דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
ליליאנה הייתה מבוגרת ממני בעשרים ושתיים שנים. היא הייתה סבוכה כמו פקעת שיער שסותמת את פתח הביוב, אבל אני האמנתי שיש לה כוח, שהיא עשויה לעזור לי לסלול את דרכי בעולם שלא היו בו תלמים חרושים.
הבחנתי בה כבר בפעם הראשונה שביקרתי בקפה מאפו, ישובה אל שולחן פינתי, ענקית ולבושה שחורים. היא ישבה שם תמיד, באותם הבגדים, בדרך כלל בגפה, אבל לפעמים בחברת אנשים אחרים, על פי רוב גברים בעלי חזות אינטלקטואלית, מזוקנים וצעירים ממנה בשנים. מדי פעם ישבה איתה הסופרת אורית בלוך קסטוריאנו. היא נראתה חשובה, כמו שאני רציתי להיות כשאגיע לגילה, והיה לה מבט בוחן, שטייל על פני היושבים בבית הקפה בהתנשאות, מבט מלגלג ונוקב שמסוגל לפלח כספת. היא הזכירה לי את אורסולה, המכשפה הרעה מ״בת הים הקטנה״, ואני נמשכתי לאנשים רעים. האמנתי שהחן שלי יכול לרכך אותם.
לא היה לי מושג איך מתקדמים בעולם. חשבתי לעצמי שמספיק לתרגם טלנובלות שלוש שעות ביום ובשאר הזמן לשבת לכתוב בבתי קפה. האמנתי שלא כדאי לערבב את משלח היד שלך באמנות, כי אז העבודה תבלע את הניצוצות של הנפש. והאמנתי שבבתי הקפה יושבים האנשים בעלי ההשפעה. אם אהיה סקסית מספיק, קיוויתי, האנשים הללו יתעניינו בי. ואם יתעניינו בי, יבקשו לקרוא את הסיפורים שלי. ואז, תיחשף גאונותי.
תהיתי אם גם היא גאונה. פעם, בדרך לשירותים, ראיתי אותה כותבת במחברתה בכתב לועזי מחובר וצפוף. השתוקקתי לשאול אותה מה היא כותבת. השתוקקתי שהיא תתעניין בכתיבה שלי בתמורה.
ניגשתי אליה ואמרתי לה בספרדית:
“אפשר לשבת?״
עיניה הירוקות, עם הנקודות השחורות על הקשתיות, סקרו אותי מלמעלה למטה. שמתי לב שהמסקרה שלה מעט מרוחה. נדף ממנה ריח חריף של זיעה ובכל זאת נשארתי לעמוד במקומי. סקרנה אותי העזובה שלה. רציתי לדעת עליה הכול. ובעצם, רציתי שהיא תדע עליי.
“ולמה את רוצה לשבת איתי, קטנטונת?״ שאלה אותי בחיוך עקמומי שחשף את הרווח בין שיניה הצהובות מניקוטין.
“כי את נראית לי הבנאדם הכי מעניין במקום הזה,״ התחנפתי.
“את מקסיקנית?״ שאלה אותי ואותתה למלצרית שתביא לה אמריקנו נוסף.
“כן.״
“ואיך ידעת שאני מדברת ספרדית?״
“שמעתי אותך מדברת פעם בספרדית עם מישהו.״
“את מצותתת לשיחות שלי?״ היא הרימה גבה.
“כמובן. אני גונבת שיחות בשביל הסיפורים שלי.״
היא לא הביעה עניין בסיפורים שלי, אבל הורתה לי על הכיסא מולה.
