מֹאזְנַיִם

הילדים / רוני גלבפיש

ערב ראש השנה, ואני בוהה מבעד לשמשה הקדמית בחניון הריק. שומר בכובע מצחייה ומשקפי שמש רוכן אל חלון המכונית.

"אסור לעמוד פה, אדוני. חניית נכים."

הלסת שלי ננעלת כשאני מעביר לרוורס. רגלי מרחפת, מבקשת ללחוץ על דוושת הגז עד הסוף. הדחף לרסק את האלפא החדשה, היפהפייה, כמעט חזק ממני. אבל השעה עשרים לאחת, ודויד יאירי לא מאחר. חניה אחת ימינה והעולם בא על תיקונו.

"מצטער," אומר השומר.

"לא לא. טוב שאמרת, לא שמתי לב."

בתוך הבוטקה מקדם את פניי בבליל התנצלויות מנהל התחנה, שערו דליל וכרסו בולטת. בשלולית השמש הזעירה מצטופפים עוד שבעה או שמונה אנשים, רוחשים כמו שמן בסיר, מתיזים את ההתרגשות הריקה שלהם על פני ועל זרועותיי. הלחיים שלי מאובנות, אני מחייך אליהם בקושי.

"יש נשק?" חוקר השומר.

המנהל נסער. "השתגעת?"

"זה בסדר," אני מרים יד. "אין נשק." אני מניח את הארנק על הדלפק ומקבלי הפנים נרעשים מהצניעות. דויד יאירי נבדק כאחד האדם, יספרו אחר כך לכל מי שיהיה מוכן להקשיב. כשאני עובר דרך גלאי המתכות הוא מצפצף.

"זה בסדר," השומר מוותר, "לכל אחד יש משהו מצפצף."

מחוץ לבוטקה מחייכת אליי אישה צעירה, זעירה. שיער שחור פרוע, עיניים ערניות, לא יפה. אני לא זוכר אותה, למרות שהגשנו פעם ביחד איזו תוכנית. אבל אתמול רותי תיארה לי אותה והזכירה את שמה, ושוב הבוקר, ולפני רבע שעה התקשרה מאיזה חור בבלקן רק כדי לשנן: "ולא היה בינינו אלא?"

"אחוזים," אמרתי, כרגיל. אבל רותי כבר לא צוחקת מכל שטות שלי. "קדימה," התעקשה. "הסכמת סוף סוף להתראיין, אז אתה חייב לזכור את השם שלה. מה השיר האהוב עליך?"

דויד יאירי, למרות שענית על השאלה הזו בכל ריאיון, למרות שהשיר הזה מושמע לפני כל הופעה שלך, למרות שביצעת אותו באוסף הקלאסיקות הישראליות ליום העצמאות 1987, למרות שאנחנו יודעים עליך כל פרט, ספר לנו שוב, ושוב, ושוב: מהו השיר האהוב עליך?

המנהל כבר מחווה בידו לעבר המנחה.

"זוהר," אני מקדים אותו בשבריר רגע. "כיף להיפגש שוב."

המעגל פועם בקנאה על ההכרה שזכתה בה זוהר הקטנה. דויד יאירי זכר את שמה. גווה נזקף, היא מבליטה סנטר וחזה, אוחזת בידי המושטת בין שתי כפותיה. "דויד המלך," היא אומרת בחמימות אינטימית.

זוהר והמנהל מובילים אותי אל האולפן כמו חתן, מאחורינו משתרכת הפמליה בהמולה שקטה. המנהל מברבר על השיפוץ, מצביע על שלט לזכר משורר נחשב שלא סבל אותי. "חידשנו גם את חדר האוכל."

"אני מקווה שגם את האוכל," אני קורץ לזוהר, וכולם צוחקים בהתלהבות מוגזמת.

