מֹאזְנַיִם

הכול כבד / נעם פרתום

שכבתי על אדמת מטע התמרים הלחה ובהיתי אל תוך החושך. נשמתי במאמץ נשימות קצובות. דור שכב מעליי. הגוף שלו היה מוטל עליי כמו גופה חסרת רוח חיים. הלילה השתפל וזלג לכל איבריי המוצנעים כאילו היה ריבת מג'הול שחורה וסמיכה. שכבתי. פניי כלפי מעלה, גופי קפוץ ומחוץ והעיניים שלי מתרוצצות בחורים כמו עכברים מסוממים. השמיים היו כהים ונמוכים והכוכבים הזדקרו מהם ברצף כאוטי של זקפות, מסדר מוזר של בליטות מאירות, חייזריות, בתחתוני החושך המעומלנים. לא ידעתי אז בכלל שזה הסוף של דור ושלי אבל הייתי עצובה – עגמומיות שקטה כזאת הלכה ופשתה בי כמו שפעת – והעצמות שלי היו נוקשות וכבדות כעשויות בטון. קפאתי מקור והייתי חייבת פיפי ברמה שרציתי לצרוח, אבל שתקתי.

סתמתי ושכבתי ככה קפואה ושתוקה כמה דקות ארוכות מאוד, אינסופיות, על סף בכי. שעות. אולי שעתיים וחצי. אולי חמש שעות. אולי שבע. נרדמה לי יד שמאל, אחר כך הרגל, אחר כך מכלול הגפיים, המפשעה, הישבן. הגוף שלי כאב והיה מאובן. כשעלתה השמש לא יכולתי להחזיק יותר. השלפוחית שלי פרכסה במהירות והדגדגן פעם והזדקר מרוב הלחץ שהופעל עליו. הייתי מגורה מינית ומושפלת. בעל כורחי שחררתי. השתנתי על עצמי – בזמן שדור רובץ מעליי ככה כמו אבן אדם ענקית במשקל 100 קילו ומחרחר קלות, מעולף, לא משגיח בכלום – והתחלתי לייבב בשקט. מרוב בושה. החזה שלי התרומם ופחס בקצב ההולך וגובר של היפחות הקטנות שבקעו ממני בלי שליטה. הרגשתי הקלה פיזית אדירה של התרוקנות ואז את הקילוח החם מתפשט בתחתונים, חודר את הבד, זולג על הירכיים והשוקיים עד לקרסוליים ומחלחל לאדמה. נחרדתי והחליא אותי ריח האמוניה החריף-חומצתי שעמד עכשיו באוויר מעלינו. בעיני רוחי ראיתי את עצמי שוכבת ככה בתוך שלולית עכורה של השתן שלי; בתוך טריטוריה מסומנת של רפיסותי הנפשית.

בדיעבד נדמה לי שדור היה אלכוהוליסט אם כי לא הבנתי את זה אז. הוא שנא את הצבא והיה מדוכא מהשירות שלו כמו רבים וטובים לפניו ואחריו, והטביע את יגונו בכוס ובבקבוק ובמה לא, ולא רק את יגונו הוא הטביע. את כל ישותו שיקע בטיפה המרה. הוא היה שותה כוסית קוניאק מדי לילה כמו קשיש עם בעיות שינה למרות שהיינו כולה בני 19. הוא היה יינן חובב וייצר יין ביתי בעצמו. הוא הלך דרך קבע לסיורים מודרכים במבשלות בירה וביקבים. כל הזמן חיפש תירוץ פלרטטני לשתות ביחד וכך יצא שבראשית היכרותנו ערכנו סדרה של פיקניקים רומנטיים שכללו משתאות מפוארים. אני זוכרת את ההתפעלות של אמא שלי מכך שבא לאסוף אותי פעם לדייט בפארק הירקון כמו גביר – תוך שהוא אוחז במיומנות אלגנטית של מלצר שני גביעי יין מבריקים ביד אחת, נישאים בקלילות ובעדינות בין אצבעותיו הארוכות – וביד השנייה בקבוק שבלי צונן, נוטף אגלי קור.