שוחחנו על התרבות הישראלית. הסכמנו שזו תרבות רזה וגסה. דיברנו על ספרות לטינו־אמריקנית, על סרחיו פיטול ובעיקר על ססר איירה; היה לנו טעם ספרותי משותף; שתינו היינו זרות בישראל; שתינו כתבנו. בעבר היא גם הייתה עורכת בהוצאת ספרים גדולה. ואני חיפשתי מישהו לחסות תחתיו. חשבתי שאולי עכשיו מצאתי. הרגשתי בטוחה יחסית במחיצתה. אבל השיחות איתה עייפו אותי. הייתי צריכה להיות דרוכה תמיד, שנונה תמיד, לעקוב אחר חוט מחשבותיה, להדוף בהומור את עקיצותיה על הוריי האמידים ועל המבטא המקסיקני שלי, להאזין שוב ושוב לסיפור הפגיעה המינית שעברה בילדות; לסיפור על כיבושיה כשהייתה אחת הנשים היפות בתל אביב; לסיפור על הרומן הממושך שלה עם הסופר הנשוי דן איש שלום; לסיפור אהבתה הנכזבת לבמאית גליה משולם; לסיפור על הסכסוך שלה עם הוצאת הספרים אחרי שעורך בכיר התנכל לה. קינאתי בה על העבר שלה, שנשמע לי כמו ממואר עסיסי. ועל אף שרציתי נורא, פחדתי להראות לה את הסיפורים שלי. פחדתי שהיא תכעס עליי, שתחשוב שאני יושבת איתה מתוך אינטרס.
ישבנו יחד שעות. בבקרים הייתי כותבת שעתיים ואז היא הייתה מגיעה לבית הקפה ומורה לי להצטרף אליה לשולחן. “אבל אני כותבת, ליליאנה,״ הייתי מוחה. “תמשיכי לכתוב, רק מולי,״ הייתה עונה. חשבתי שאולי יש לה אובססיה אליי, שאולי היא מאוהבת בי, שאולי היא חושקת בנעוריי. הרעיון מצא חן בעיניי. יותר מכל דבר בעולם, אהבתי לעורר אהבה.
יום אחד, כשהגעתי הביתה אחרי ישיבה ממושכת בבית הקפה, צלצל הטלפון בדירתי. זו הייתה ליליאנה. לא הבנתי מה היא רוצה אחרי שישבנו יחד במשך ארבע שעות. הייתי עייפה מלהקשיב לה, מלצחוק מהבדיחות שלה, מלהפגין אינטליגנציה וחדות לשון. שאלתי אותה אם הכול בסדר.
“כן, לגמרי,״ אמרה לי, “מה רצית?״
“מה זאת אומרת?״ השתוממתי.
“השארת לי הודעה אז אני חוזרת אלייך.״
לא הבנתי מה היא רוצה. שלושים שניות קודם לכן חזרתי הביתה מבית הקפה. לא היה לי טלפון סלולרי. זה היה ב־2003.
“לילי, אני לא השארתי לך שום הודעה,״ אמרתי לה.
“מה זאת אומרת לא השארת לי הודעה? לא מזמן חזרתי הביתה ושמעתי אותה, דניאלה. למה את משקרת?״
התחלתי להזיע. חשבתי שאולי אני הוזה. אבל ידעתי. ידעתי שבשום רגע נתון לא התקשרתי לליליאנה. למעשה, בכלל לא ידעתי אם יש לי את מספר הטלפון שלה.
“אני… אני לא… לילי, אין שום סיכוי שהתקשרתי אלייך, הרגע נכנסתי הביתה.״
“אז את אומרת שאני שקרנית?״ קולה היה כמו חריקה של מגף על חצץ.
“לא, אני לא… אני לא מבינה.״
“את אולי לא מבינה, אבל אני מבינה מצוין. התקשרת אליי ואני מחזירה לך טלפון.״
“את צוחקת, נכון?״
“מה יש פה לצחוק?״
“לילי, למה את עושה את זה?״ אמרתי בתחינה.
“עושה מה?״
“מתקשרת אליי ואומרת שאני התקשרתי אלייך.״
“את אומרת שאני שקרנית?״ חזרה.
“לא! אבל את אומרת שאני שקרנית ואני לא התקשרתי אלייך!״
ליליאנה נאנחה.
