דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
"פקע קפיץ הפלדה בליבם", כך תיאר שטפן צווייג את רגע שיברון ליבם של חמשת חברי המשלחת הבריטית לקוטב הדרומי בפיקודו של קפטיין סקוט. אחרי חודשים ארוכים בגיהינום הקר והחשוך על פני אדמות, כשהספק מנקר בהם כמו העיט את כבדו של פרומתיאוס, התברר להם הגרוע מכול. לבעתתם של סקוט ואנשיו, אל מקום שכוח־אל זה שהבל פה אדם לא חימם אותו, שחומות קרח וחושך הגנו עליו מרגל בן־אנוש, לא צעדה משלחתו בלבד אלא נוסף לו מתחרה. על פני מישורי השלג האינסופיים התקדמו שתי משלחות, זו שלו עם דגל הממלכה הבריטית וזו של קפטיין אמונדסן עם הדגל הנורווגי. שתיהן מוכנות לשלם כל מחיר וגם ישלמו כל מחיר, כדי להגיע ראשונים ולהניף את דגל מולדתם היקרה לליבם בנקודה הדרומית ביותר על פני כדור הארץ, הקרה ביותר על פני כדור הארץ, במקום שאפילו אור השמש מודר ממנו חודשים ארוכים בשנה. אחרי הפלגה בים סוער המכונה "רצפת הריקודים של השטן" ו"זולל הספינות" ומסע רצוף תלאות הגיעו סקוט וחברי משלחתו לחופי אנטארקטיקה ומשם, אחרי חודשים של עלטה, יצאו ברגל לכיוון הקוטב הדרומי. הם השאירו מאחוריהם את היופי המלכותי של זנבות לווייתנים מזדקרים מתוך המים, את ההוד של קרחונים בגוני כחול עמוק המעוצבים ומגולפים כיצירות אמנות בידו של הטבע ואת מראה הידוסם המשעשע של הפינגווינים ופסעו אל ישימון הקרח סחוף רוחות ונטול חיים. שבועות של צעידה בטמפרטורות של מינוס ארבעים מעלות, שסחטה את גופם עד הקצה ואת נפשם עד מעבר לקצה, תשושים, חבולים, וסובלים מכוויות קור התקדמו חברי המשלחת הבריטית לקראת קו רוחב 90. שם, ממש לפני הקצה הדרומי של כדור הארץ ראו מרחוק נקודה שחורה בולטת על פני השלג הלבן. בכרוניקה של טרגדיה ידועה מראש הם המשיכו להתקדם, מקווים, כמו פרומתאוס, שהנקודה השחורה הולכת ומתקרבת בשמיים אינה העיט הבא לנקר את כבדו. חברי המשלחת לא דיברו ביניהם, היגון היה כבד מנשוא ושום מילים לא יכלו להפיגו אבל הם, בנחישות חיילי הוד מלכותה שהתחשלה בשנים של מסעות מפרכים ובאיפוק של אצילים בריטיים, המשיכו לצעוד עד שלזוועתם ניבט מולם במלוא התגשמותו הדגל הנורווגי. הם הגיעו מאוחר מדי. מסעם היה לשווא. המאמצים, המחיר, ההקרבה, הפצועים שנותרו מאחור, המתים ששילמו בחייהם, הכול היה לשווא. הם אכזבו את הממלכה. הם כשלו במשימתם. הם הפכו מגיבורים למפסידנים. תהילת העולם ששמורה למגלי עולמות ושהייתה ממש בכף ידם חמקה ובמקומה, הדגל הנורווגי כמו סטר בפניהם. בושה, חרפה, אכזבה, ייאוש, עצב, תסכול וצער הכו בגופם השבור ובנפשם החבולה, גל אחר גל אחר גל. פלא שפקע קפיץ הפלדה שבליבם?