במסיבה ההיא הוא באמת שתה כמו חמור. הוא התקשר אליי משם, כבר שיכור תחת, ואמר בואי בואי, בחייאת. אני חייב אותך. ככה הוא אמר: חייב אותך. התנצלתי שאני גמורה. לאיתמר, חבר נעורים, היה יום הולדת באותו היום ממש, והלכנו כל החבורה לחגוג איתו בלונה פארק. הייתי מותשת ומיובשת משעות ארוכות של מתקנים וצרחות ושירים ופיזוזים וקילו צ'יפס וקטשופ ורד עלה עלה ורד בשמש. אמרתי לדור בחייאת אתה. אני מרגישה כמו התגלמות בבשר של "הבחילה" מאת סארטר. הוא צחק. "את רואה? את מבריקה! אני חייב אותך. חייב פה קצת מהברק הזה." היססתי והוא שמע את הפיתוי בקול שלי ואמר "קדימה צוף, תתגברי על עצמך ותבואי. גט אובר יורסלף. יהיה כיף," וניתק. אולי זו הייתה החנופה הנרקיסיסטית ששידלה אותי בסוף. או פשוט העובדה שהוא היה נחוש בדעתו ולא קשוב אליי. במקום לעמוד על רצוני ולהתקומם על גישתו המעפנה ועל כך שהוא לא רואה אותי בשיט אמרתי לעצמי – ככה, ככה הוא רוצה? סו בי איט.

רבע שעה אחר כך כבר הייתי בדרך למסיבת הגרעין בקיבוץ הדרומי עם שלושה חברים נח"לאווים מתלהבים שלו, וכשהגענו לשם דור כבר היה חצי זומבי. הוא רקד כמו קוף דביל בלי חולצה ואני הייתי נבוכה נורא. לא ידעתי איך להשתלב בסיטואציה, איך לגעת בו, איך לרקוד איתו, איך להתקרב. הוא זגזג לנגד עיניי בתזזית על רקע מוזיקת טראנס חופרת של מסיבות טבע ולא היה לי מושג איך אני מתחברת אליו. אמרתי היי כבוש ונכלם, אבל לא הצלחתי לתפוס את המבט שלו. הוא הרגיש כמו בנאדם זר. הוא משך אותי ביד בתנועה גמלונית של שיכורים ואני החזקתי אותו במותניים וניסיתי להסתנכרן אליו, להתאים את עצמי לקצב המוזיקה והתנועה שלו, להיראות קולית. הרגשתי מגושמת נורא, נערה עירונית שמנמנה ולא זורמת בחצאית תחרה אדומה, קצת כפרית, בלוק פתטי שמתאמץ בכל מאודו לקלוע לאיזה דימוי חבוט ומבולבל של אנשי הנוער העובד והלומד שהיה לי בראש. והוא זז מהר מדי, התקשיתי להדביק את הקצב ולעמוד במהירות הצעדים שלו וכשלתי ברגליי והסתרבלתי.

כשהיו בינינו ניתוקים כאלה – חוסר תואם, אי הבנות, אי נעימות – כשהיה לא נוח ומעט מנוכר – עברנו ישר לסקס. במשך שבעה חודשים הקשר בינינו התקדם בעיקר במסלול הזה – של הגוף. תענוגות מכל הסוגים, ומעל לכל זיונים. "פאן אנד גיימז" כמו שהפסיכולוגית הראשונה שלי, שהייתה אנגלוסכסית, קראה לזה. אבל לא צברנו שום קילומטרז' רגשי ראוי לציון בכל הזמן הזה. הייתה קרבה פיזית ומשיכה וחיבה עמוקה והתאהבות, אולי אפילו ניצנים התחלתיים של אהבה, אבל שום יכולת באמת לתקשר את מה שבנפשנו. כשנפרדנו כתבתי ביומן שלי "יש זיוני שכל ויש זיוני גוף – ואני צריכה את שניהם" ומרקרתי את התובנה הזו במסגרת בצבעים זרחניים. אחרי שנים של התאהבויות אינטלקטואליות בא דור והיה בינינו כמעט אך ורק גוף והייתי צריכה להזכיר לעצמי שיש יותר מזה בעולם.

לא פלא שאחרי כמה דקות של ריקוד פילים מגומגם הוא התחיל להפשיט אותי ומצאנו את עצמנו מתמזמזים בכבדות על מגרש החול שתפקד כרחבת הריקודים. אהבתי את הגוף והעור החלק שלו בתיאבון משתוקק-גרגרני שלא הכרתי כמותו עד אז, והתאווה הזו הצליחה להחשיך הכול מסביב. פעם אחת התחרמנו על חוף הים, חוף ירושלים נדמה לי, ליד מגדל האופרה, והיינו כל כך שקועים אחד בשני שתוך כדי המזמוטים מישהו ניצל את חוסר הערנות שלנו והרים את התיק שלי שנח ממש לידינו. איזה חרייאת אחד שזיהה חלון הזדמנויות בדמות הגחמנות הלא אחראית שלי/ שלנו, גנב לי הכול, ככה קומפלט – את הדיסקמן עם האלבום הראשון של מיקה קרני בתוכו ואת מחברת השירים שכתבתי בה את עצמי לדעת באותה תקופה – כמה התאבלתי עליה! – ואת הארנק והטלפון הנייד. אבל הכי גרוע היה שגם תעודת החוגר שלי נגנבה עם התיק וזה היה החוגר השלישי שאבד לי כך שעד היום אני אחת החיילות היחידות בצה"ל שהתחרמנות בים עלתה לה במשפט צבאי ובתשלום של דמי נזיקין ממשכורתה הצה"לית העלובה.

תמיד הלהט העיוור וחסר הגבולות הזה סיבך אותנו ולא יכולתי להימנע מהתחושה הברורה שאני משלמת עליו מחיר כבד יותר. בפעם אחרת התמזמזנו באיזו הופעה ודור ליקק לי את האוזן בכזאת בולענות יסודית שזה כבר היה טו מאץ' ואפילו טיפה מגעיל. לא אמרתי כלום ברגע האמת אבל תוך כדי ההדרן של הלהקה כבר הרגשתי שנסתמה לי האוזן. קיטרתי על זה בדרך מהמועדון לבית של דור. במשך כל רחוב הרצל הוא שתק ואז הפטיר "שטויות, אין מצב שזה בגללי. איזה מגזימנית את לפעמים." בדיעבד התחוור לי שחטפתי דלקת אוזן תיכונה אקוטית, כלשונו של הרופא, ונאלצתי לבלות לבד את כל הלילה של ט"ו באב בהמתנה בקצין העיר בקריה בזמן שדור ישן. הצטברו לי כל כך הרבה נוזלים מאחורי עור התוף שבמשך יומיים בקושי שמעתי באוזן שמאל. הרופא רשם לי אנטיביוטיקה לשבועיים ושלושה גימלים ותקע לי מטוש בלוע כדי לשלול את נוכחותו של החיידק גם בגרון, אבל אני ידעתי שזה לא סטרפטוקוקוס או שומדבר כזה. זה היה דור.

במסיבה ההיא דור ואני כבר היינו מנוחשלים לגמרי זה לתוך זו ובמשיכת יד אחת הוא גרר אותי, מתנודד, אל עבר אוהל ההתייחדות הרשמי שעמד ריק וכמו חיכה רק לנו. שני דושים טמבלים התמקמו ברכינה ליד פתח הכניסה לאוהל הזה מבלי שהבחנו בהם ובשלב כלשהו כשהרמתי מבט קלטתי אותם מתצפתים עלינו בחיוך רירי בזמן שדור עשה לי ביד. דור היה שתוי ואמר עזבי, מה אכפת לך, מה אכפת לך, אבל אני התעקשתי שנסתלק משם. הרחקנו לכת לעומק השדה, לאזור מבודד ונסתר מאחורי סבכת שיחים גבוהה וצפופה והגענו למטע התמרים. כשהיינו מרוחקים מכולם התרסקנו על הקרקע הצוננת, הרטובה קצת, ותוך כדי התגופפות אינטנסיבית וצחקוקים, כשהשדיים שלי כבר חשופים והרוח המדברית היבשה והקרה צולפת בהם, הוא נרדם בבת אחת. צנח עליי כמוכה נרקולפסיה במלוא כובד משקלו.