נתיבי בטון סדוקים מתפתלים בין הבניינים הישנים, בשוליהם איי אדמה יבשה, נשל איקליפטוס ובדלי סיגריות. על אחד הלוחות תזכורת של בלשנית התחנה, בעקבות טעות של זמר צעיר. זוהר עוקבת אחרי מבטי. "זה קרה לך פעם, נכון? עשית טעות כזו בתקליט הראשון."

"אני רואה שאת מתמצאת."

היא מחייכת בקוקטיות שאינה הולמת אותה. "אין לך מושג כמה, דויד. אני יודעת עליך הכול."

מוזיקת הפתיחה מכה בי. "זוכר את העיבוד הנפלא הזה?" שואלת זוהר, ואני מתכווץ. הכול אני שוכח, מקומות, אנשים, אפילו את המילים לשירים שכתבתי. את העיבוד הזה אני זוכר.

"החיפושית" היה הלהיט הראשון שלי. הייתה לו פתיחה יפהפייה, חליל צד עם פעימות בס ואיזה כלי הקשה ברזילאי. כשביקשו מאיתנו מיקס חדש לכבוד החג, המעבד החליף את החליל באורגן האמונד מרוח ופתוח. קראו לאפקט הזה "שטיח האמונד", הביטלס או הסטונס עשו משהו כזה באותה שנה, וכל העולם אחריהם. כל השירים האלה נשמעו אותו דבר.

גם השיר שלי. ברגע הראשון ההאמונד נשמע כמעט בדיוק כמו החליל, ורק כשאתה סומך על המהלך המוכר של השיר ומצפה שימריא, הוא פתאום נקטע, נוטף, מתרחב בתוך האוזן, דביק וצמיגי.

"משהו אחר, נכון?" המעבד התפוצץ מרוב גאווה.

הייתי ילד. לא ידעתי כלום על מוזיקה, על עיבודים, על החיים. רוב הזמן היה לי שכל לסתום את הפה ולעשות מה שמיכאל אמר. אבל על העיבוד הזה הטלתי וטו. ובכל זאת פתאום הוא היה ברדיו בערב ראש השנה, במטבח הדירה של הוריי. אימא שלי כל כך התרגשה שלא יכולתי להגיד כלום, רק התפוצצתי מבפנים. בכל פעם שהשמיעו אותו כיביתי את הרדיו.

מיכאל אמר שאני ילד, שאני לא מבין, שזה משרת את הקריירה שלי. שתקתי, חיכיתי. כשהגעתי לריאיון ברדיו דאגתי להישאר לרגע לבד בתקליטייה. היו לי אז רק שני אלבומים. זה היה לפני היוטיוב שמיוטיוב, חודשים ישבנו על סדר השירים באלבום, על הסיפור. לעיתים רחוקות יצא תקליט שדרים: צד אל"ף היה שיר או ביצוע חדש, צד בי"ת שיר שאין איפה לשים אותו. בסינגל של "החיפושית" זה היה שיר מפסטיבל הילדים, "ילד וצבר" שנשכח מאז, ובצדק.

אני עדיין מרגיש את התנועה במפרק כף היד, את קצה המפתח המשונן נלחץ ומתחפר בפלסטיק השחור, מפצל את הערוצים הדקיקים, צד אל"ף, צד בי"ת. שאף אחד לא ינסה אפילו לנגן את הדבר הזה. יצאתי משם משולהב ומסופק. התכוונתי לעשות את זה עוד פעמיים, בשתי תחנות הרדיו האחרות שהיו אז, וזהו. חיפושית ההאמונד תיעלם לעד. איזה ילד מטומטם.

כשמשהו יוצא אל העולם אי אפשר להעלים אותו. אף אחד לא האשים אותי, אבל עותק חדש נשלח לתחנה, והיה גם נוהל חדש: נגזר עליי לסחוב את כל התקליטים שלי לכל מקום בתיק גב.

