מֹאזְנַיִם

המתרגמת / דאה הדר

החתול היה אמור להרגיע את דורית ובהתחלה היה נדמה שזה באמת עובד. דאגלס השיג לה אותו כי הוא קרא שחתולים יכולים לעזור לאנשים במצב שלה, לתת אהבה בלתי מותנית, נחמה, חברה. דורית שמחה לקראת החתול. הם היו מתכרבלים ביחד על הספה, מנמנמים. כשהיא הייתה קמה הוא היה הולך אחריה, אדיש למחלה, לא מכיר את מי שהייתה לפני, לא שופט או משווה או מתגעגע או הרוס, כמו דאגלס. היא ליטפה אותו ודיברה איתו. גם איתו היא דיברה רק בעברית אבל לא היה לו אכפת. בהתחלה הטונים היו נעימים אבל אז הדיבור נהיה עצבני. דאגלס לא ידע עברית והוא לא הבין מה היא אומרת. אבל היא נשמעה כועסת, ובתוך כל המילים בעברית הוא שמע את השמות שלי ושל אמא.

  דאגלס שלח לי הודעה בתיבת הדואר של הפייסבוק. כשראיתי שיש לי הודעה ממנו מייד חשבתי שמשהו לא בסדר. מה פתאום עכשיו, אחרי שמונה שנים של נתק, ועם כבר אז למה הוא כותב ולא דורית. תמיד היא הייתה זאת שיוזמת. המחשבה הראשונה שלי הייתה שדורית מתה.

  דאגלס כתב שלדורית יש בעיית זיכרון ושהוא צריך את העזרה שלי. הוא סיפר שהכרוניקה של המחלה הייתה פחות או יותר לפי הספר, שזה התחיל בדברים קטנים שהיא שכחה – איך לשחק שש בש, מילים שברחו, הטלפון שנעלם. בהמשך היא אפילו הלכה לאיבוד יום אחד בדרך חזרה מהסופרמרקט. זה היה מדאיג אבל הדרגתי עד שבבת אחת היא עברה לדבר רק בעברית. הוא היה המום, איך האנגלית נמחקה לה פתאום, אבל אחרי זה הוא קרא שזה דווקא לא נדיר שבן אדם במצב כזה שדובר שתי שפות שוכח את השפה המאוחרת יותר וחוזר לתקשר רק בשפת האם. הוא חשב ללמוד מהר עברית, הוא אפילו הוריד מייד אפליקציית דואלינגו, אבל האותיות היו נורא משונות לו וגם הוא ידע שעד שהוא ילמד את זה אז בטח גם העברית תברח ממנה. הוא סיפר לי על החתול וביקש שאבוא לבקר אותם ואולי אני אוכל להבין מה היא אומרת, על מה היא כועסת, כי נדמה לו שהיא מקללת אותי ואת אמא, לתרגם לו את דורית.
  דורית ודאגלס גרו בווסט ניו יורק, עיירה שנמצאת בניו ג׳רזי, ממש מעבר לנהר. הכרתי את דורית כשהייתי ילדה, קצת בארץ וקצת אחרי שעברנו לפה, בתור חברה של אמא ושל אוסי ואז גם קצת בתור מבוגרת. את דאגלס פגשתי רק פעם אחת, בפעם היחידה שביקרתי אותם בווסט ניו יורק, לפני שמונה שנים.

  הזמנתי אובר ונסעתי לשם. הפעם למדתי לא להסתכל אחורה על מנהטן, על הנוף הזה. הדירה נראיתה פחות או יותר אותו דבר, רק עם פתקים קטנים מודבקים בבית כדי להזכיר לדורית דברים. לא ראיתי את החתול. דורית נראתה פחות או יותר אותו דבר, קצת יותר מקומטת, עם אותו שיער שחור חלק וארוך. בהתחלה היא נשמעה לא חולה ולא כועסת. דיברנו בעברית על האביב שמתקרב, על פריחת השקדייה, על שיער. דאגלס הגיש תה ועוגיות חמאה. פתאום החתול חתך מהר את הסלון, כמו חץ שמנמן מפרווה בצבע ג׳ינג׳י־קרם. דורית קראה לו לבוא אליה והוא בא לקראתה לאט, מהוסס. אמרתי שהוא יפה ודאגלס אמר שהוא זן ידידותי, יפני קצוץ זנב. ואז דורית פתאום התחילה להתעצבן ולדרוש שאחזיר לה את החתול מהקריסטל ולקלל אותי ואת אמא. לא הצלחתי להכניס מילה, להסביר את הצד שלנו ואחרי דקה היא מיהרה לחדר השני וסגרה את הדלת. דאגלס חיכה להסבר. הסברתי לו שהיא חושבת שגנבנו ממנה פעם חתול והיא רוצה אותו בחזרה, ושאני יודעת לאיזה חתול היא מתכוונת, שזה החתול המיניאטורי מקריסטל, שברבסקי, אבל שלא גנבנו אותו, שהוא היה של אוסי ואוסי נתנה אותו לאמא שלי ודורית פשוט העבירה אותו לאמא שלי דרכי.

