את תחושת הכאב עד מוות שמעצבת את חירות היות כל האדם לבדו; כאילו עזבה אותך אמא, כזאת שלעולם לא עוזבת. אין להכחיש שמבעד לכאב נפתח עולם. עכשיו אני יכולה ללמוד נהיגה, לטוס בכדור פורח, לנסוע לאנטארקטיקה, וגם לרכז אהבה עצמית עד כדי שאחשוב שאני האשה היחידה בעולם המספיקה למידת אהבתו. תחושת הבגידה ערערה על תחושת היותי האחת והיחידה. תחושת היותי בת-תחליף הפילה אותי מייד לאותו בור קדום.
אני תוקעת מרפק באיש הצוות ולוחשת לו: "מה עכשיו?"
"נתנפל עליהם," הוא מפטיר.

ואני פורצת בצחוק עילג שמתהפך עד מהרה לבכי. מבעד לדמעות אני רואָה את איש הצוות שלי מתכופף כדי להרים איזו אבן וצועק: "בת זונה!"
"יש פה פיגוע," צועקים המתחתנים ובני משפחותיהם ודוהרים לעבר הערבי שלי.
"לא, לא," אני מנסה למחות, "הוא לא." אבל איש לא שומע אותי ברעש הגובר. אני רואה את החתן מתקרב לקראתנו עם רצח בעיניים.
"משטרה," הוא קורא, "תקראו למשטרה!"
אני תופסת בידו של איש הצוות ואנחנו רצים כל עוד נשמה באפנו, כשהוא ממשיך לצעוק, "בת זונה! בת זנונים!"
כשאני חוזרת הביתה אני רואה את בעלי יושב על אריה האבן בפתחת הגינה.
"מה שלומךְ?" הוא שואל בפנים מאירות.
אני שואלת את עצמי אם הוא ראה אותי על הגבעה ההיא. אבל הוא ממשיך: "רוצה ללכת לים?"
אני רוצה להגיד לו הכול. אבל כל מה? ברגע שנופץ חזון היחידות שלי, נופצה גם שפת התביעה. האיש הזה כל כך זר לי שאין לי שום כוח בעולם לתבוע ממנו את חובת האהבה. נכון שלאברהם אבינו היו שתי נשים, אבל איזו טרגדיה מדממת צמחה משם, ועדיין רוחשת.

אני לא מכה אותו ולא צועקת, אלא מתיישבת לצידו על אריה האבן.

עוברים כמה ימים שבהם אני מרגישה כאילו אני הולכת בתוך קרח סביב החיוכים של בעלי. ואז שוב מצלצל הטלפון בדירת המרתף, ואיש הצוות אומר ברוח נסערת:
"מה את אומרת, הוא עזב אותה והיא רוצה למות."
שקט משתרר על קו הטלפון.
"תגידי מה לעשות."
פעמים רבות לפני זה ואחרי זה צצה לנגד עיניי תמונתה של הנערה שהייתה שכנתי בבית הילדים. "מה את עומדת?" היא קראה לי אז, "תצילי אותי." ובלי להתעכב אני נותנת לאיש הצוות את מספר הטלפון של הפסיכולוגית שלי. זה מושג שמצטרף אצלי לאי אמון מסוים, ואולי זה לשבחה של הפסיכולוגיה שאף פעם לא ביקשה לקחת ממך את הזכות לחשוד בפרויד.
"קח אותה לשם. אבל מהר."
"למה את כל כך עצבנית?" שואל אותי בעלי כשאני עולה לחדר מן הטלפון. אני לא אומרת לו, אבל אני יודעת, הרצון לעזור הוא הרבה פעמים רצון להתנקם.
ושוב עוברים כמה ימים שבהם אני לא יודעת מה שלומה של המאהבת. אני מודאגת. ואז סוף סוף מטלפן אליי איש הצוות.

"שלחתי אותה לאמא שלה שתנוח. אבל צריך להנמיך את הראי בבית שלנו, שלא יזכיר לה כשתחזור."
אני שואלת את עצמי אם עליי להחליף צוות. האם עכשיו, כשהמכנה המשותף של שנינו הוא ההיפגעות, לא יהיה לנו קל יותר למצוא שפה נכונה?
אני מרגישה משהו זע בליבי, כאותו ארנב לאחר שהצליח להימלט מן הטורף הגדול שלו, נניח הנמר. מי הוא הטורף הזה בעצם? הביטחון השבור שאנחנו בונים בתוכנו כדי לחיות. ועכשיו עליי לערוך את החיים מחדש מבלי לדעת איזה גיבורים להציב על הלוח.

מחשבות שיש להימנע מהן

מנַיִן למחברת הזאת תחושה מוצקה כל כך של אני? כל מה שאני יכולה לעשות זה להנמיך מבט חפרפרי, ולדמות שהתל שאני משליכה החוצה תכליתו ליצור לי נקודת משען, מעין הבטחה מסתורית של העולם שיש מישהו שאוסף את היותי.

מנַיִן לכותבת הנ"ל אותה הרגשה שהעולם שריר וקיים וישנו קורא שאליו היא מכוונת כדי ליצור קשר על סמך עולמם המשותף, גם אם במהלך החיפוש יתברר לה שהיא נתונה להפרעות הדמיון, התשוקות, הדחפים, וכמובן לעורמת האחר?

האם עלילת הסיפור, שהיא תוצאה של אני קיים, אמיתית? למול תחושת האין-אני של קוראת כמוני, הנדרשת לעיתים לבצע קפיצת ראש ישר אל מימי הסיפור, קפיצה שמערערת על אמת הקיום שלו או של העלילה?

אני מקנאה בכותבי העלילות, ויותר מזה אני מקנאה באמונתם שהם קיימים. מעולם לא חשתי את היכולת ליצור עלילות מעבר לחוויית האי-אני. נראה שהמאבק הזה רוֹוֵח בעולם הספרים. קורה שאפשר להבחין ברבדים שונים בספר עצמו, כמו במרת דאלווי, שיש בו, נראה לי, חלקים שמִתעבּים כעלילה וחלקים אחרים בהם מפרפרת שקופה, ללא כסות, נשמתה של המחברת.  

הסיפורים שכלולים בקובץ הזה* הם ניסיון ללכוד מסַפֵּר. לפעמים מדובר ברגע יחיד שבו העולם מפנה אלינו את גבו או הולך לקראתנו, ופותח סדק להיווצרות הסיפור.

____________________

*מתוך קובץ הסיפורים הראשון והשני, בעריכת עליזה ציגלר, שיראה אור בקרוב בהוצאת "אפיק"