"אוחילה לאל אחלה פניו אשאלה ממנו מענה לשון" שר לי החזן באוזניות את הפיוט של ימים נוראים. כך במסעות הקוטב שלי, פלייליסט של תפילות ימים נוראים מלווה אותי על פני ישימון של קרח ושלג בדרך לקוטב הצפוני. צעד אחר צעד לאורך מאות קילומטרים, גורר מזחלת של מאה ועשרים קילוגרמים עמוסה במזון, בגדים, דלק ורובה ציד קצוץ קנה שיגן עלינו מפני דובי קוטב טורפי אדם. בחוץ קור של מינוס שבעים מעלות, רוחות ארקטיות ולבן, רק לבן. לא סלע, לא שיח, לא בעלי חיים, לא בני אדם ולא מעשה ידי אדם ומתוך האוזניות זורמים הפיוטים ונשפכות התפילות והנה מתחיל "אל מלא רחמים" ואני מזכיר לעצמי לשמור על קפיץ הפלדה שבליבי לבל יפקע.
כך צעדתי על פני מגלשי הסקי, צעד אחר צעד, המזחלת הכבדה רתומה למותניי. כמו פרד עקשן, גם היא לעיתים מסרבת להמשיך במסע הסיזיפי ונעצרת. אז הצטרכתי לגייס את כל כוחותיי, הטיתי את גופי קדימה, נעצתי את מקלות הסקי בשלב ותוך מאמץ משולב של ידיי ורגליי פלטתי צעקה עד שנענתה והחליקה קדימה. צעד ועוד צעד במאמץ סיזיפי עד להפסקה הקצרה של חמש דקות אותה אנחנו, פול מאנגליה, יינס מגרמניה ואני לוקחים מדי שעתיים. ליותר זמן מכך אי אפשר לעצור. כמו הכרישים שחייבים להיות בתנועה כדי לייצר חמצן, כך חוקרי הקוטב חייבים להיות בתנועה כדי לייצר חום.
בתחתית העולם, במקום שאין לו שם משלו, רק ציון שהוא מנגד לארקטיקה, הכרוניקה ממשיכה. סקוט במלוא קפטנותו היהירה והמתנשאת, שמר על פאסון כראוי לקצין בצי הבריטי והוביל את החמישה במסע המפרך חזרה לספינה המחכה להם על החוף. חמישה נכנסו לפרדס. אוונס, החסון בקבוצה, נפל ונפגע. הקרח פער את פיו והוא נפל לתוך אחד הבקיעים העמוקים שחרצו את הקרחון. הוא חולץ מתוכו במחיר של פגיעת ראש שהלכה והחריפה. אובדן אוריינטציה, קושי בדיבור ותשישות כללית. הוא שירך את דרכו מאחור, גייס את כל כוחותיו כשהוא זוחל על ארבע בשלג העמוק בעקבות הטור בו מתקדמת הקבוצה. "יום נורא מאוד". רצף הדיווחים הרשמיים והענייניים של הקצין האנגלי נקטע ביום שבו אוונס, על אף תמיכת הקבוצה, לא הצליח לשרוד ומת בזרועותיהם. הארבעה המשיכו ברוח פנים עזה עד שחזרו אל המקום הנורא שקיבל את השם "מחנה המטבחיים". כאן, שבועות קודם לכן, בדרך אל הקוטב, סוסי הפוני המסכנים שגויסו למאמץ ההגעה לקוטב לא יכלו לשרוד עוד את תנאי הקור והקושי, עיוורים מלובן השלג, נשחטו. הדם האדום של החיות העדינות שזכו לשמות חיבה ושנפש האנשים נקשרה בנפשם צבע את השלג הלבן.
