דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים

אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

הנער והבז / עמרי חורש

קודם הוא לא היה כאן, אבל עכשיו כן. בחדר הלא גדול החלונות מכופתרים לאדנים שלא יפריעו לנו השכנים, שלא נפריע אנחנו להם. מיטה אחת לא גדולה, והוא גדול עליה, מונח כאן כאילו אין דבר מחוץ למחזה הזה. כל גופו הלווייתני, המשומן בקצותיו, הוא משענת רכה עבורי.

  ברכיו הזהובות חשופות ובוהקות. מרפקיו המלוטשים חלקים ורכים למגע הוורוד של קצה אצבעי. אני כמעט מעביר על גולת מרפקו את כרית האצבע המורה. אותה אצבע בעזרתה נהגתי לבקש רשות דיבור בכיתה ובאוניברסיטה. אצבע רכה תמה כמו ילד שגם עיסתה את נקביו מוקדם מעט יותר ולא ביקשתי רשות ולא התנגד.

  הוא רך למצע ראשי אבל אני איני נשען עליו. הוא ישן עכשיו, עיניו עצומות, דבוקות בדבש רירי, דליל, טהור. ריסים לריסים. אני שעון למולו ומשולש קיבורתי־כתפי־ידי הוא מפרש רוח ים ואני משיט אותו לארץ החלומות. תן לו לחלום, אני אומר לעצמי. תן לו להיות שם בארץ הלא נודעת. אני מסיט מעט את המבט מדי פעם, שלא ירגיש בחוש השישי הכלבי שלו שמישהו מביט בו ויפקח עיניים.

  חום נודף ממנו, ובצינת החורף שבושש להגיע ולבסוף הגיח זו נחמה של שמש גדולה המאצילה על הירח שלה, שלי. שערו הקצוץ השחור, הגנרי, בכל זאת יפה כל כך. מגרש כדורגל קטן וקמור עליו אני משחק עם נבחרות האפשרויות שלנו שהן: יישאר בבוקר או ילך בבוקר. קו השיער היפה שלו. אני מעביר את עיניי על אוזניו ועל משולש שחור שמזדקר קדימה ועולה לקשת שיער שחור שלא איבד מאום אל מול איום הגן היהודי שמאיים בקרחת מוקדמת. הוא עדיין שופע. פדחת רחבה, מאצילה, נעה מעט קדימה כאשר הוא מכווץ את גבותיו. אל תדאג, ילד. תנוח ילד, אני לוחש לו בלי מילים ומייד מסיט את מבטי אל הבטן הגדולה שלו, שאיננה שמנה אבל היא בהחלט אגן רחב בוטח, במרכזה טבור־חור כמו ניקוז. אגן שיש יווני שעולה ויורד, עולה ויורד.

  שפתיו. שפתיו התחומות קו עדין. עידן ועידנים של התפתחות תאית אבולוציונית מתרכזים לקו ההבדל, קו השבר של תאי שפה ורודים מלאי עסיס דמי ומעבר להם תאי עור פנים לבן. הם מכוסים אצלו בזיפי זקן שחור פראי. כאילו לא התגלח שלשום. פרא, הפרא שלי. שפתיו בגון קליפת הליצ׳י, סומק מחורץ קווים אנכיים עדינים. אני מרפרף מעליהם באצבע עדינה, כמעט ונוגע אבל מבכר את האוויר. כמו קללה מיתולוגית עתיקה ובה גיבור נידון למגע האוויר, שכן מגע קל שבקלים בבשר יפורר את הגוף לעפר. וכך מתרגם הגיבור את מגע האוויר למגעו של הגוף עצמו, ואינו יודע להבדיל ביניהם עוד.

  הוא לא התבייש ממני, שוב. היה סמוק מלבושו יותר מעירומו. לאחר שהשיל מעליו את הכול ועמד מעליי, חייך סוף סוף. ואני הבטתי בו מקו הגבול ההוא שעל המיטה, שכוב ומוכן לקבל את טירופו הייחומי. נרדמנו דבוקים, אני חובק אותו מאחור, מקיף בקושי את רוחבו. נישקתי את בליטות השדרה שלו, בולטות כאילו היה עשוי מחלקי לגו בפנימיותו. כשהחל לנחור עזבתי אותו והתרחקתי. ידי הוחלקה מתחת לגבו והוא התהפך על הגב והצטמרר.

  השעון האויב מורה 01:17 ומקצה לנו עוד שלוש שעות וארבעים ושלוש דקות יחד. שן ילד, שן. הוא כה חזק, אפילו בתנומתו. כוחו מחזיק את תודעתי מכוּונת אליו, לוויין המרחף סביבו ודואג לשנתו הערבה. רגליו פשוטות לפנים, כפותיו פונות לצד אחד, כמו תאומות הפונות סימולטנית אל מקור רעש. אני רוצה עוד קצת ממנו, שלוש שעות וחמישים דקות לא יספיקו.