הוא שכב עליי כמו תאו גדול ונחר קצת מדי פעם מתוך שינה. הוא הכביד עליי. כמו ערימת משקולות הוא הכביד עליי ומעך לי את השדיים. הוא באמת היה ג'מוס. מטר 90, 100 קילו, שהשתרעו והעיקו כמו בלוק איטונג במשקל 100 טון על המטר 60, 57 קילו שלי דאז. נמחצתי תחתיו. הייתי חסרת אונים. במשך זמן שנדמה כמו נצח ניסיתי ללא הצלחה למשות את עצמי מתחתיו. להרים אותו מעט. לקום. לא הצלחתי להזיז אותו אף לא במילימטר. גם הקריאות והתחינות והבכי שלי לא עזרו. הוא ישן כמו מת. טפחתי על לחיו, סטרתי לו קלות, אמרתי לו דור, דור, תקום בבקשה, תזוז קצת, רק קצת ימינה, דור תזוז, בבקשה, די נו דור, אני לא יכולה ככה. מילאתי אותו בנשיקות. הדבקתי לו נשיקה צרפתית עם לשון על השפתיים ובשלב מסוים ניסיתי לצבוט אותו הכי חזק שעלה בידי מרוב כעס וייאוש. כלום לא עזר. הוא התמתח והסתובב על הצד לרגע בעודו מלחלח את שפתיו ואני נמלאתי שביב של תקווה. ניסיתי להשתמש במומנט שינוי התנוחה כדי לדחוף אותו. לא הצלחתי. שוב ושוב לא הצלחתי. הוא נח עליי כמו פגר של בהמה.

עכשיו אני חושבת שיכולתי לנעוץ את ציפורניי בגבו. לשרוט אותו עד זוב דם. יכולתי לצרוח במלוא גרון עד אפיסת כוחות ישר לתוך האוזן שלו. יכולתי לקרוע לו את עור התוף המזדיין אבל לא העזתי. לעזאזל, זה אפילו לא עלה בדעתי. במקום  זה קפאתי על שמריי וחשקתי שפתיים ונשארתי ככה עד הבוקר. עד שהוא התעורר פתאום ופיהק, ליטף לי את השיער קלות בהיסח דעת, קם במכה לעמידה, כאילו כלום, טלטל קצת את הראש, גנח שהוא מחוק לגמרי ושאל "נתקפל?" הסתכלתי עליו בעיניים של פלנקטון שמשקיף על סביבתו במבט מזוגג מקרקעית של מדמנה, קרקעית של אגם מושתן. כאילו איבדתי כל יכולת תנועה שכנגד ולא הייתה לי ברירה אלא להיסחב אחריו בציפת אצה כחולית על הגב. אחרי הכול, הייתי הבחורה שלו. או משהו. הלכנו.

בדרך הביתה עשינו עיקוף קטן ועצרנו במפעל של טחינה משומשום אתיופי שבמקור מיוצרת בכלל באילת. דור נשבע שזו טחינה אגדה, לא כל כך מוכרת אבל הכי טובה בארץ, והתעקש שהוא חייב אספקה חצי שנתית שלה במינימום. הוא קנה שני ארגזים והעמסנו אותם בבגז'. חוצמזה בקושי החלפנו מילה כל הנסיעה. דור התעלם מהעובדה שבשעות האחרונות הוא היה שרוי בקומה עקב וריאציה סגנונית אישית על הרעלת אלכוהול ומי יודע אם הוא בכלל כשיר לנהוג עכשיו, ואילו אני התעלמתי מהעובדה שבזמן התרדמת שלו, בעודי כלואה תחת כלוב צלעותיו, השתנתי על עצמי כמו כלבה עזובה ושסביר להניח שלמרות שחלק מהצחנה התאדה באוויר הפתוח עדיין שאריות של ריח השתן דבקו בתחתוניי ובחצאית שלי.

הוא חנה בחזית מגרש החול שמאחורי הבית של אמא שלי. התלטפנו רפות והעיניים שלו נצצו כאילו יש לו חום. אני אמרתי בלחש, לחלל, "אז נדבר?" והוא העביר בעדינות את אצבעותיו על זרועי ואמר כמה הכול כבד עליו עכשיו – החיים, הצבא, ההורים שלו, אבל שהיה כיף. הנהנתי. קמתי, יישרתי את החצאית מאחורה, נתתי לו נשיקה על המצח וטרקתי בחוזקה את דלת המכונית. יותר לא שמעתי ממנו ולא ראיתי אותו שוב.