כמאה שנים אחרי, אצבעותיי הקפואות ועור פניי המתקלף לא מעידים על העידן של התחממות גלובלית. כל פיסת עור שהייתה חשופה לאוויר הפתוח יותר משלושים שניות קפאה וכל אצבע שדם לא יזרום עד הקצה שלה, הלבינה, הכחילה, השחירה והתפוררה. צעד אחר צעד התקדמנו. שלושה אנשים בטור, כל אחד גרר מזחלת אדומה. מסביב יהום הסער. מסך לבן עטף אותנו ורוחות נוראיות גרמו לנו להתכנס בתוך עצמנו כצבים בשריון, רק המבט יצא לאוויר העולם ולפעמים גם אפילו הוא לא יצא. בים השלג הלבן, צעד אחר צעד, התקדמתי בעיניים סגורות, כמעין אוטומט, בקצב אחיד ובתנועה מונוטונית. התנתקתי מהגוף ומהמקום. באוזניות התנגנו לי זמירות שבת והזכירו לי את ימי שישי בירושלים, את החולצה הלבנה ואת המפה הלבנה של שולחן שבת, הנדנוד קדימה ואחורה ודבקות התפילה, את הכמיהה לנשגב. והנה פקחתי את עיניי ומולי מתפרסים המרחבים כמלוא העין "מרחבים מרחבים מרחבי אל איוותה נפשי, אל תסגרוני בשום כלוב, לא גשמי ולא רוחני".
וקפטיין סקוט ממשיך להוביל את הארבעה שנותרו. זה כבר אינו קפיץ הפלדה שפקע, זהו ממש ליבם השבור על מות חברם אוונס. סקוט, בשיניים חשוקות, פוקד על חבריו להמשיך והם רותמים את כל כוחותיהם אבל שואלים בליבם את מה שאסור להעלות על דל שפתיים – בשביל מה לחזור? מה הטעם בחיים? לאן יוליכו את החרפה? ארבעה נותרו בפרדס. אוטס יוצא מפתח האוהל ונכנס בשערי שמיים. כוויות הקור ברגליו איכלו את בשרו ונמק מתפשט בגופו. כאבי התופת מאיטים את הליכתו ואת התקדמות הקבוצה. ילכו לאט – לא ישרדו את הדרך, ילכו מהר – הוא ייוותר מאחור ללא שום סיכוי להינצל. בבוקרו של יום, בעודו בשק השינה הוא מבקש שיניחו אותו לנפשו, פשוטו כמשמעו, ויתקדמו בלעדיו אבל חברי הקבוצה לא מוותרים ועוד יום של הליכה איטית מדי עובר עליהם. המשמעות ברורה לכולם: המזון ההולך ואוזל, מלאי הדלק הקטן והתקדמות מועטה מדי הם מתכון למוות בטוח. בסוף היום, אוטס, באצילותו הרבה, לא יכול לשאת את עובדת היותו מעמסה על הקבוצה, יצא מהאוהל והפטיר אחריו "אני רק יוצא החוצה, ואולי יעבור זמן מה." לכולם המחווה ברורה ומובנת אבל אף אחד לא אמר כלום ורק סקוט כתב ביומנו: "ידענו שזה מעשה של אדם אמיץ ושל ג'נטלמן אנגלי". גופתו לא נמצאה אבל באזור מותו נכתב על גלעד לשמו: "במרץ 1912, בחזרתו מהקוטב, הוא צעד מרצונו אל מותו אל תוך סופה כדי להציל את חיי חבריו". יצא ונפגע. "יצאתי לשאוף קצת רוח" כתוב על מצבתו של אדם אמיץ אחר, מאיר אריאל שמו.
מאה שנה אחרי הצטנפתי בשק השינה המיועד למינוס ארבעים מעלות ושבעצמו עטוף בתוך שק שינה נוסף ועדיין, טיפות החום אזלו ממני כמו גרגירי חול משעון עתיק. רעדתי מקור ואולי גם מפחד ולא הצלחתי לישון. חזרתי ואמרתי לעצמי שאני חייב לעשות משהו. אסור אסור אסור להישאר ככה. נעמדתי באוהל הקטן, שרידי החום המעטים שעוד נותרו בי נתלשו ממני ועברתי עם שקי השינה אל תוך המזחלת האדומה, אולי בתוכה יהיה לי פחות קר. ממעמקי המעיל שלפתי גבינה צהובה, גוש חמאה וקרקרים וכרסמתי פצצה קלורית שתבער בקרבי ותיתן לי הפוגה מהרעד. בתוך שק השינה הפנימי, העטוף בשק השינה החיצוני, שסגור בתוך המזחלת, הרגשתי כמו בסרקופג מצרי קדום וחיכיתי לאור השמש השקרי המבטיח חום ומקיים קור.