“תקשיבי, קטנטונת,״ אמרה ברכות פתאומית, “את לא צריכה להתבייש. התקשרת, התחרטת, הכול בסדר.״
“אבל אני לא התקשרתי אלייך, ליליאנה,״ אמרתי לה, “אני נשבעת לך!״ ליליאנה שתקה. “לילי, אני לא מבינה מה קורה!״
“אוקיי.״
“מה אוקיי?״
“תראי, דניאלה,״ הפעם היא נשמעה רצינית ושקולה, “אני לא רואה טעם בשיחה הזאת, אז בואי נפסיק אותה פה. כשתתבגרי, נדבר על זה, בסדר?״
לא ידעתי מה לענות. היא ניתקה.
למחרת, כאשר הגיעה ליליאנה לבית הקפה, זינקתי ממקומי כמו חיילת. על אף שפחדתי ממנה נורא, על אף ששנאתי אותה על מה שעשתה, רציתי להשאיר את התקרית של אתמול מאחורינו, רציתי שהיא שוב תאהב אותי, שלא אשאר בלי קורת גג. ליליאנה חייכה אליי חיוך שהיה כמו סוכרייה צהובה. התקרבתי לחבק אותה, אבל היא אחזה בשתי כפות ידיי ולחצה אותן בחוזקה.
“הכול בסדר, דני,״ אמרה לי, “לא קרה כלום.״
כמה שבועות אחר כך היא הזמינה אותי לפרמיירה של סרטו של ידידה, רובי בלום. אחרי הפרמיירה, בדירת הגג של הבמאי, הציגה אותי ליליאנה בפני חבריה בתור “חברתה הקטנה״. הרגשתי שהזמינה אותי כדי להציג אותי לראווה, כדי להשתמש בי ובכל זאת, הייתי אסירת תודה.
במסיבה היו כולם ידוענים וחשבתי לעצמי שאולי, בנסיבות ההן, אצליח לפרוץ את קליפת אלמוניותי. אבל כשהסתיים סבב ברכות השלום היא התעלמה ממני ושקעה בשיחות עם המבוגרים. איש לא התייחס אליי עוד. יצאתי אל המרפסת. נשענתי על המעקה ועישנתי, משועממת. כעבור רבע שעה, כשניגש אליי בחור כבן גילי, התעוררתי לחיים. אבל הייתי נבוכה לעמוד שם לבדי אז אמרתי לו שנמאס לי מכל האירועים הפלצניים האלה, שבהם צריך לחייך וכולם מעמידים פנים שהם נמצאים על פסגת האוורסט. רציתי שיחשוב שאני אחת שמתחככת בזוהר, אחת שרוצה להאט את דהרת חייה ולעצור לנשום, רציתי לרקום איתו שפה משותפת. הבחור אמר לי שהוא דווקא אוהב לעבוד בערבי השקות ובכורות. שהוא אוהב אמנים ויוצרים כי גם הוא נגן בס בלהקה ומקווה לפרוץ דרך בקרוב. חשבתי לעצמי שהוא לוזר. שנאתי אותו על שדווקא הוא, המלצר או הטבח, ניגש לדבר איתי ולא אחד המוזמנים. נכנסתי פנימה. נעמדתי לצד ליליאנה, שהייתה שקועה בשיחה ערה עם חיים שגב, השחקן שלו קראה בסתר “הספגטי החמוץ״. היא לא הכניסה אותי לשיחה. המשכתי לחכות. בחצות וחצי הלכתי.
ביום המחרת ליליאנה לא הגיעה לבית הקפה. היא התקשרה ליוסי, הבעלים, וביקשה לדבר איתי. היא הייתה חולה ושאלה אם אוכל לקנות לה תרופות. הזמנתי חברים הביתה לאותו הערב ונאלצתי לדחות את האירוע ליום למחרת. כמו בדרך אגב, אמרתי את זה לליליאנה. רציתי שתדע שהיא מטריחה אותי, רציתי שתכיר לי תודה. אבל ליליאנה לא התנצלה. “תשאירי לי את התרופות מחוץ לדלת, דני,״ ביקשה ואני הבאתי לה את התרופות וגם קציצות שקניתי לה במיוחד. חשבתי שאולי בקרוב אבקש ממנה לקרוא את אחד הסיפורים שלי, אבל עדיין לא הרגשתי שזה הרגע הנכון. עוד קצת, חשבתי, עוד קצת.