  ״את בטוחה?״
  ״מאה אחוז. אוסי ביקשה להעביר אותו לאמא שלי.״
  ״תראי, לא נעים להגיד אבל דורית פעם סיפרה לי שהייתן גונבות לפעמים.״
  ״לא. גם בחיים לא היינו גונבות משהו כזה. אמא שלי בכלל לא רצתה את החתול. הוא העציב אותה והיא שונאת דברים שלא מביאים תועלת.״
  ״את יודעת איפה הוא עכשיו?״
  ״לא.״
  הלכנו לחדר השינה לבדוק מה שלום דורית. היא ישנה על הכיסא והסתכלנו עליה.
  ״לא היו לה חברות ישראליות חוץ מכן. ועם המשפחה בארץ… את בטח שמעת. היא נפגעה שניתקתן איתה קשר.״
  ״אני מצטערת.״
  ״לא ככה עוזבים אנשים.״
  ״לא בדיוק עזבנו אותה. כולן די עזבו אחת את השנייה. היא גם הייתה יותר חברה של אוסי ושל אמא שלי. וגם הן לא היו הכי קרובות אליה.״
״כן, אבל אז כשכבר היית אישה בוגרת נוצר ביניכן קשר מיוחד, ואז גם את פתאום ניתקת.״
  ״קשה לשמור על קשר. גם היה לי מוזר להיות בקשר איתה כשאמא שלי לא בקשר איתה.״
  הסתכלתי עליה ישנה, עם הבעה שלווה, עם עצמות הלחיים היפהפיות שלה, עצמות לחיים שאף מחלה או זמן לא ייקחו ממנה. החתול שמר מרחק ממנה. ראיתי שגם דאגלס כועס. אולי לא רק בגלל הנתק. בגלל שהוא יודע שאני לא אשאר ואני לא יכולה לתרגם לו את דורית, רק לקצת וגם זה לא יעזור באמת, ושגם העברית תברח ממנה ושאני לא יכולה להציל לו את החיים. אמרתי לו סליחה, סליחה על הנתק, אני לא יודעת למה לא שמרתי יותר טוב על קשר.
  וגם אני התחלתי לכעוס. כי לא גנבתי את החתול, והנתק – ככה זה אנשים. ואני לא מאשימה אותו על זה שגם אני כנראה בניתי את החיים לא נכון. אני מרגישה את זה. ואני עוד לא איפה שהוא, כשהכול מתפוצץ לך בפרצוף, אבל אני בדרך, זה יגיע ואז גם הוא לא יציל אותי. ששנינו שמנו יותר מדי על בן אדם אחד, ושזה מסוכן מדי, המשפחות הקטנטנות האלה, שזה רק עובד לזמן מסוים, אבל זה לא מחזיק לאורך זמן. ושעכשיו אני מסתובבת לבד בין חנויות, בגדים, טבע, המון חנויות טבע ובתי מרחקת, קונה ויטמינים ושיקויים ושוכחת לקחת אותם. מכירים אותי בחנויות, את הסימפטומים שלי ואת הפרצוף שלי עם מסכה שאני לא מורידה למרות שנגמרה המגפה. ואני מתיישבת על ספסלים, אני מכירה את כל ההקדשות על הספסלים של כל המתים והאוהבים, ומוציאה מחברת, ומדי פעם מישהו שם לב וזה נראה לו מעניין, קצת כובש, המימין לשמאל הזה, אותיות מסתוריות, מעניין מה היא עושה. ואני רוצה להגיד להם שאיבדתי את זה, שהמחברת מלאה בשיט וקר ומביך מדי לשבת כאן ואני ממהרת לחנות הבאה להתחמם ולעביר את הזמן ואין למה למהר. הוא לא בבית.
  ״אני הולכת,״ אמרתי.
  דורית פקחה את העיניים . ״אני הולך, אני הולך, ארטיק ארטיק. ילדים, תבכו לאמא,״ היא קראה.
  ״שוקו־בננה, משמש.״ עניתי. שתינו צחקנו.
  ״על מה אתן מדברות?״ דאגלס שאל.
״זה מהים, מחוף פרישמן, המוכר של הארטיקים.״
  דורית התעלמה ממנו ושתינו נזכרנו ביום הולדת שלה פעם בים, איך אמא ואוסי ואני שכחנו שזה היום הולדת שלה ואז תוך כדי היום היא הזכירה לנו, ושמענו את המוכר של הארטיק, ואמא רצה אחריו והוא שאל איזה טעם היא רוצה והיא אמרה, ״תן לי את הכול,״ את כל הצידנית היא קנתה ממנו. איך היא שלפה את כל המזומנים פתאום מתוך סלסילת הקש שלה, המרוטה בשלמות, וכל החוף עם האנשים הזרים הפך למסיבת יום הולדת אחת גדולה לדורית, שרו לה ואכלו ארטיק קרטיב, ועשיתי סלטה ונכנס לי חול בטעם משמש ומלח לפה ולאף ולאוזניים ולראש. ״איך אמא שלך יודעת להרים מסיבה,״ דורית אמרה, ולא ידעתי איפה היא – כאן, עכשיו, או שם, לפני 45 שנה, וחשבתי איך באמת יש משהו אכזרי בבן אדם שיכול להיות נורא מקסים ואז להיעלם.
  נתתי לה חיבוק והיא ליטפה לי את הראש, כמו שמלטפים חתול או ילדה. ״אני אמצא לך את החתול,״ אמרתי.
  ״הוא שלי.״
  ״כן.״
  דאגלס בא לתת לי חיבוק, חיבוק חזק מדי, של גוף מלא כמעט, חיבוק שאחריו ידעתי שאני לא חוזרת. ושאני לא אמצא את החתול המקורי אבל אני אמצא חתול זהה של שברבסקי ואני אעטוף אותו טוב טוב שלא יישבר ואשלח אותו ועד שהוא יגיע דורית לא תדע מה הסיפור של החתול, לא תדע לקרוא את הפתק, "ילדים, תבכו לאמא. באהבה, ממני."