  ערוותו. זו המדיפה עכשיו ריח הדרים. קודם הוא קלף במיומנות ובתאווה מנדרינה אחת. חלקנו בה. הקליפה הנקבובית התיזה שמן אתרי ניחוחי שמנוני על גופו. אני מרחרח את שיפולי בטנו. אני רוצה לחקור את סופה מחד ואת תחילתן של שערותיו מאידך. שערו הגברי הערוותי קצוץ בעדינות קפדנית של מכונה. המכונה חסר רחמים. אני רוצה שערה אחת או כמה שישנו את המסדר התקיף הזה. אבל ערוותו המקדימה את איברו היא כמו שדה צעיר. ראשית הקציר ושמחת האביב. קודם העברתי עליה יד רחבה. עכשיו אי אפשר. אבל קוצי השדה הזה עדיין בידי. ראש איברו מונח ברווח הצר שבין הירך למפשעה. טבעת כהה של צלקת הברית מסמנת קו הגבול בין העור הגברי שלו שיכול להכיל עוד ועוד ומצידה השני את החצי הטוב יותר, חצי ליבו התינוקי. החצי שבו אין משחקי מין ופנטזיות אלא רק עונג טהור והתפרצות קדמונית של עוויתות.

  האור בחדר רך וזהוב. הכול חשוך, הכול שקט. רק מנורת הקריאה שלי שמעבר לחדר השינה מצביעה על הקיר ומפזרת את אורה לאלפי חלקיקים ששבים וחודרים לאישוניי. כשאני מוריד מעט את ראשי וגופו הגדול יוצר למולה ליקוי חמה, קו המתאר של גופו זוהר ברכות. הוא מצופה בזהב. כך אני רוצה להשאירו, טבול באור הרך הזה, כמו סביב גופו כמו שׂה שאור אלוהי זורח עליו.

  מעבר לגופו העירום ועמוק לתוך הסלון נח הבז, בז אפרפר־ירקרק. טרפיו על מסעד הכיסא שבפינת הכתיבה. כנפיו שרוולים ממורטטים, ראשו צווארון שחור מזיעה ושחיקת אימון. עיטורים על צווארו של העוף – שני פסים רחבים על רקע בהיר יותר. עיניו כפתורי זית. הוא נח ומחכה לטרפו. ארבע שעות. יש לו סבלנות אין קץ. בעוד ארבע שעות בשרו ייבלע בשלמות לקרביו החמימים. הוא אחד עם הנער שלי, העלם שנח עכשיו וכל רגע של שינה חשוב בעבורו.

  נדמה לי כי גופו השתנה מאז הפעם הראשונה שבה הגיע אליי. כשבא אליי אז היה רך גו וכתפיים אך עיניו היו קשות. עתה היו עיניו רכות ואילו גוו וכתפיו קשים. המשא, נערי, המשא. העיניים כמו השלימו כבר עם אימת הסכנה שאין לומר את שמה, אך הן מדברות אותה, כנועות. וכמו מתוך ציווי תת הכרתי ועמוק התקשחו שרירי עורפו השרוף, שריגי כתפיו צופפו את שורותיהן כמו היו קו ההגנה האחרון לפני התהום.

  שלוש שעות ועשרים. אני נושק לצד גופו השעיר ומכסה אותו בשמיכה רכה. מעוינים סגולים מעטרים אותה. גופו מגיב מייד בעווית ילדית. רגל אחת מתקפלת ומחצינה ברך. ברכו היפה מחוץ לשמיכה. אני מנסה לדמיין את פניו הערים. הם כה שונים מפני התנומה שלו. חום הזהב של עיניו מאיר על ריסים עדינים ואפו רחב יותר, שיניו שיני ענבר שמכסות בלסתו התחתונה מעט זו על זו. הוא מלא חן. כעת הוא רציני מדי ושקוע בשדרוג מערכות, כאילו יקום עם השחר ועדכון התוכנה של ליבו יתחדש מעצמו. כל עדכון תוכנה שלו מעמיק עוד ועוד את בז החאקי הירוק בנפשו. רעל מפעפע. הערב, כשבא אליי, נדמה היה לי באור המעומעם כי חציו אדם וחציו בז ירקרק. כנפיו כלואות בשכמותיו אבל נוצות הקרב שלו כבר חשופות, משי חלק על עורפו למגע ידיי.

