מֹאזְנַיִם

הפרי האסור / שהם סמיט

היינו חסרי דאגות. אפילו זו הראשונה במעלה, זו שכיום ניצבת בראש סדר היום הגלובלי, לא העסיקה אותנו כי המזון ניתן בשפע וכל שצריך היה להושיט יד – אם יש לך יד – או, כמו במקרה שלי, פשוט לנגוס.

  דרך אגב, לפני שקרה מה שקרה ובאתי על עונשי, גם אני הייתי זקוף. התהלכתי כמוכם. טוב, אולי לא בדיוק כמוכם – מעולם לא היו לי רגליים – אבל בזקיפות קומה של הומו־סאפיינס. וכך היה גם ביום שבו ראיתי את אימכם הקדמונית, נועצת עיניים בפרי האסור. העיניים הן תמיד הראשונות להינעץ ומקדימות את השיניים, ולא בכדי נכתב: ״עין תחת עין, שן תחת שן״.

  אם הפרי היה נושר מהעץ מעוצמת מבטה לא הייתי מופתע.

  אבל לא, הוא לא נשר והיא פשוט עמדה שם, עירומה כפי שנבראה, נינוחה בגופה שהיה מוצק ודשן ומוכוון ילודה. בי, שהסתתרתי בסבך הירוק לא הבחינה ואולי זה מה שנטע בראשי את הרעיון הערמומי.

  ״חוה,״ לחשתי, ״פסס…פסס…חוה.״

  ״מי זה מדבר אליי?״ שאלה.

  ״אני, הפרי האסור.״

  ״אתה מדבר?״

  ״כן, למה את מתפלאת?״

  ״כי מניסיוני הדל פירות לא מדברים.״

  ״אכן, רוב רובם של הפירות לא מדברים, אבל אני פרי ייחודי. לא סתם אלוהים אסר עלייך ועל האיש שלך לאכול אותי.״

  ״אתה שמעת אותו?״ אמרה בפליאה.

  ״ברור.״

  ״אם כן, בוודאי רווח לך.״

  ״למה?״

  ״טוב, מי רוצה להיאכל…״

  ״אני דווקא משתוקק לכך. רוצה לשמוע מדוע?״

  ברור שהיא רצתה, סקרנית שכמותה.

  ״ובכן,״ אמרתי, ״מה שאלוהים לא סיפר לכם השניים הוא שאם תאכלו ממני העיניים ייפקחו לכם ותהיו חכמים כמוהו ותדעו להבחין בין טוב ורע.״

  היא שקעה בהרהורים ולבסוף אמרה: ״סליחה אבל נדמה לי שאני כבר מבחינה בין טוב לרע. אתה טוב למראה.״

  ״אני גם טוב למאכל,״ הבטחתי, ומאחר שהיא לא מיהרה לענות אמרתי אני: ״את שותקת.״

  ״כי אני חושבת,״ אמרה. ״אלוהים העניק לי מוח כדי לחשוב ואני מתרגלת את זה. אין לי המון הזדמנויות,״ התנצלה, ״וזה מוזר כי זמן יש לי בשפע.״

  ״לא אפריע לך,״ אמרתי, ״דרך אגב, אם איש לא אמר לך – האיש האחד – גם את טובה למראה ועוד יותר כשאת חושבת.״

  ״תודה,״ אמרה בפשטות. ״האיש לא אמר לי. הוא פחות ער לדברים כאלה, וכבר הבנתי, בתוך הדמיון הסוגי אנחנו שונים למדי. אשר לשאלה אם אתה טוב למאכל, זה תלוי באיזה היבט. אולי אתה טעים אבל מי שיאכל ממך ימות. ולמות, תסכים איתי, זה רע.״

  ״על פי רוב,״ הסכמתי.

