מֹאזְנַיִם

הספר שהכניס אותי אל דת הספרות

נורית גרץ על "ברזים ערופי שפתיים" מאת דוד אבידן

נתן זך הוא שהוביל בשנות החמישים את המרד בשירה של הדור הקודם, בנושאים הגדולים מהחיים, בשפה הגבוהה ובקצב ההרמוני של אותה שירה. אבל דוד אבידן הוא שניסח במילים כל כך חזקות את מה שהניע את המרד הזה. הוא זה שתרגם את הייאוש של בקט למילים עבריות:

"מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל,
אֶת הַחֲלוֹם אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
אֶת הַיְּדִיעָה שֶׁאֵין כָּל הַצְדָּקָה
וְאֵת חִפּוּשָׂהּ מֵחָדָשׁ כָּל דַּקָּה
אֶת הַהִתְפַּעֲמוּת וְאֶת הַמּוּעָקָה,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת,
שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֶצֶם לְאָן לָלֶכֶת."

  מסיבות אלה ואחרות, הספר שבו מופיעים שיריו הראשונים, "ברזים ערופי שפתיים", הוא בעיניי ספר מכונן.

יונתן יבין על ספר הטלפונים של ירושלים

התשובה שלי ודאי פחות רומנטית ונוסטלגית מאחרות (ובמחשבה שנייה אולי דווקא יותר). ספר שמושך אותך ללב מאפליית הכתיבה עושה זאת בגלל ההרגשה שהוא נוטע בך ולאו דווקא בגלל תוכנו. הייתי ילד מוצף מחשבות והלום מציאות, מוכה כאוס. אולי התיאור הזה נכון לכותבים רבים, כי הכתיבה נראית לי כמו ניסיון – נואש, פתטי ומתוק – להשליט סדר בבלתי־נמנע הפילי, הקרנפי, בעודו מתרחש, שועט באדישות קדימה. ספר הטלפונים הציע סדר ושיטה שניחמו אותי, קוד שמתפצח לנגד עיניי. אני זוכר את עצמי יושב על הרצפה הקרה בביתנו (בירושלים הרצפה תמיד קרה) והופך בדפיו משתאה על שמות המשפחה המתחלפים בדיוק מוחלט. הספר הזה נתן סימנים במציאות המעורבלת, הרגיע אותי, ועורר בי צורך שעוד לא התגברתי עליו למצוא מילים בסדר מסוים שיפצחו את הקוד. הקוד למה? זאת עדיין אינני יודע.

שחר־מריו מרדכי על שיר השירים

בספר הכי מחרמן בתולדות הספרות מתואר כיצד שפתי האישה "נופת תטופנה" ושפתי הגבר "שושנים נוטפות מור"; ונשיקותיהם עונג שהרי "דבש וחלב תחת לשונה" ו"חכו ממתקים". התיאורים מסחררים ללא הרף: שדיה "כשני עופרים, תאומי צביה, הרועים בשושנים" ושוקיו "עמודי שש מיוסדים על אדני פז"; חמוקי ירכיה ״מעשה ידי אמן״, שערה שופע "כעדר העזים שגלשו מהר גלעד" וזרועותיו החטובות "גלילי זהב ממולאים בתרשיש". גון בטנה כ״ערמת חטים״ ובטנו השרירית "מעולפת ספירים"; שיניה מושלמות עד כדי כך שלא חסרה בהן ולו שן אחת, ככתוב "ושכולה אין בהן". יופייה של העברית מתלטש בתיאורים הללו, ולפתע מתחוורת הדינמיקה של גלגולי המשמעויות בשפה לאורך ההיסטוריה ("מעולפת" בעברית מקראית היא "מעוטפת/עטופה" בעברית עכשווית; ו"שן שכולה" היא שן חסרה, שנפלה; וכך בעברית של ימינו הורים שכולים חסרים את בנם שנפל או בתם שנפלה). אבל הביטוי ״חולת אהבה״ לא השתנה כהוא זה גם בחלוף 2,500 שנה, בעוד "לישון כפיות" הסלנגי של ימינו אומנם מתוק להפליא אך לא כמו המקבילה המקראית "שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני". הקונפליקט, כמו בכל ספר טוב, אורב לאוהבים, ובמגילת "שיר השירים" מתקשה האהבה להתממש, ולא רק משום שהאהוב חמקמק ״כעופר איילים״ והאהובה נסתרת ״כיונה בחגווי סלע״. השניים מבקשים את שאהבה נפשם תחת עינם הפקוחה של שלושה גורמים שאוכפים את הנורמות החברתיות ואת הסדר הציבורי: שומרי העיר, מקהלת הנשים ואחיה של האישה. ומה גדולה ההפתעה להיווכח שכבר בעת העתיקה, ב״שיר השירים״, מונכחת הביקורת כלפי נציגי הממסד הגברי – בין אם אלה שומרי העיר אשר מכים את האישה ופוצעים אותה משום שיצאה בלילה לחפש את אהוב ליבה; ובין אם אלה האחים שלה שעושים הבחנה מקוממת בין אישה כשרה (הנמשלת לחומה) לבין אישה פרוצה (הנמשלת לדלת): "מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה? אם חומה היא, נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא, נצור עליה לוח ארז". הקונפליקט מגיע לשיאו בסוף המגילה כשהגיבורה ניצבת מול אחיה ומטיחה בהם שאינה זקוקה לאישור שלהם, ושהיא יודעת היטב את ערכה ואת נטיית ליבה. גם מקהלת הנשים אינה חפה מביקורת. מקהלת הנשים עשויה אומנם להירתם למען הגיבורה במפגן של העצמה נשית, אך היא גם עלולה להפריד בין האהוב לאהובה במפגן של חוסר פרגון, ועל־כן מפצירה בהן הגיבורה חזור והדגש ״השבעתי אתכן…זה דודי וזה רעי, בנות ירושלים". גדולתו של "שיר השירים" העתיק טמונה בהיותו פמיניסטי וחתרני לא פחות (בעצם חתרני הרבה יותר) מספרי העת המודרנית. כשחנויות הספרים, מוספי העיתונים ואתרים מקוונים מציעים פרוזה זולה והגיגים שמתחפשים לשירה, ״שיר השירים" הוא חומה מבוצרת של ספרות במיטבה, טירת כסף פואטית, "מעשה ידי אמן״.

