מֹאזְנַיִם

המשלוח האחרון / אלעד זרט

 פרק ראשון מתוך רומן בכתובים

הפעם הראשונה ששחטתי עגל במו ידיי הייתה ביום שעליתי לאוניות המשלוחים החיים. הפלגנו לנמל קופר דרך הים האדריאטי, זה היה בחורף והיה קר. קור שנצמד אל העצמות וחפר בבגדים העבים. והם המתינו לנו שם בסלובניה, ששת־אלפים־וחמש־מאות עגלים שנאספו מליטא ומכפרים מסביב, דחוסים ומותשים במשאיות הכבדות, חלולים ומחוללים. פרקנו אותם אל בטן האונייה ונתנו להם לאכול והובלנו אותם לשחיטה.

הוא היה שמן וכבד, העגל הראשון ששחטתי, והוא היה צעיר ופעלתן. העגלים התחלקו לשמנים ושריריים, והוא ללא ספק היה מן השריריים והשמנים גם יחד. כל אותה שעה, בזמן שפרקנו והעמסנו עגלים תשושים, הוא התרוצץ מקצה לקצה באונייה, מריח את צחנת הפגרים וחלקי האיברים שנספגו ברצפת הסיפון משנים של הפלגות, כמו מבין־לא־מבין לאן לוקחים אותו ומה נגזר עליו, ומה הטבע פקד עליו לעשות ברגעים כאלה כדי לשרוד.

לא היה שם אף אחד מלבד שנינו. וגם אני זזתי מקצה לקצה כמו אינדיאני שמסתער על בופלו או על סוס פרא; הקשבתי לרעשי המנועים, מדדתי את נשימותיו, חשתי בתנודות הרוח, עד שהעגל עצר והביט בי בעיניים מלאות וכהות – עומק נשקף מהן כמו הגולה הכחולה, ולא הריקנות או מסך העשן שראיתי בעיניהם בזמן שהתעוורו בהפלגות – ואמרתי לו רגע לפני, "אני הולך לשחוט אותך, באבי אביך אני אשחט אותך, ואתה לא תתנגד." וכשבאתי לשחוט אותו תפסתי בסכין החדה ביותר שהייתה לנו בפתח כל סיפון וסובבתי אותה בידי כמו אקדוחן במערבונים, רגע לפני שהוא שולף והורג את אויבו המר, ואז הסתערתי עליו ותפסתי בצווארו ושיספתי את גרונו באבחה אחת. הוא התנגד, בכוח רב התנגד, אבל מרגע שהסכין שחטה, והדם השפריץ לכל עבר ומילא בבגדיי, הוא לא הסתכל עוד בעיניי.

הפעם הראשונה ששחטתי עגל הייתה גם הפעם האחרונה שהסתכלתי ליצור חי בעיניים. מאז הפסקתי להביט בעיניהם של בעלי חיים ובעיניהם של בני אדם. בכל פעם ששכבתי עם אישה הסתכלתי לצדדים ולתקרה, רק שלא תצוד אותי במבטה; הבנתי שאיני רוצה יותר עיניים לראות את יופי העולם, כי העולם היה כיעור והעולם היה אכזר כפי שנשקף אליי בבטן האונייה. עקרתי את עיניהם של עגלים שהתעוורו והפכו פנינה כסופה ואטומה. עקרתי את עיניהם כדי לוודא שלא יראו את הזוועה.

היו ימים שהסתערתי מאחור כדי לא להביט, ודקרתי בכל חלקי הגוף; בצוואר ובראש ובבטן ובלב, כן, גם את הלב מצאתי עם הזמן, הרך והיפה מכל שרירי הגוף שהתכווץ ונמתח, עד שהצליח קצת לברוח וקרס בכובד גופו על הרצפה ומת. חבריי לאונייה שבאו וראו את מראות השחיטה עצרו מוכי בהלה ואמרו, "גאד דמיט, אצלך זה תמיד הרבה יותר מלוכלך." כולנו שחטנו. כולנו צעדנו במסדרונות הדם. שחטנו ואכלנו מה שאכלנו וזרקנו מהאוניות מה שזרקנו, וידענו שלא יגידו דבר ולא נשלם מחיר על מעשינו ותיעבנו כל רגע.

