הסופרת שלנו/ מאיה ערד*

טלי מנהלת הספרייה לחצה לי את היד. "אני ממש שמחה שבאת."
"בטח," אמרתי. "בכיף."
"את יודעת, לא כולם מוכנים להגיע לכאן."
אני יודעת. סופרים אוהבים להתלונן על כל אירוע מחוץ לגוש דן. מחוץ לתל אביב, בעצם. באסה, תקעו לי ערב בפתח תקווה. אתה מדבר? אני מחר בבנימינה! אבל אני אוהבת את האירועים האלה. אוהבת לנסוע. לראות מקום חדש. ובכלל, כל היחס אחר. יש איזו התרגשות באוויר. אנשים מצפים. טורחים לקרוא את הספר, להכין שאלות.
טלי סיפרה שההרשמה היום מלאה. "באים מכל היישובים באזור. יש כמה שנוסעים שעה לכל כיוון."
אמרתי את הדבר המתבקש, שאם ככה זה מלחיץ אותי ושאני מקווה לספק להם את הסחורה, וטלי אמרה גם היא את הדבר המתבקש, שהיא משוכנעת שהערב יהיה פשוט מדהים.
"אגב," טלי הוסיפה כשמזגה לי תה, "גם לנו יש סופרת."
אני רגילה. בכל מקום שאני באה אליו יש סופרת. בדרך כלל זו אישה בת חמישים פלוס עם ספר שירים דק שאף אחד לא שמע עליו, או איזו אמא צעירה שכתבה ספר ילדים עם שם כמו "אח קטן למתן" או "יעלול כבר בלי חיתול". פעם ב- יש איזה קול מהעבר, מישהי שנחשבה להבטחה בסוף שנות השמונים, תחילת התשעים, ונעלמה אחרי שניים-שלושה ספרים. בחיוך שלה מתערבבים עלבון שלא זוכרים אותה ושמחה לאיד: חכי חכי, נראה אותך בעוד שלושים שנה.
"דפנה רוזין," אמרה טלי.
בחשתי סוכר בתה. "לא מכירה." אחרי רגע שאלתי, מתוך נימוס: "מה היא כתבה?"
טלי אמרה שהיא פרסמה כמה סיפורים באיזה כתב עת מקוון והיא גם מעבירה סדנת כתיבה לנוער, כאן בספרייה. "אומרים שהיא פשוט נהדרת. אגב, היא אמרה לי שאתן מכירות."
לא סתרתי אותה. מאז שהספר שלי יצא לאור המון אנשים מכירים אותי. אם אפשר לקרוא ככה לזה שהם נזכרו פתאום שהיינו באותה פלוגה בטירונות, או למדנו יחד שני קורסים לתואר ראשון.
הערב התחיל בזמן, גם זה שינוי מרענן לעומת תל אביב. טלי הציגה אותי. סיפרה שגדלתי בעומר, ששירַתי במודיעין, למדתי באוניברסיטה העברית. שהספר שלי, משחק סכום אפס, יצא לאור לפני שנה וחצי וזכה בפרס שרת התרבות ובפרס ספיר לספר ביכורים. היא אמרה שזה כבוד גדול לספרייה לארח אותי, וכולם מחכים מאוד לערב הזה. הקהל חייך בהסכמה ואז, בשורה שנייה בצד, ראיתי אותה. דפני. דפני פלד. יכולתי לזהות אותה בקלות למרות שעברו מאז כמעט עשרים שנה. תשע עשרה וחצי.
***
התרגשתי מאוד לקראת הפגישה הראשונה של החוג לכתיבה יוצרת לנוער בבית הסופר בבאר שבע, ממש בסוף האלף הקודם. סוף סוף, לכתוב ברצינות. להכיר עוד אנשים כותבים בני גילי. המנחה, הבטחה ספרותית משנות התשעים, ביקשה שנספר למה באנו לסדנה. אנשים אמרו שהם אוהבים לכתוב. רוצים להשתפר. מישהי אמרה שהיא אוהבת מילים. כשהגיע התור של דפני היא הכריזה: אני רוצה להיות סופרת מפורסמת.
שתקנו, כולנו. גם המנחה.
"אני רוצה להיות ידועה בכל העולם," דפני אמרה. "שיתרגמו אותי לכל השפות. אני רוצה להיות הסופרת העברייה הראשונה שתקבל פרס נובל."