כשמיכאל הלך ורותי התחילה לנהל אותי קיבלתי ממנה דיסק און קי עם כל השירים שהקלטתי אי פעם, מסודרים גם לפי אלבומים וגם לפי הא"ב של השירים. הוא מחובר למחזיק המפתחות, קטן יותר מהזרת שלי, נושא את כל מה שעשיתי מאז ומעולם, פעמיים. גם "החיפושית" הזו צרובה שם וברשת לנצח. כל החיים שלי הם קבצים מרחפים בענני האינטרנט, נסתרים כמו טיפות גשם. המוזיקה שלי, העבר שלי, העתיד של הילד שלי.

"שנים רבות מאוד ביקשנו, התחננו, התגעגענו, והוא סירב להתראיין. והיום זה קורה. דויד יאירי איתנו באולפן," אומרת זוהר בנימה חגיגית שאינה הולמת את החדר הישן, ספון העץ. כיסאות העור השחורים מרוטים, על השולחן השרוט ערֵמות נייר, קונסולה, מיקרופונים, כבלים שחורים מתפתלים.

"אתה יודע שהייתה ממש תחרות בתחנה על כל תפקיד במשדר הזה? מגישים, עורכים, מפיקים, טכנאים, כולם רצו להיות כאן. וכולם אכן כאן." היא עוצרת לפאוזה דרמטית. בכיסא הגדול, אוזניות ענק לראשה, מיקרופון שמן מסתיר את מחצית פניה, זוהר נראית אפילו קטנה יותר. היא לואטת, מלחששת: "תרשה לי לתאר למאזינים את מה שקורה פה באולפן שלוש. חדר הבקרה הקטנטן עמוס ב… עשרות, נכון? כמה עשרות מעובדי הרדיו, אנשים משופשפים שמכירים את כולם. ובכל זאת הם, וגם אני כמובן, מאוד נרגשים מהמעמד, סקרנים לשמוע את הזמר האהוב ביותר בישראל אחרי שנות השתיקה הארוכות. והיום, מאזינים יקרים, דויד יאירי הסכים לדבר איתנו על הכול."

היא מחייכת. שיניה ישרות וסדורות, ורק הטוחנות שלה קצת מחודדות. לא הסכמתי לשום דבר ואין לי מושג מה רותי הבטיחה. ובכל זאת אקיים הכול. היום יותר מתמיד אסור לי לאכזב את הקהל שלי. הם מביטים בי מעבר לזגוגית, עשרות פרצופים פעורי עיניים. לפני השידור הספקתי להצטלם עם כל מי שביקש, וכולם ביקשו, ואחר כך תקתקו על המסכים הזעירים, שכולם יֵדעו שהם כאן, שיקנאו.

"גם אני מאוד מתרגש להיות כאן, זוהר," אני אומר ומנופף לקהל. הם מנופפים חזרה בלהיטות נרגשת.

זוהר מדברת על הלהקה הצבאית, על הקול הצלול שהיה לי, ההעמדות המצחיקות. אני נדרש רק להמהם בצניעות, להקשיב לסולו היחיד שהיה לי בשיר מביך ונשכח בלהקה. המבוגרים מזמזמים, הצעירים שוב מתקתקים בניידים. רק שניים נותרים מאחורי הקהל: ערבייה עייפה שאוחזת מגב, ואיש שאפו נשרי ואוזניו בולטות, ציפורי וקירח, זקוף כמו עמוד אבן.

"תירגע, אף אחד לא יודע שזה קרה," אמרה אסתי. אבל בעיני הקירח בוער רעב זר.

"בוא נדבר על השנים הראשונות," אומרת זוהר.

"השנים המביכות," אני מושך זמן. "היית בלהקה צבאית, זוהר? יש לך קול נהדר."

"זה חלום ישן שלי," היא מסמיקה. "לשיר. אבל אנחנו כאן כדי לדבר עליך. ספר לנו משהו על תחילת הדרך."

אמרת שאת יודעת הכול, אני לא מטיח בה. אבל הסכמתי לבוא לכאן מזמן, לפני הלילה בגן החשוך בחולון, ואני חייב להשביע את רעבונך, זוהר הקטנה. לתת לך סיפור, כדי שאת והעולם כולו לא תרצו לדבר על שום דבר אחר.

אני כמעט מתפתה להמציא משהו. שחקתי את סיפורי פחד הבמה, החליפה הענקית, הנפילה מהבמה בבאר שבע, חדר האוכל הריק בקיבוץ יפתח כשפרצה המלחמה, הנערה הראשונה שביקשה ממני חתימה. סיפרתי הכול על סיבוב ההופעות הראשון, הגרוטסקי והמתוק.

גם על החמודים ההם שבאו אליי בסוף ההופעה הראשונה בתל אביב, שאמרו לי שהמוזיקה שלי נהדרת, למרות שעוד הייתה רכה ומעורפלת. בעיניים שלהם ראיתי ניצוץ של הבטחה. הם אמרו לי מי אני עומד להיות. מַתִּי להאמין להם, מַתִּי מפחד לאכזב אותם.

הזקנה עמדה קצת בצד, ורק כשהלכו והיא נשארה הבנתי שהיא לא אימא של אף אחד מהם. רק שנינו נותרנו למרגלות הבמה. היא התקרבה יותר מדי, ירקה את המילים בשקט: "דויד יאירי, הקשב לי היטב," אני מחקה את המבטא ההונגרי שלה, האות ה"א נחשית, מלחששת. "'אני מכשפה, אומרת מה צופן עתיד לך. מוכן?'"

אני נשען לאחור, מקפיד על פאוזות. אף מילה על הנפיחות הפומפוזית של ההונגרייה, וגם לא על הריח שלה, בושם מתוק, עשן סיגריות וזיעה.

"היא הבטיחה לי פלאות: הצלחה, קהל, במות. הזהירה אותי מסכנות התהילה. התאפקתי לא להגיד לה, 'איזו תהילה בראש שלך, גיברת? אני מופיע מול עשרה אנשים בקיבוץ'. היא אמרה, 'לא שוכח מי אתה עכשיו'," אני מדגיש את המבטא עוד יותר, וזוהר צוחקת. "'אני עוזרת לך זוכר'. ואז היא נשכה לי את האוזן."

"אתה צוחק עליי!" זוהר מזועזעת. "מי עושה דברים כאלה?"

זהו, נתתי לך מה שרצית. סיפור חדש שכולם ידברו עליו, יעשו לך פולו אפ באתרי הרכילות. ההונגרייה הזקנה שנשכה את דויד יאירי לפני חמישים שנה.

"אנשים זה דבר מסובך," אני אומר ובבת אחת מתהדקות אצבעותיי על משענות היד של כיסא העור השחור. המשפט הזה, שהמטפלת של ניר אמרה לאסתי, ואסתי אמרה לי אתמול. התשובה הלא מספקת למה שקרה לנו. אנשים זה דבר מסובך. אי אפשר להבין אותם, לדעת למה הם כאלה, למה הם מסוגלים.

"לא ייאמן שלא כתבת על זה," זוהר מבעבעת. "יש פה פוטנציאל לשיר אדיר."

"אולי עוד אכתוב," אני נענה במחוות נימוס ריקה, מתורגלת היטב. כשרוצים ממך דברים כל הזמן אתה לומד לענות בערפול חיובי. לא להיענות, לא לסרב. לא אכתוב על המכשפה. על המבט המסופק שלה כשנגעתי באוזן וגיליתי שאין עליה טיפת דם.

"אוזן זה הרבה עצבים, קצת דם," פסקה. "כואב אבל לא רואים. ככה אתה. קהל שלך לא רוצה אמת. רק כאב בורגני קטן, רק הרמוניה. אתה זוכר, איש צעיר: חיים של כוכב לא הרואיקה. חיים אפל וכואב ואכזבה. חיים סתם. כמו כולם." אפל וכואב ואכזבה וסתם. בסופו של דבר הגיעו כולם.

זוהר מנגנת עוד שיר שאני בקושי זוכר, סוגרת את המיקרופון ואומרת, "שתדע לך שאמרו בתחנה שכבר סיפרת הכול. אבל ידעתי שאפשר לסמוך עליי ועליך. ידעתי שנפתיע."

אני מחייך אליה ומרגיש כמעט כמו עצמי. תמיד ידעתי לבחור פירור סיפור סתמי ולעטוף אותו בדרמה מומצאת, לשמח אותם. ותמיד שמרתי משהו רק לעצמי. כמו המכשפה. אני לא מצליח להיזכר למה. הינה, סיפרתי וכלום לא קרה.

שחיטת החיפושית מתחילה שוב וזוהר מברברת במתיקות. "אל תעזבו אותנו, תכף חוזרים."

אני מרפה את הלסת, הכתפיים, אפילו הישבן שלי מכווץ. מניע את השפתיים בלי קול. "ירדנו משידור?" זוהר מהנהנת. הטכנאי זוקף אצבעות, אבל אני בלי משקפיים. היא מצילה אותי, "שלוש דקות."

אני דוהר לשירותים. הים האנושי נבקע ואני חולף, ממלמל סליחות, לא יוצר קשר עין. פוסע במהירות במסדרון, פונה ימינה ורואה בזווית העין את הקירח אחריי.

שום סיפוק לא יהיה לו ממני. שנים אני נמנע ממשתנות. אני מסתגר בתא השירותים, נועל את הדלת. שומע את זרזיף השתן שלו פוגע בחרסינה, את הברז נפתח, נסגר. משתררת דממה. אני רוצה להאמין שהוא יצא, אבל אין סיכוי. הוא עומד שם בחוץ ומחכה. הוא רוצה לשמוע אותי, לתפוס אותי לרגע לבד. פעם הייתי מתפוצץ מאנשי השירותים, אבל אם יכולתי לתפוס רגע לבד עם לנון, גם אני הייתי עומד כמו אידיוט בשירותים ומחכה.

אבל זה שקר. הקירח לא מחכה לחתימה. הוא יודע.

"דויד? חצי דקה לשידור," אומר מישהו. אני ממהר החוצה. הקירח עומד ליד הכיור בפנים חתומות. אני מהנהן בחטף ונמלט אל האולפן, מתיישב בדיוק כשגוועת "החיפושית" המחוללת.

"חזרנו," אומרת זוהר בהדר.

גם הקירח חזר, ואיתו ילד ציפורי כמוהו שאוחז בידו ונועץ בי מבט.

"כתבת הרבה שירים על אסתי, אשתך ואם בנך."

"גרושתי, למעשה," אני מתקן. "והיא ראויה לכל השירים."

אני נגעל מעצמי, אבל פחות. עשרים שנה אני מחלק מחמאות ריקות לאישה המשעממת הזו. שנה אחרי שהתחתנו כבר לא יכולתי לראות את הפרצוף היפה שלה, אבל מיכאל אמר שאני לא יכול להתגרש. ככה זה היה אז. שתים עשרה שנים חיכיתי, מַתִּי משיעמום. אסתי המסכנה אהבה אותי, סיפרה לי על העבודה שלה בבית הספר. החמיאה לי כמו איזו מעריצה, התאמצה יותר מדי להחזיק את הבית, התאמצה יותר מדי במיטה. אבל אחרי השיעמום בא התיעוב, ואז הגועל. ואז אסתי נכנעה והשתתקה.

כמה ימים אחרי בר המצווה של ניר צילמו אותי ואת לילי ועזבתי את הבית. הייתי חופשי ומאושר, אבל גם אשם ואומלל, ומשום מה עצוב. ידעתי שזה חומר טוב, לא הפסקתי לכתוב. "סדקים" היה סך כאבי השנים ההן, האלבום המצליח ביותר שלי.

שילמתי לאסתי הון תועפות, הרבה יותר ממה שביקשה. רק שתשתוק, למרות שאמרה שאין לה שום עניין לדבר עליי אי פעם. אחרי שנה היא התחתנה עם הומיאופת שמנמן, עברה למושב ליד כפר סבא ונעלמה. והיא מעולם לא דיברה עליי, אפילו לא בעילום שם. טרקה לעיתונאים את הטלפון.

כשהתקשרה אתמול לא עניתי. בשנים האחרונות דיברנו מעט: כשניר השתחרר, כשעבר לניו יורק, עוד פעם או פעמיים כשחזר והיה בדיכאון. אבל מאז שיצא מזה עברו שבע או שמונה שנים. כשהשם שלה הופיע על המסך חשבתי שהיא תתקשר אליי רק אם יקרה הגרוע ביותר. לא הייתי מסוגל לענות.

בסוף דניאלה ראתה שהטלפון מהבהב וענתה. "הכול בסדר?" שאלה, ואז הושיטה לי את הטלפון ואמרה, "הוא חי."

הקול של אסתי היה חנוק ומפוזר בו זמנית. ישבתי על המיטה מול ארון הבגדים הפתוח. הנעליים הפוכות, שרוולים וגרביים בכל מקום. אסתי דיברה וחשבתי שדניאלה צריכה כבר להגיד לעוזרת לסדר את הברדק הזה. כשסגרתי את הטלפון, שאלוהים יסלח לי, חשבתי שאולי חבל שניר לא מת.

"איתנו באולפן גדול זמרי ישראל," עולצת זוהר, "והרומנטי בגברים."

אני מקריב על מזבח סודותיי את הפרטיות המקודשת של דניאלה שלי, ומספר ששכחתי את תאריך יום הנישואים שלנו. "איך גרמת לה לסלוח?" זוהר מבודחת, מובן שייסלח לרומנטי בגברים.

"אמרתי אמת, שהתאריך חסר משמעות. כי נולדתי שלה, רק לה." הקיטש הזה משחרר חיוכים מהקהל ואנחה מוקסמת מזוהר. אני לא מספר על הבכי, העלבון והשתיקה הבכלל לא רומנטית. זוהר משמיעה את "לילה אחד", השיר של דניאלה. חדר הבקרה נע בגלים, הם עייפים, מתנודדים, אבל הם כאן.

גם אני חייב להיות חזק כמוהם. בשבילם. לשדר פשטות, לא לקחת את עצמי יותר מדי ברצינות. זה כל מה שהם רוצים ממני, שאהיה האיש ההוא שהם מדמיינים ואוהבים.

"תשמור על הפה שלך בריאיון, דויד. רק בגללך הוא בסכנה," אמרה אסתי. כמעט טרקתי לה בפרצוף, אבל היא התעקשה. "אם הוא היה הבן של יוסי כהן מחולון אף אחד לא היה מתעניין בו, אבל הוא הבן של דויד יאירי. הוא ניר המפורסם." ועכשיו יש ביוטיוב וידיאו שלו בעשר בלילה בגן שעשועים בחולון.

אסתי שלחה לי קישור, למרות שאמרתי לה שאין לי שום כוונה לראות את הדבר הזה. כל הלילה התהפכתי. בשלוש או ארבע לפנות בוקר נכנעתי.

ברגע הראשון חשבתי שהיא סתם מגזימה. סרטון מטושטש, בקושי רואים משהו. גבר וילד הולכים, שום סיכוי שמישהו יֵדע שזה ניר. רק מי שמכיר אותו יזהה את היציבה הנרפית, הגב המעוגל. מאז שהיה קטן הוא לא הולך כמו בנאדם נורמלי אלא משליך את הרגליים שלו קדימה ומקווה שינחתו איפשהו. אבל אז הם עוברים ליד פנס והפנים היפות והעצובות שלו ממלאות לרגע את המסך.

והם מתרחקים, ושום דבר לא קרה. שום דבר רע. רק גבר וילד הולכים. היד של ניר מתרוממת קצת וחופנת בכוח את הישבן של הילד, והוא הודף אותו לפתחו של מקלט ישן.