הישיבות המשותפות שלנו בבית הקפה התארכו. בקושי כתבתי. מהקפה עברנו ליין. כוס יין אחת ואני זזה, הייתי אומרת לה ומזדרזת לשתות. אבל פעם אחת, הזמנתי כוסית נוספת. השעה הייתה קרוב לחצות. יוסי, הבעלים של בית הקפה, רצה לסגור, אבל ליליאנה הזמינה ממנו כוס יין אחרונה לכל אחת. “היום אני משלמת,״ אמרה להפתעתי, כי בדרך כלל אני שילמתי. ליליאנה ביקשה מיוסי להגביר את המוזיקה וקמה לרקוד. תנועותיה היו התנועות של ליליאנה שלא הכרתי, של ליליאנה היפהפייה מהתצלום שבארנקה, של ליליאנה הלטינית הכובשת, המאהבת של דן איש שלום. גם אני התנועעתי קלות על הכיסא, אבל הייתה לי בחילה והרגשתי שהרצפה נשמטת מתחת לרגליי. קמתי ממקומי ואמרתי שאני הולכת הביתה. ליליאנה קמה בעקבותיי. “תרשום לי את זה, יוסי,״ אמרה לבעל הבית ויוסי הוציא את פנקסו ורשם.
כשיצאנו אל הרחוב החלה ליליאנה צועדת לצידי. “לילי, לאן את הולכת? הבית שלך בכיוון ההפוך,״ שאלתי והיא ענתה לי: “אני מלווה אותך, את שיכורה. אני לא רוצה שתלכי לבד הביתה.״ לא היה לי נעים לסרב. קצתי בחברתה והשתוקקתי להיות לבד, לשתוק, לנשום את האוויר של הלילה ולבהות באורות המרצדים בעוד רגליי נושאות אותי הביתה מעצמן. הייתי מסוחררת נורא. אחרי שלוש כוסות יין הרגשתי על סף עילפון. אבל ליליאנה פסעה לצידי בהחלטיות. קלטתי שהיא אוחזת בכף ידי, אחיזה קלילה, כמו כשאוחזים בכפית.
בכניסה אל הבניין שלי הודיתי לה על הליווי.
“את לא מזמינה אותי לעלות?״ שאלה.
“אה… טוב, בואי, תיכנסי.״
מבלי לפשוט את הבגדים, צנחתי על המיטה.
“בואי, אני אפשיט אותך,״ אמרה ליליאנה ואני נתתי לה לחלוץ את נעליי, להפשיל את מכנסיי, והקשתי את גבי כדי שתפשוט מעליי את החולצה. לא שמתי לב שהיא הורידה לי גם את התחתונים.
“וואו, כמה שאת יפה,״ שמעתי אותה אומרת מעליי. השתררה שתיקה. היא הייתה לבושה מכף רגל ועד ראש. חשתי ליטוף על צווארי. לא הייתי מסוגלת להזיז איבר. ידיה של ליליאנה ירדו אל שדיי, אל טבורי. עצמתי חזק את העיניים וחיכיתי שזה ייגמר. באפי עלה הבל הפה שלה, הכבד מאלכוהול ומסיגריות. הרגשתי שאני נרדמת. ניסיתי להישאר ערה. ראשה התפתל במורד בטני. הרגשתי את שערה מדגדג את עורי. הבחילה התגברה. אמרתי לה שאני עומדת להקיא.
“עוד מעט,״ אמרה לי, “תני לי עוד קצת.״
אצבעותיה גיששו בערוותי ופתחו את שפתיי בעדינות. היא התקרבה אל הכוס שלי ונשמה עמוקות.