  סערה מחכה לו שם בחוץ, בדמדומי הבוקר, בצהוב המופרש של עיניו לאחר השינה, באוטובוס, בשער הצבאי. כשהופיע מזגתי לו קפה חם ללא חלב. הוא שאב ממנו מעט ובעדינות והביט בי בעיני הלוז שלו מעל לספל. מה? חייך. כלום עניתי. כלום וכל העולם. כל העולם אתה ואני עכשיו. שש שעות ומשהו, ספרתי בלב. לא רציתי להחרידו בתקתוק הבלתי נמנע, בכך שתקתוק הזמן נע גם בקרבי, אולי בעיקר בקרבי.

  שעתיים. נים לא נים שלי ואף לא תזוזה שלו. שנת לוחמים. במי אתה לוחם, נער? באימת כל ההיסטוריה? מדפדף בכל ספרי המלחמה? בחניתות שהפכו לרובים ברובי העץ שהפכו לרובי סער ברובי הסער שגידלו צייני לייזר שצימחו דורגלים שתפחו למאגים למכונות ירייה לנ״מ לתותחנים לפגזי טנק לחימוש טיס ליוני רעם איומות היורדות על הבתים וממטירות אש וגופרית? ואני, שהכלתי את כל אלה בגופי, שהכלתי אותך בתוכי, אתה יודע שהמוכל בי רועד בכל פעם שאתה מגיע? בי בי כל האימה האנושית הזו?

  הוא סב אליי, גופנו זה למול זה, גבר אל גבר. אני מביט בו, בזיפי הזקן השחורים שעל גרוגרתו, בסבכת שערו שפורץ מהחזה וכמו להבות מבקש מעלה אל שמי פניו. אין לי עוד הרבה זמן, ואין לי עוד מה להפסיד. חשבתי לקום בזהירות ולהביא חבל מהמחסן. לקשור אותו. שתי כפות רגליו הגדולות זו לזו, ידיו ייקשרו מאחורי גבו זו לזו. את שתי אלה למיטה. לא אתן לו ללכת. אבל אין בכוחי לקום. אם אקום אעיר אותו. הוא חזק ממני. בהנפת יד אחת עליי הוא יפזר את כל תוכניותיי לרוח כמו ערמת דפים.

  חצי שעה. אני מנשק אותו קלות. על השפה, על צד הלסת, בירך, בישבן. נסוגותי בהכנעה אל מתחת לשמיכת המעוינים. איני יכול לסבול עוד את הקור שבחוץ. דמדומי הבוקר מביאים עימם צינה גבישית. כזו שאפילו התנור שבפינה לא יכול להמס. אני מתכרבל לרגליו ונרדם.

  כשאני מקיץ, מבולבל בין השעון לחלום, כל משקלו, כל נפחו נעלם והשמיכה מכסה עליי כמו כלוב. עשרים וארבע דקות אחרי. עשרים וארבע דקות פלוס. אין נער לצידי, וגם הבז פרש כנפיים ונעלם מעל למסעד הכיסא. פניי מתלהטים אל מול הצינה שבמיטה. חומו של הנער התאדה. בני זונות של כל העולמות, אני צועק בלב. בן זונה הוא שהלך לי, בן זונה ראש הממשלה, הרמטכ״ל, בן זונה טרומפלדור. אני קם בקושי ורוקע על רצפת הסלון כמו מארש המנוצחים.

  באור החיוור של חדר האמבטיה טיפות שתן ספורות על האסלה. שלי או שלו? אני לא בטוח ומתכופף להריח. שלוליות מים קטנות סביב הכיור. ממנו או מצחצוח השיניים שלי אמש? מנעול הביטחון שעל הדלת פתוח. אני עומד רועד עירום למולה. האם היא נותרה פתוחה לאחר שחזרתי עם המצרכים אתמול?

  אני חוזר למיטה, ממשש את הצד שלו. כשאני מניח את הראש על הכרית בעוצמה של אכזבה אני רואה אותו שוב מול עיניי. הוא מביט בי ואומר שוב את המשפטים שאמר לי אמש. לעולם אל תיתלה על חייל, הוא אמר. חיינו על בלימה, הוא אמר. הכי יציב הוא הכי רופף, הוא אמר. ואני לא רציתי לשמוע. גופו היה כאן רק קודם, אני יכול עדיין לראות את ההילה של מתווה האגן. אני מביט דרכו אל החלונות והשמש חודרת דרך התריסים, שמש חורפית כבויה. אתמול הוא היה פה, עד לפני חצי שעה הוא היה פה. קו מתאר מוזהב קם ומתגבה מול עיניי. גופו הלווייתני, חומרת עורפו, נשימתו החמה, נשמתו.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp