מֹאזְנַיִם

המבצר / יודית ולבר

תמרה לא התכוונה להיעלם. היא רק משכה כמה דקות לפני היציאה כדי לסיים לראות סרטון מצויר. היא ניגשה למקרר ושתתה עוד פטל. הדקות חלפו והדרך הארוכה לכיתה חיכתה לה. היא ישבה על הספה בסלון והייתה מאובנת. היא ידעה שהיא צריכה לקום, להרים את הילקוט, לנעול את הדלת. היא חיכתה לעצמה שתעשה זאת, אבל השרירים שלה סירבו לנוע. היא נתנה לדקות לעבור בעודה יושבת על הספה עד שנהיה מאוחר מדי. וכלום לא קרה. היא העבירה ערוץ. אישה בלונדינית עמדה בגבה לגבר בחליפה ובכתה. ההתרחשות על המסך כבשה את תשומת ליבה והיא רצתה להמשיך לצפות. הדמויות החליקו אחת על גבי השנייה כמו שמן עד למנגינת הסיום הדרמטית. כבר לא היה טעם ללכת לבית הספר. השיעור הראשון התחיל לפני עשר דקות, ותמרה לא יכלה לסבול את המחשבה להיכנס לכיתה הרבה אחרי צלצול הפעמון ולספוג את המבטים המזלזלים של הילדים, או את הנזיפות של נדיה המחנכת מול הכיתה כולה. וממילא עומד להתחיל עוד פרק. היא נשענה עמוק יותר לתוך הספה הרכה, מתנערת מהפחד ומתמסרת לעונג ההיעלמות.

לא עבר הרבה זמן מאז היום הראשון בבית הספר החדש. אימא ליוותה את תמרה בבוקר, אבל בצהריים היא נאלצה לחזור לבד, בפעם הראשונה, והמולת הילדים וההורים והשמש המסנוורת של תחילת ספטמבר כל כך סחררו אותה, עד שליד שער בית הספר החדש לא היה לה אפילו כיוון כללי הביתה. בתושייה מסוימת היא שאלה הורים שליוו את ילדיהם הביתה אם הם יודעים את הדרך לשכונת הלילך, עד שמצאה אימא אחת עם ילד שהלכה לכיוון והתלוותה אליהם. כשדרכיהם נפרדו בכניסה לשכונה, הנוף הפרברי החדגוני שוב בלבל אותה. הכול נראה לה מוכר, כל רחוב יכול להיות שלה, כל בית, כל פנייה שמאלה. היא פנתה שמאלה מוקדם מדי וחלפה על פני בתים מוכרים, צמאה ומזיעה.

הרחובות היו גדולים מדי, היא הפכה בהם לנקודה קטנטנה וחסרת חשיבות. הרחובות הפרבריים נועדו למכוניות משפחתיות, לחניות, לא לילדות בנות עשר וחצי. עליהן המתכננים לא חשבו. דווקא בעיר היא ידעה להתמצא. ידעה להגיע אפילו עד הקונסרבטוריון, שהיה בקצה של רחוב כצנלסון. אבל כאן כל הבתים הפרבריים הדומים היו חתומים בפניה והרחוב היה חם ובהיר וריק מלבד מכונית חולפת נדירה. כל הילדים כבר חזרו הביתה והם אוכלים עכשיו ארוחת צהריים או משחקים במחשב. החברות שלה מהעיר חוזרות עכשיו הביתה גם. אולי הן עוברות בדרך במכולת של יעקב וקונות צ׳יפס או מסטיק בעשרים אגורות. אולי הן הולכות לשחק בגינה או קובעות להיפגש בקיוסק הרחוק כדי לקנות סוכריות חמוצות. הדרך הביתה הייתה קצרה יותר בעיר, מלאה באטרקציות, קיצורי דרך סודיים וחתולי רחוב. כאן הדרך ארוכה ומשעממת, והיא לא מכירה את השכנים או את החנווני במכולת, היא לא יכולה להיכנס בדרך לקנות בקבוק מים צונן, אולי לבקש הוראות מיעקב שהיה צועק לאשתו “איפה זה הלילך, את יודעת?״ ומחייך לתמרה ואולי מגניב לה מסטיק בחינם. פה אין מכולת. זאת שכונה חדשה ובמקום מכולת קטנה בקצה הרחוב אנשים נכנסים למכונית המשפחתית ונוסעים לסופרמרקט בפאתי העיר, מואר וגדול ומתפקע ממוצרים. ההזדמנות לקנות דירה בפרבר החדש שזה עתה אוכלס בתוכנית מתאר ממשלתית הייתה ברכה משמיים, אבל גם הכניסה את המשפחה עמוק יותר לחובות. בקיץ האחרון אימא נאלצה להתפטר מעבודתה הפקידותית בעקבות המחלה של סבא ולשבת אתו, לשמור עליו ולהתרוצץ בין רופאים. אבא בעבודה. רות בצבא. היא לא יכולה לקרוא לאף אחד.

תמרה מיששה את המפתח שהיה בכיס מכנסיה כדי להירגע, מבינה בחוש את ההישרדותיות שהיא צריכה לגלות במצב הזה. היא חזרה על עקבותיה במהירות וזיהתה את הירידה התלולה לרחוב שלה. היא כמעט רצה, באושר וברגליים כואבות, הילקוט מיטלטל על גבה, יודעת את שם הרחוב ומספר הבניין בעל פה, מאגרפת את המפתח בידה, עולה במעלית, פותחת את דלת הכניסה לדירה הריקה ולא טורחת לסגור אותה מיד אלא מזנקת למקרר וגומעת בקבוק מיץ פטל קר. היא הצליחה. היא שרדה את האתגר הראשון שלה. היא בבית.

היא רצתה לטלפן למישהו, לספר על ההרפתקה שלה, על הפחד ועל הניצחון. היה לה רק את המספר של אבא במשרד, והוא לא ענה. לא היה לה מספר של אימא בבית חולים, או של רות בצבא. החדרים הגדולים של הבית החדש איימו עליה, הזכירו לה פתאום את הדרך הביתה. רחבי ידיים ומוארים מדי, לבנים וריקים נורא. חדר לבד, לראשונה בחייה. היא טלפנה למיכל.
“היא עוד לא חזרה מבית ספר, יש להם שעות ארוכות יותר בכיתה ו׳״, אמרה בחביבות עניינית דורית, שתמרה קראה לה אימאשלמיכל.
“מה אתך, איך בבית הספר החדש?״
“ממש כיף״, אמרה תמרה, “יש לי גם חדר חדש ויפה. את יכולה למסור למיכל שהתקשרתי?״
הנוכחות של מיכל בחיים של תמרה הייתה כמו חוט ארוך בין שני מכלי קוטג׳. לפעמים היא התרחקה, לחברים, לעיסוקים, לריבים, אבל ככל שהחוט נמתח, ככה החזרה הייתה מהירה יותר. הפעם החוט הרגיש קרוע.
תמרה הוציאה מהילקוט את דף הקשר הכיתתי שחילקה נדיה המחנכת. השם שלה לא היה כתוב עליו נכון ובתום השיעור היא ניגשה לנדיה להעיר לה על הטעות.
“כן, תמר?״ אמרה המורה במאור פנים. “קוראים לי תמרה״, היא השיבה בראש מורכן.
“כתוב לי פה תמר״, אמרה נדיה בחוסר סבלנות והציגה את דף השמות כהוכחה.
“זאת טעות״, תמרה התעקשה והתחילה להרגיש שהתלמידים שיוצאים מהכיתה מצחקקים לנוכח הסיטואציה, וגם פחדה להישאר לבד בכיתה.
“את בטוחה?״ נדיה הדגישה, חמורת סבר, לא מוכנה ליפול קורבן למזימת ילדים.
“אני יודעת איך קוראים לי״, תמרה מלמלה בזעם וברחה החוצה מהכיתה המחניקה, נדחפת בין ילקוטים של ילדים גבוהים יותר.
האמת הלא נעימה הייתה שכל הילדים היו גבוהים יותר מתמרה. בבית, היא הוציאה טוש שחור מהקלמר ושרטטה על הדף את האות ה׳ בסוף השם הפרטי שלה, שגרם לו להיות כעת צמוד לשם המשפחה. תמרהבר. היא הסתכלה על שמות הילדים האחרים בכיתה והכתובות שלהם. רובם גרו ברחובות עם שמות סתומים כמו “הנרקיס״ או “העוגב״. היא איתרה שני ילדים בכיתה שגרו ברחוב שלה, אבל שניהם היו בנים, מה שלא מאוד עזר לה. היא ניסתה שוב את אבא.
הפעם הוא ענה, חזר מארוחת הצהריים. הוא שאל איך היה ואם היא חיממה לה כבר אוכל ואמר שהם יחזרו בסביבות שש בערב. תמרה רצתה לספר לו איך הלכה לאיבוד ומצאה את הדרך בכל זאת, אבל הוא מיהר. היא סגרה את הטלפון שוב ופנתה לטלוויזיה, עוברת מתוכנית אולפן בערוץ הילדים לסדרת בית חולים בערוץ שלוש לסרט מצויר, לקליפים באמטיוי, ושוב ערוץ הילדים, ושוב סדרה, ועוד אחת, עד שהמפתח של אימא נשמע בדלת.