אחר כך יש מערבולת מטושטשת וצעקות, הילד נשלף ומונף כמו בובת סמרטוטים. הגוש שחור, דחוס, פועם, שאגות גרוניות. הצלם מתקרב, ובין הרגליים שלהם הוא מוטל, מקופל. הם צועקים שהם יודעים הכול על מה שעשה לילדים. שיתפטר מבית הספר ויעוף מהשכונה, שהם לא פרסמו הכול רק בגלל שהוא הבן של. השם שלי מוסתר בצפצוף צורמני. מישהו בועט בו. פעם אחת שומעים אותו, אולי, מייבב.

זה קרה לפני שבוע, אבל הסרטון עלה לרשת אתמול. ניר כבר עבר לרמת גן, לא רחוק ממני. אני לא יודע איפה. הוא עדיין לא התקשר וגם אני לא. הוא תמיד היה הילד של אסתי. שהיא תדבר איתו.

"'ילדי שביל החלב' חולל מהפכה בשירי הילדים בישראל," אומרת זוהר. "ואתה אפילו לא היית אבא."

"כתבתי אותו לעצמי," אני אומר. "לילד שבי." הילד היחיד שמעניין אותך, אמרה אסתי, למרות שעוד אהבה אותי.

כשניר נולד היא התאהבה מייד, קראה לו "היצירה המשותפת שלנו". לי הוא נראה כמו סופגנייה שתפחה רק למחצה. מין קשיש זעיר, שמן ומיוזע, שאניצי שיער דבקו במצחו. פחדתי להחזיק אותו. נרתעתי משטף הריר והנזלת, השתן והצואה והגועל. "הוא גם הילד שלך," היא התחננה, אז עשיתי מה שידעתי: ניגנתי ושרתי לו. הוא היה בוהה בי ואחר כך נרדם. כולם התפעלו, כמה הילד אוהב מוזיקה. בלי ספק הבן של דויד יאירי.

כשכתבתי את "שיר לניר" אסתי בכתה, ואחריה כל המדינה. השמיעו את השיר מדי שעה, ביום ובלילה. אנשים מיררו בבכי כששרתי אותו. גם היום אני לא יכול לסגור הופעה בלעדיו. אבל לאסתי זה לא הספיק, היא רצתה עוד: שאדבר איתו, שאקרא לו סיפור, שאשחק איתו כדורגל, שאלמד אותו לתקוע מסמר. אבל אני לא שיחקתי כדורגל ולא תקעתי מסמרים. הילד היה בצקי וכבד, וגם הוא לא רצה אותי. הרגשתי.

מלבד רגע אחד, תקופה אחת. אחרי שנים שבהן סירב למוזיקה, למד בבית הספר לנגן בחלילית. הוא תפס מהר. לימדתי אותו לקרוא תווים, אלתרנו על הפסנתר, קניתי לו גיטרה קטנה. הוא השתלט על כלים בקלות מעוררת קנאה. לי יש שמיעה מצוינת, כמובן, אבל ניר זכה ביותר: שמיעה אבסולוטית. מושלמת. הוא מקשיב פעם אחת לשיר ומנגן אותו בדייקנות. היה לו הרבה מה ללמוד על רגש וכוונה, אבל היה שם פוטנציאל עצום. הוא ניגן איתי בהקלטות של "שנת הזאבים", קצת פסנתר, ריפים פשוטים בגיטרה, כלי הקשה. לא דיברנו, אבל משהו השתנה. הצחקנו אחד את השני באלתורים, בצרימות פרועות. בהופעת הבכורה של "שנת הזאבים" הוא עלה לנגן גיטרה מלווה ועשיתי לו הפתעה. הושבתי אותו על שרפרף גבוה מולי ושרתי לו את "שיר לניר", מול אלפי אנשים.

אפילו לא הבחנתי כשהוא התחיל להחליק לי בין האצבעות. רק כשאסתי התחילה שוב להציק והנגנים שאלו לאן נעלם תפסתי שעבר זמן מאז הפעם האחרונה. כששאלתי אותו מלמל משהו. ניסיתי להצחיק אותו והוא התלקח והטיח בי שהוא לא סובל מוזיקה, ובעיקר את המוזיקה שלי.