“איזה ריח טוב יש לך,״ נאנקה.
רציתי להדוף אותה, אבל נשארתי קפואה במקומי.
אצבעה חדרה אל תוכי. הציפורן שלה שרטה אותי. נזכרתי בפעם שבה, במהלך סטוץ, פצע אותי בחור באצבעותיו. העמדתי פנים שאני נהנית, אבל אחר כך, במשך יומיים, בקושי הצלחתי ללכת.
“די, ליליאנה,״ אמרתי, “די, בבקשה.״ פקחתי מעט את עיניי והרמתי את ראשי. היא הייתה לבושה עדיין. היא המשיכה לקדוח בתוכי. כל החדר הסתובב סביבי. “די, לילי,״ התחננתי. “מה, לא נעים לך?״ שאלה ומייד הוסיפה: “סליחה״. אצבעה השתהתה רגע לפני שיצאה ממני. היא גהרה לנשק אותי על פי ואני הסטתי ממנה את פניי. ידה דחפה קלות את ראשי על הכרית.
“תישני, קטנטונת,״ אמרה לי ונשכבה לצידי על השמיכה, לבושה כולה וידה מלטפת את שערי.
זינקתי מהמיטה ורצתי להקיא.
למחרת בבוקר היא כבר לא הייתה שם. לא היה לי מושג מתי יצאה מדירתי, אם נשארה לישון והלכה מוקדם בבוקר או אם הסתלקה מייד אחרי שנרדמתי. זכרתי רק שאחרי שחזרתי למיטה, בזמן המעורפל שבין ערות לשינה, היא נישקה את לחיי ברכות ולחשה משהו באוזני. לא זכרתי מה, אבל זכרתי שלחישתה גרמה לי להרגיש עטופה בפקעת של צמר, ושהתחושה הזו הפחידה אותי.
באחת עשרה וחצי בבוקר, בשעה ששתיתי קפה, הטלפון צלצל. זו הייתה היא. הייתה בקולה ביישנות שלא הכרתי, משהו שהזכיר לי את עצמי הכמוסה.
“זו אני, דני,״ אמרה לי.
לא ידעתי מה לענות. הייתי נבוכה נורא ואף על פי כן, זו הייתה הפעם הראשונה שלא פחדתי מפניה. חשבתי שאולי, אחרי ככלות הכול, ניצחתי.
“אני יודעת,״ עניתי לה לבסוף. “מתי הלכת?״
“בשש בבוקר,״ ענתה לי. “נשארתי לשכב לידך, על המיטה, לבושה לגמרי ועם הנעליים. בקושי ישנתי.״
“עם הנעליים?״ השתוממתי, “למה לא הורדת את הנעליים לפחות?״
“התביישתי,״ אמרה.
שתקנו. הבנתי מצוין מפני מה היא התביישה, אבל הרגשתי שהיא עדיין מתביישת ולא רציתי להגביר את מצוקתה.
“את לא צריכה להתבייש, לילי,״ אמרתי לבסוף מבלי לדעת אם אני מתכוונת לכך.
ליליאנה אמרה בקול רפה:
“דני…״
“מה, לילי?״
“הייתי רוצה שנעשה את זה שוב. את רוצה?״ אמרה בקול של זרם חלוש מהברז. “פשוט היה כל כך נחמד ו… הייתי רוצה.״
דמעות נתקעו בגרוני.
“אני לא רוצה, לילי. אני פשוט לא…״ גמגמתי לבסוף. “את מדהימה ואני אוהבת אותך,״ שיקרתי, והפעם בקול יציב, “אבל…״
“אני מבינה,״ אמרה. “אני מבינה.״
מייד אחר כך נשמע קול ניתוק. במשך כמה שניות נשארתי להאזין לאפרכסת הריקה. בפעם הראשונה מולה, לא הרגשתי אשמה. ידעתי שאצליח גם בלעדיה.