למרות שהיא מאוד התאמצה להיות מנומסת ולתת לכולם הערות מועילות, דפני לא יכלה להסתיר את התחושה שלה, שהיא מבזבזת כאן את הזמן עם אנשים שהכתיבה שלהם לא מגיעה אפילו לקרסוליים שלה. היא דיברה על ספרות פוסט מודרנית ופוסט קולוניאליסטית. השתמשה במילים כמו "נראטיב". קראה בורחס. הרמן הסה. קפקא. איילה, המנחה, היתה קוראת לדפני "הסופרת שלנו". זה עצבן אותי נורא. רק עכשיו אני מבינה שזה היה אירוני.
בסוף הסמסטר דפני הודיעה שהיא עוזבת את החוג. אבא שלה מכיר את ראש התוכנית לכתיבה יוצרת בבן-גוריון, והוא אישר לה באופן חריג להירשם לסדנת פרוזה למבוגרים, שלימד סופר מפורסם.
כשחיכינו בחוץ שההורים יאספו אותנו אמרתי לה שחבל שהיא עוזבת. דפני אמרה שכן, אבל בלי להעליב, היא ואנחנו זה לא אותה רמה. "שיהיה לך המון בהצלחה," חייכה אליי לפני שנכנסה לאאודי הכסופה של אמא שלה. הרגשתי כאילו חטפתי סטירה. זו לא היתה הסדנה באוניברסיטה שאבא שלה סידר לה ואפילו לא ה"אנחנו לא אותה רמה". זה היה החיוך המתוק שלה כשאיחלה לי "המון בהצלחה", כמו גאון שקופץ שתי כיתות לילד מפגר שנשאר כיתה. ידעתי שיש עולם ויש ספרות והם שייכים לדפני פלד. נשארתי עם הידיעה הזאת עד שהספר שלי יצא לאור. לפעמים נדמה לי שהיא לא עזבה אותי לגמרי.
***
כל הערב הסתכלתי לדפני בעיניים. לרגע לא הייתי בטוחה, אבל מהמבט שלה ידעתי: זו היא. נפטרה מהכינוי המתפנק הזה, דפני, והחליפה שם משפחה כשהתחתנה, אבל זו דפני פלד. בלי שום ספק. חשבתי עליה, איך היא בטח מתפוצצת עכשיו. חשבתי על הסיפור שארקח מהערב הזה. בדיוק הזמינו אצלי משהו על קנאת סופרות. ובעיקר חשבתי מה אני אגיד לה כשתיגש אליי אחרי ההרצאה. אני לא מפלצת, אז אני לא אשאל אותה מה עם התרגומים לכל השפות ועם פרס נובל. רק אתעניין איך הולך לה, ללמד חוג כתיבה לנוער, ואאחל לה "המון בהצלחה" עם הכתיבה שלה.
בסוף אני זאת שניגשתי אליה. היא עמדה בצד, אמרה שלא רצתה להפריע, עם כל האנשים סביבי, ולא היתה בטוחה אם אני זוכרת בכלל.
חייכתי אליה את החיוך הכי מתוק שלי. "מה פתאום? ברור שאני זוכרת! אז מה קורה איתך, דפני? מה את עושה היום?"
דפני אמרה שהבן הגדול שלה אובחן עם אוטיזם ו-PDD בגיל שנתיים וחצי. לכן הם עברו לכאן. ההורים של בעלה מאוד עוזרים. עם השנים היא הפכה להיות כתובת להורים שביקשו להתייעץ איתה, ללמוד מהניסיון שלה. בהדרגה היא נכנסה לזה, למדה הנחיית קבוצות. עכשיו בדיוק היא מדריכה עובדות סוציאליות דוברות ערבית, שרוצות להקים קבוצה כזאת לאמהות ערביות לילדים עם צרכים מיוחדים.
הרגשתי כאילו היא הורידה לי סטירה על הלחי השנייה. הבנתי שהיא מזמן השאירה את הסדנה של איילה מאחור, רק אני עוד תקועה שם, עם הספר שלי והכול. רציתי לשאול אותה איך בתוך זה יש לה כוחות לכתוב, ועוד להעביר חוג לנוער, אבל אז טלי הופיעה יחד עם אישה שנראתה לי מוכרת ואחרי רגע זיהיתי כאיזו נודניקית שביקשה ממני טיפים על הוצאה לאור במסיבת ההשקה של הספר לפני שנה: "בואי תכירי את דפנה רוזין, הסופרת שלנו."

* ספרה של מאיה ערד, קנאת סופרות, רואה אור בימים אלה בהוצאת חרגול-מודן