הימים עברו. סבא עדיין היה מאושפז. אימא נסעה אליו במסירות כל יום בשני אוטובוסים. רות חזרה מהצבא לפעמים, במה שהרגיש כמו שיתוף פעולה של המשפחה כולה בהעמדת הפנים שהיא עדיין גרה בבית. תמרה אהבה שרות באה, כמו דודה מאמריקה, מלאת סיפורים וריחות זרים, אבל היא תמיד עזבה מהר מדי, תמיד הייתה בדרך לתחנה הבאה. היה לרות כישרון יוצא דופן להסתדר בחיים, לעשות חברים בכל מקום שעברה בו ולעבור בהרבה מקומות, חמושה בתרמיל עם בגדים וכמה מאות שקלים במזומן שקיבלה מאבא או מעבודת מלצרות מזדמנת. ההורים התנהגו כאילו הם דואגים לה, אבל הם גם סמכו עליה כמו שסומכים על מבוגר. רות הייתה מוכשרת יותר מהם בלהסתדר בעולם ונדמה שמה שרצתה הוא פשוט שיניחו לה לנוע ללא הפרעה.
תמרה לא נהנתה מאותו כישרון לרכוש חברים בקלות. החוקים של העיר כבר לא היו תקפים. היא נאלצה ללמוד פרטי פרטים של מורכבויות והיררכיות. בעיר כולם גרו בדירה, כולם שיחקו ברחוב, כולם חזרו הביתה ברגל או באופניים. כולם היו קצת מלוכלכים תמיד, מחול של גינת משחקים, מבוץ, מאספלט. כאן האוכלוסייה התחלקה לילדים משכונות של וילות ולילדים משכונות של בניינים, כמוה. לא היו לה שכנים בגילה והמשחק ברחוב לרוב היה משעמם ולא מלהיב, בלי הסמטאות וההרפתקאות והסודות הקטנים של העיר. בכיתה היא התחברה עם תהילה, שאומנם גרה בשכונת הווילות אבל גם הייתה שמנה, עובדה שהגבילה את האופציות החברתיות שלה. כשתמרה באה אליה הן היו משחקות משחקי קופסה בחדר של תהילה ומשחקי גומי וקלאס בחצר היפה של הבית. תמרה לא קינאה בבית הגדול, רק בהורים הנחמדים והשמנים של תהילה, שהיו מכינים להן ארוחת ערב ושואלים על בית הספר ואפילו דנים אתן בחדשות הערב.
היא ידעה שהמצב הכלכלי של המשפחה לא טוב, אף כי לא היה חסר לה דבר. היא אפילו לא זכרה שלמדה לא לבקש, היא פשוט ידעה שלא מבקשים. כשהכיתה התחילה לקיים מסיבות יום הולדת בבתים של הילדים, תמרה הופתעה וגיחכה למראה השמלות של הבנות. שמלות של גדולות. היא לא חלמה לקנות דבר כזה, אבל אחרי שסיפרה לאימא על המסיבה הראשונה היא קיבלה שמלה שחורה יפה שנקנתה בחנות עודפים. המצב הכלכלי תמיד היה שם, עמד באוויר, הגדיר את המתח שכולם היו בו. היא ידעה שאבא מהנדס ושהוא עובד מאוד קשה. אימא הייתה בעיקר מבשלת, מנקה ונאנחת. הם רבו הרבה, לפעמים בלחישות, לעיתים קרובות יותר בצעקות. תמרה לא הצליחה להבין את פרטי הריב. היה נראה שכל הורה מנסה להוכיח שהוא מקריב יותר. “לך קל״, הם היו אומרים לה לפעמים בחיוך מריר. היא לא לגמרי הבינה למה לה קל. נדיה המחנכת המשיכה לטעות בשם שלה ולהתייחס אליה בבוז צונן. היא לא הייתה ילדה בעייתית, או מפריעה בכיתה, אבל גם לא לגמרי עמדה בדרישות. היא חטפה צעקות כשליד אחת השאלות במבחן בחשבון היא כתבה “אין לי סרגל״. היא לא חשבה על דרך טובה יותר להתמודד עם הבעיה. זה קרה לה הרבה. היא שכחה להביא ספרים, מחברות, אטלסים, ציוד אמנות. הציונים שלה היו בסדר ותהילה לרוב הייתה עוזרת לה להשלים חוסרים, אבל מול נדיה היא הרגישה כמו מטרד. יצא לה שם של מרחפת, כי בשיעורים הייתה שוקעת עמוק בציור, בהתכתבות עם תהילה או בבהייה, עד שהיו צריכים לקרוא בשמה כמה פעמים כדי שתשים לב. היא לא עשתה שיעורים לרוב, מאחר שבשעות הארוכות והבודדות בבית אחרי בית הספר