שלושת הבריטים מגלים למרבה הזוועה כי הדלק שעמד בינם ובין הקור המקפיא כעמוד אש הולך ואוזל וסקוט, מטרים את האמרה כי "אין אתאיסטים בשוחות" ומבקש ביומנו "אלוהים עזור לנו". אבל בקצה העולם, במקום שכוח־אל, אין אל, אין שכר ויש עונש. קר מדי ליהוה שלנו שמסיני בא וזרח משעיר למו וקפוא מדי לבנו יחידו עם השיער הארוך והסנדלים התנ"כיים. אל מול עיניו של סקוט לא ניבטת מרים הבתולה וגם לא ישו בנה אלא עולה דמותו ההרואית של אוטס היוצא מהאוהל בידיעה כי הוא הולך אל מותו, והוא מאחל לעצמו ולחברי משלחתו לפגוש את הסוף באותה עוצמה פנימית. כשבכיסיהם גלולות מורפיום שחולקו להם מבעוד מועד, הם מנחשים שסופם קרב. שלושה אנשים הערבים זה לזה ושטעם חייהם סר, משרכים את דרכם בסופה משתוללת למאהל הבא כדי לגלות כי מלאי הדלק המידלדל גרם לכך שאפילו נחמת התה העלובה נלקחה מהם.
הם בתווך. מהעבר האחד מחכים המשפחה, החברים והחיים, החיים עצמם ומהעבר השני מפח הנפש, הבושה, העצב, הייאוש, כוחות הגוף ומשאבי הנפש שהידלדלו עד כלות. לא נוכל לדעת מה באמת עבר בראשו של כל אחד מהם כשנכנסו בפעם האחרונה לשקי השינה שלהם בידיעה שלא יֵצאו מהם ויחד עם זאת, באשמורת השלישית של הלילה הארקטי התברר לי כי בינם לבין עצמם החליטו כי טובה תהילת המוות מחייהם, כי לא הטו אזן לדברי קהלת: "כִּי־לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן־הָאַרְיֵה הַמֵּת".
סקוט, בתכריכי קבורה אנטארקטיים שהחליפו את מדיו המעומלנים והמהודרים והמוות המביט בעיניו מסיר את רסן הרגש, נפרד מחברו הטוב: "מעולם לא היה בידי לגלות לך מה יקרה לי ידידותך, שהרי לך היה כה הרבה לתת, ולי לא היה דבר לתתו לך". הוא מבקש מאשתו אותה הוא מכנה "אלמנתו" כי תשמור ותחנך את בנם לבל יהיה בטלן, מתפייט במסר נרגש לאומה האנגלית על התהילה ששאף כל כך להביא לה ונכשל ומסיים את יומנו במילים: "למען השם תשמרו על עמנו". אחרי הפאתוס, המילים הגדולות, מכתבי הניחומים קורעי הלב שהוא כותב לבני משפחות חברי משלחתו, הוא מניח את זרועו על ווילסון ושניהם קופאים למוות חבוקים.
וגם המסע שלנו הגיע לקיצו והנה שלושתנו, מתחבקים ונרגשים, מכשכשים בעליצות בזנבות שלנו, מצטלמים ומודיעים לעולם שחזרנו בשלום מהגיהינום הקר עלי אדמות, מצפים להפוגה מהקור שתקף אותנו יומם ולילה במשך חודש ימים, למיטה חמה, לישיבה ליד שולחן עם בירה, מחכים לחזור כל אחד "לבלומה, לילדים ולשכנה" שלו. באנגליה, המלך כורע על ברכו לכבוד גיבורי האומה שנספו על קדושת הדגל וסקוט זוכה לתהילת עולם וגם, יש לומר, לביקורת קשה.