מעולם לא ספרתי כמה עגלים עברו תחת ידיי; כמה זרקתי מהסיפון לים, כמה השארתי שם מאחור. אבל ספרתי כמה נשימות הם נשמו ברגעיהם האחרונים. שכבתי לצידם כמו אם המרגיעה את בנה התינוק, שומע איך הריאות מתמלאות באוויר, עולות ומתאמצות ופולטות רעשי נחירה. הייתי סופר וסופר עד שכבר הבנתי בעצמי מתי תהיה זו השאיפה האחרונה. הם לא סיימו יותר מעשרים נשיפות. מרוצה חייכתי על הסיפון שכך היה וכך ידעתי. לא האמנתי באלוהים ובכוח שיש למי שנטל חיים ולמי שנתן חיים. קטנים ממני לקחו חיים במידות גדולות בהרבה, ואף אחד לא חשב עליהם כאל אלוהים.

בחזרה לעגל הראשון ששחטתי. הוא היה גדול יחסית, בן חמישה חודשים, אבל נמנה בין הגדולים בחבורה. האכילו אותו ופיטמו אותו מבוקר עד ערב, בכפר שבו גדל בצפון ליטא. מספר האוזן שלו היה עוקב וקליט: 4567. אני זוכר את סימני הזיהוי המשולשים והצהובים מרקדים באוזניו בזמן שקיפץ בבטן האונייה. והוא ידע שהוא גדול והוא ידע שהוא חזק, והוא ניסה עליי את כל התרגילים שיכול עגל לנסות; הצמיד ראש לברכיים וקפץ על רגליים קדמיות ונע ממקום למקום בקומת העגלים הגדולה. וכשהבנתי שיהיה קשה להשתלט עליו, הכנתי רצועת עור ארוכה ושרשרת שתעזור לי לקשור את רגליו, וקצת אחרי שהצלחתי לדחוק אותו לפינה בין ארבע מכלאות המאוכלסות בשישה עגלים, הסתכלתי בעיניו טוב טוב, מבט ממוקד שסיפר לי את כל תולדותיו – למן הרגע שנולד ועד לצער בסוללות האונייה; והוא החזיר במבטו ופעה.

עד היום איני יודע לומר מה גרם לי לשחוט אותו. הסתכלתי בעיניו וידעתי – הוא יישחט. ואיך זה שעיניו סיפרו לי מה שסיפרו ואני המשכתי עם מה שהתחלתי בלי לחשוב פעמיים. לפעמים אני חושב שלא באמת הייתי שם ברגעים האלה, כי אם כוח אקסטטי של מי שהתייאש בחיים וראה יותר מדי מוות ורדף אחריו ומילא תשוקותיו. ובמרדף הזה, הגוף אינו אלא ציווי, סך כל המחשבות שהאדם נושא על כתפיו. 

באותו שבוע עזבתי את הנמל כשרוח פרצים נדנדה בגשר. אייק ושלושה סוורים עלו לאונייה והודיעו לי שאבי מת בתאונת עבודה, ושאלו אם אני רוצה לראות את הגופה ששכבה מתחת למנוף שקרס ברציף עשרים־ושתיים, בזמן שפרקו את המכליות אל המזח. ואני אמרתי שלא, וגם כשהתעקשו לגרור אותי בכבש האונייה, לטפל בסידורים להלוויה, סירבתי והפלגתי וכשחזרתי השלכתי אותו לבור באדמה והנחתי מצבה קטנה ליד שדרת עצי הברוש, בלי ביקורים ומספידים. 

ידעתי שעבודתו תכניע את גופו והוא ימות בתוך שלולית שמנים וגריז. והוא הלך וחזר, אבי, מדי בוקר הלך וחזר, שפוף ומותש כמו אובידיוס שביקש מהמוות שיפתיע אותו בעבודתו. אומר הזוהר, כשמתקרבים ימי האדם למות מכריזים עליו בעולם שלושים יום ואפילו עופות השמיים מכריזים עליו, ואם צדיק הוא מכריזים עליו שלושים יום בין הצדיקים בגן עדן. על זה סיפר לי רב החובל בר־נתאי במועדון הימאים. ואני אמרתי לו, "אבי לא צדיק ולא יכריזו עליו בין הצדיקים." אז סיפר בר־נתאי הימאי, כשמתחילים אותם שלושים יום, צלמו של אדם נחשך והצורה הנראית בארץ נמנעת מלהיראות.

את זה אני זוכר. שלושים הימים שבהם נע אנה ואנה, חסר צלם. ואני רואה אותו כפי שהלך, ורואה איך נשמתו הסתלקה בכל לילה, ולא האירה לו בחלום ולא בתפילה. שלושים יום עבר ממנו הצלם עד אשר שכב אבי כמו אחד העגלים באוניות המשלוחים, שכב על צידו ולא זז יותר ולא הביט עוד בעיניי.