היא העדיפה להתמקם על הספה עם ארוחת צהריים שחיממה במיקרוגל ולצפות בכל מה שהיה לכבלים להציע. היא הייתה מנהלת רישום של התוכניות האהובות עליה במחברת צהובה, רושמת את שמות הדמויות ומשולשי אהבה אפשריים. לפעמים היא כתבה את השמות גם באנגלית, בה החלה להצטיין. כשההורים הגיעו הביתה הם היו מעבירים לערוצי חדשות ששעממו את תמרה, אז היא נכנסה לחדרה במטרה להכין שיעורים, אבל בעיקר שמעה קלטות בטייפ, ציירה והמציאה משחקים. לפעמים היא התקשרה לחברות מהעיר והן נשמעו רחוקות. הן עדכנו אותה במורים חדשים, חברויות ויריבויות חדשות. השיחות נעשו משעממות ואיטיות עם הזמן. היא זכרה את חגיגות הפְּרֵדה שלה מהחברות ועיינה פעמים רבות באלבום הפּרֵדה שהכיתה הכינה לה, בה כל ילד כתב לה ברכה. היא הייתה שואפת לקרבה את ריח המסטיק של המחברת, לעיתים מתעכבת על הברכות של החברות הקרובות, או של לירן שישב לידה בכיתה ד׳.
היא נהגה לבהות הרבה. הייתה יושבת על מסעד הספה, מתבוננת החוצה על הרחוב, העצים, המכוניות, השמיים. הכביש במרחק. ממקדת את מבטה בנקודה לא ספציפית כמו בפוסטרים התלת ממדיים שבדיוק נעשו נפוצים, ומרגישה את התודעה שלה נוזלת לצדדים כמו חלבון של ביצה, מכילה הכול ולא כלום. מבחוץ היא יכלה להיראות עורגת, אולי כמהה לחיים הקודמים שלה.
* ההיעלמות הפכה לשגרה. זה לא הצריך מאמץ מיוחד. רק להתנהג כרגיל עד שהדלת נסגרת. לתת לאימא להעיר אותה, להתלבש, לסדר את הילקוט כי היא תמיד התעצלה לעשות את זה בלילה שלפני, לקחת מהמטבח את הכריך שהכינו לה ולשים בתא המיועד. ואז הם אומרים שלום ונוסעים. אבא לעבודה, אימא לבית חולים. וזהו. בצהריים היא יצאה החוצה, משאירה את הילקוט בבית. שוב היא לבד ברחוב הפרברי, אבל הפעם הוא לא הפחיד אותה. המחשבה על המקום הריק שלה בכיתה מילאה אותה תחושת עוצמה. היא לא איפה שהיא אמורה להיות ואף אחד לא יודע. אבא בעבודה. אימא בבית חולים. רות בצבא. כל הילדים יושבים בכיתה ומקשיבים למורה ורק תמרה בר פוסעת לבד, חופשייה, כל צעד שובר עוד גבול, קונה לה עוד חלקה קטנה של עולם. היא הולכת כל הדרך לכביש הראשי, המכוניות חולפות לידה במהירות אבל הן לא נוסעות לכיוון שלה. לא היה לה לאן ללכת, אבל היא לא התכוונה לתת לזה לעצור בעדה. אם היא רק תלך רחוק מספיק, חייב להיות שם משהו אחר.
* עירית קמה מוקדם מדי בבוקר להכין סנדוויצ׳ים ואז לרוץ לאוטובוס שעובר פעם בשעה שייקח אותה לאוטובוס השני לבית החולים. את זמן הנסיעה היא ניצלה לאכול את הסנדוויץ׳ שהכינה לעצמה ולהתאפר. היא לא רצתה שאביה יחשוב שהיא מזניחה את עצמה. לשבת לידו היה החלק הקשה של היום, במיוחד כשלא היו טיפולים. הם היו מכאיבים, אבל אפשרו תנועה, מילות עידוד, עשייה. בזמני מנוחה היא הרגישה לא בנוח לשבת על ידו. הוא נעשה אדיש לסיפורים על הבנות והיה רגזן. הריח של בית החולים הכה בה מדי בוקר בכניסה, לא מאפשר לה לברוח מחשבתית למקום אחר, רחוק, אקזוטי. הריח החריף קרקע אותה, העיר אותה מהעגמומיות השקטה של הנסיעה לעגמומיות פעילה של התרוצצות, טפסים, שאלות, משימות קטנות. אחותה לרוב לקחה את משמרת הערב והיא הייתה מתחילה במסע הביתה, שם חיכו לה כלים וכביסה וניקיונות ובישולים. מעבר לזה נשאר לה כוח רק להתמזג עם הספה, להפוך זגוגית, להפוך לנוזל, להיבלע בטלוויזיה.
תמרה מסתדרת, היא חשבה. היא ילדה חכמה. היא יודעת להתרחק מצרות והיא אחראית, שלא כמו רות, שאוהבת לחפש אותן. לכולם יש תפקיד למלא, היא אמרה לעצמה, וכל עוד הילדה בריאה ואוכלת ומקבלת ציונים טובים, שתיהן עושות את תפקידן. לא בהכרח מצליחות בו או מצטיינות בו, אבל מקבלות ציון עובר. כלומר מתישהו ייתנו להן לעבור, להמשיך, לאנשהו. למקום אחר. לזמן אחר. לקיום יותר קל. בזה היא האמינה. בכל אופן, אין טעם להתלונן.
הנוף החום־אפרפר שניבט מבעד לחלון האוטובוס השני שלקח אותה הביתה היה חדגוני ונטול עניין, כך שמבטה של עירית נמשך מייד לדמות הקטנה שהלכה לצד הכביש וכמו התגבשה לפתע מתוך הריק. רק לאחר מספר שניות היא הבינה שזאת דמות שהיא מזהה. היא צלצלה בפעמון וירדה מהאוטובוס בכניסה ליישוב והחלה ללכת בצעדים בהולים לכיוונה של תמרה, בלי להבין באמת מה עליה לעשות. גל של כעס וחרדה הכה בה לאור החריגה הפתאומית מהסדר הקיים, אך הוא נמוג לחלוטין עד שהיא חצתה את הדרך אל בתה, שעמדה בוהה לצד הכביש, נראית אדישה ומכונסת ופתאום הרבה יותר גדולה ממה שעירית זכרה. זאת הייתה תחושה מוכרת, גם רות גדלה וחמקה ממנה כשהיא לא שמה לב. האינסטינקט ההורי לצעוק ולגרור אותה הביתה התפוגג ונותר בה בלבול. היא עמדה לצד בתה, מנסה לראות מה יש באופק שתמרה מסתכלת עליו כל הזמן והיא לא יכולה לראות.
“מה את עושה?״ היא שאלה לבסוף. תמרה רק משכה בכתפיה והשפילה מבט לרצפה, מתבוננת בתשומת לב בנעלי הספורט המלוכלכות שלה מתחככות בעשב החולי. השמיים נצבעו בכתום חזק שזרח על הכביש והשרה אווירת חלום, הופך את הנוף המרופט לכמעט יפה. עוד מעט יתחיל החורף.
“מה יש שם?״ תמרה שברה את השתיקה.
“איפה?״ “אחרי הכביש, אם ממשיכים ללכת״.
“אני חושבת שיש שם מבצר ביזנטי״.
“מה זה מבצר ביזנטי?״ תמרה הרימה מבט סקרן אל אימה, כאילו הרגע התעוררה משינה.
“זאת מין טירה, אני חושבת, שבנו אנשים שגרו פה לפני הרבה מאוד שנים. לפני שהיה כביש, או שכונה״, עירית נאבקה להסביר לתמרה, שדמיונה הוצת.
“כמו טירה של אבירים?״ “משהו כזה״.
“אפשר ללכת לראות?״ תמרה עדיין התבוננה באימה. היא גבהה, חשבה עירית. צריך למצוא כסף לקנות לה בגדים חדשים.
“מה עם ארוחת ערב?״ “אחר כך״.
בבית היה אוכל להכין ובגדים מלוכלכים לכבס. שיעורי בית לבדוק, חשבונות לשלם וטלפונים שצריך לעשות לשלל גופים שאינם ששים לעזור. הכול היה חשוב, דחוף ולא בר דיחוי. כולם צריכים למלא את התפקיד שלהם כדי שיום אחד יהיה יותר טוב. יום אחד זה יבוא, יום בלי חוב ובלי דאגה, כמו פעם, כשהייתה צעירה ולמדה על ביזנטים. יום אחד שבו יהיה אפשר לשבת בנינוחות ולהתענג על יופי ועל בטלה, לצחוק ביחד. היום הזה שתמיד התרחק ונשאר מחוץ להישג יד. עירית הושיטה את ידה ותמרה אחזה בה. הן צעדו יחד בשתיקה אל המבצר.