  ״אני לא רוצה למות,״ אמרה, ״בקושי הספקתי לנגוס בחיים האלה, ולכן,״ הכריזה בארשת ניצחון, ״לא אתפתה ולא אוכל אותך.״

  ״ההפסד כולו שלך,״ אמרתי.

  ״ייתכן,״ אמרה, ״אבל הדרך היחידה לבדוק אם אתה רע או טוב היא לאכול ממך וזה מסוכן מדי, זה בלתי הפיך.״

  אפשר כי זהו המקום לומר: אין ספק שאימכם הקדמונית הייתה הרבה יותר חכמה מכפי שהיא מוצגת בסיפור ההוא שמספרים לכם, בספר הספרים. שם היא מוצגת כפתיה ואחר כפתיינית, או כגרגרנית, אחת שפשוט לא מסוגלת להתאפק. אני, במקומה, הייתי נעלב מאוד. לא שאני מוצג באור מחמיא, אבל לכל הפחות ערמומי, וממולח כפי שהנני עד עצם היום הזה.

  ״לא אנסה לשכנע אותך,״ אמרתי, מקפיד לבל תסתנן לקולי נימה קורבנית, ״מחר מחרתיים יעבור פה אישך, אדבר איתו. כמו שאני מכיר אותו, הוא לא יחשוב פעמיים – ״

  ״אפילו לא פעם אחת,״ היא צחקה, וכמו גופה, גם צחוקה היה טבעי ומשוחרר, ובשום פנים ואופן לא קוקטי או פתייני. פתיינות הייתה ממנה והלאה. וגם היא, כבר נפנתה ממני, מותירה אותי מול עכוזיה המתרחקים, הבלתי דאוגים, עכוזים פונקציונליים חסרי מודעות, ופתאום, באחת, הסתובבה, חזרה על עקבותיה, ניגשה אל העץ, קטפה את הפרי, נעצה בו שיניים, ומאחר שהיה טעים במיוחד זללה את כולו – ורק את הגלעין השליכה בחן אל פלג קטן שפכפך שם, ובו שטפה את העסיס מפניה, מידיה.

  ״את רואה, לא מתת,״ ציינתי כששבה והזדקפה.

  ״רגע…״ עיניה נפערו. ״איך זה שאתה עדיין מדבר?״

  ״אה אה…״ גמגמתי מבין העלים ואז היא קלטה: ״זה אתה הנחש! זה ממש לא יפה מצידך! זה רע! תתבייש!״

  בי נשבעתי, כמעט ששוכנעתי.

  ״אם יש לך טיפת כבוד עצמי צא משם והתנצל,״ אמרה.

  יצאתי.

  ״תראי,״ אמרתי, ״אולי הדרך שבחרתי לא הייתה הוגנת – ״

  ״לא הוגנת?! זו הייתה.. נכלוליות!״

  ״צודקת, צודקת, אבל הכוונה שלי הייתה טובה, מגיע לך לדעת ולהשכיל.״

  ״להתחזות זו שפלות,״ התעקשה. עכשיו דיברה כאילו היא מומחית להבחנה בין טוב ורע. אבל אני התעקשתי, ומתוך שכנוע פנימי עמוק, לאחר שהצלחתי לשכנע אותי עצמי בכנות כוונותיי שנתחוורו לי תוך כדי מה שאכן החל כשעשוע, אמרתי: ״לא הייתה לי ברירה. אם הייתי מדבר בשם עצמי את לא היית מאמינה לי.״

  ״מה שנכון נכון,״ אמרה.

  את ההמשך אתם מכירים. גם את העונשים. ואת התסביכים. הרי אתם חיים אותם. יש ביניכם שמאשימים אותה, אחרים מאשימים אותי. אומרים עליי שאני הערום מכל חיית השדה, וזה נכון, אבל גם היא, אימכם הקדמונית איננה קוטלת קנים. אני קלטתי מייד שיש לה היגיון בריא ושכל חד. אישה כזאת פשוט הייתה חייבת לטעום מעץ הדעת.