בלה שייר על "דינקה" של ולנטינה אוֹסֶייֶבָה

אם הספרות היא דת, הספר שקיבע אותי בחיק האמונה הוא "דינקה" של ולנטינה אוֹסֶייֶבָה. קיבלתי אותו במתנה בגיל עשר. ספרי ילדים רבים קראתי קודם־לכן, אבל הספר הזה ברא עולם. דינקה בת השמונה, הצעירה מבין שלוש אחיות המבלות את הקיץ עם אימן ועם דודתן בדאצ'ה (בית קיט) על גדות הוולגה, היא הגיבורה הראשית. בעוד אחיותיה עסוקות בקריאה, דינקה מורידה את סנדליה ומשוטטת יחפה בשבילים ועל החוף, מתקוטטת עם בנים, שוחה, צופה בספינות ובדייגים. אני, שלא התהלכתי יחפה אפילו בבית, לא ידעתי לשחות ולא ראיתי שום וולגה ושום דאצ'ה מימיי, הייתי מרותקת. יום אחד שוחה דינקה רחוק מדי וכמעט טובעת, ונער העובד בפרך על גבי דוֹברה, ליוֹנקָה בן השתים־עשרה, קופץ למים ומציל אותה. חברוּת הדוקה מתפתחת ביניהם. האופי העצמאי של ליונקה כובש. הוא יתום; בעל הדוברה הוא אביו החורג שמנצל אותו לעבודות הכי שחורות ומכה אותו באכזריות; ליונקה מתכנן לברוח. הוא הכין לעצמו מקום מסתור, ואת דבר קיומו הוא מגלה רק לדינקה – מערה בתוך מצוק מבודד הנישא מעל הנהר.

  העלילה נטועה בתקופה סוערת. המהפכה של 1905 כבר התרחשה ודוכאה, ודינקה גדֵלה במשפחה מהאינטליגנציה הרוסית המעורבת בארגון המהפכה הבאה. עבורנו, היודעים את הזוועות שאליהן הובילה לבסוף המהפכה הבולשביקית, מעניין ועצוב לראות שהכול התחיל מהטובות שבכוונות, מהרגישוּת של השכבה המשכילה לעוני המחפיר של פשוטי העם – הסבלים, המוכרים בשוק, חסרי הבית. אבל רוב קסמו של הספר טמון בכוחו להפיח חיים בדמויות, לרגש, להצחיק, לפרושֹ מול עיני הקורא מקומות ונופים, ובדינקה. הנה טעימה, בתרגומי (קיים תרגום לעברית של דוידה קרול, בהוצאת "כתר", שאותו לא השגתי):

  "בחשיבות ובאטיות זורמת הוולגה. היא כה שקטה היום, עד שנדמה כי אפשר להשתרע על מימיה החמימים, להניח את הראש על גל, ולעצום את העיניים. הוולגה תזרום ותחלוף יחד איתך על־פני המצוקים שעל חופיה, על־פני מעגנים, על־פני היערות המכסים את ההרים, תזרום רחוק־רחוק… תפנה ימינה, תפנה שמאלה. לאן את זורמת, וולגה? ולאן את צריכה, ילדה? מי יודע לאן צריכה להגיע דינקה…"