בן לילה התרחק, סירת מפרש זעירה בים גדול. הסתגר בחדרו. אסתי אמרה שככה הגיל הזה, ושאמשיך לנסות, שירגיש שאני אוהב אותו. שלא איעלב ממנו. אני לא חושב שנעלבתי. הסיבוב של "שנת הזאבים" היה הצלחה מטורפת, לא היה לי זמן וכוח להתעסק עם מצבי רוח של ילד בגיל ההתבגרות.

ובכל זאת לקחתי אותו בשנת הבר מצווה שלו לסיבוב ההופעות בארצות הברית. שלושה שבועות, שמונה-עשרה הופעות, אולמות מלאים בישראלים מתגעגעים. עברנו מעיר לעיר, ממלון למלון. ניר סירב לבוא להופעות, לא הוריד את האוזניות, הסתגר בכל פעם בחדר זר אחר. כשדפקתי על הדלת היה אומר רק, "לא."

אבל ניסיתי. דפקתי על הדלת כמה פעמים ביום. מה עוד יכולתי לעשות.

רק כשעזבתי את הבית אסתי סוף סוף פתחה את הפה. "אתה לא רואה אף אחד ממטר," אמרה. "לא אותי ולא את ניר. הוא שונא את השיר. הוא מבין טוב מאוד שהוא לא עליו. תקשיב פעם למילים שלך, דויד. 'מה אתה חושב עליי, מה אתה רואה בי.' הילד שלך בלתי נראה. כולו עיניים, כל ייעודו להיות הקהל של דויד יאירי, כמו כולנו. אבל אתה תראה, יום אחד העולם יראה את ניר."

ואם זוהר ראתה את ניר ביוטיוב. אם היא תשאל. אם כולם יֵדעו.

כשהייתי בן שלושים חשבתי שאם כולם יֵדעו אני אמות. עכשיו אני יודע שלא מתים כל כך בקלות. לא מַתִּי כשנכשל "נחל אכזב", החמישי שלי, לא כשמיכאל גנב ממני והלך לכלא, לא כשכולם ידעו שבגדתי באסתי עם החברה הכי טובה שלה. הייתי בסדר.

אבל הפעם לא. הפעם יש לי ארבע גפיים, עיניים, אוזניים, אבל אני נכה. כרות-אמת, כרות-בני. אני לופת בכוח את משענות היד של כיסא העור השחור. כרות-עצמי.

אולי הפעם תיפער רצפת האולפן לרווחה ואני אפול עם השולחן הגדול, המיקרופונים המרופדים, האוזניות העצומות; אחוז בזרועות כיסא העור השחור אצלול לתוך שאול בוער. אולי אגרור איתי לשם את בני האומלל. את מה שהוא עשה לילדים.

הפעם אולי אמות באמת. אולי אני כבר מת. אבא שלא מצליח לאהוב את הבן שלו, איזו זכות קיום יש לו בכלל.

רק רציתי ליצור, לכתוב שירים. כל דבר אחר שעשיתי היה טעות, אפילו פשע. לא רק ניר הוא הקהל שלי, אסתי. גם אני, אני הקהל הראשון. והקהל הראשון יודע שלא כל היצירות שורדות. חלקן ננטשות, מתות, נשכחות. לא כל יצירה ראויה לעמוד בעולם.

"כמה עצוב שאנחנו מתקרבים לסוף," אומרת זוהר, ואני מואס בבת אחת בנימה האינטימית המזויפת.

אני לא מכיר אותך בכלל, גיברת. אם המנהלת האישית שלי לא הייתה דוחפת לי את השם שלך למוח במשך יומיים, בחיים לא הייתי מזהה את הפרצוף המכוער שלך.

"כשנפגשנו אמרתי לך, דויד, שאני יודעת עליך הכול."

צליל יחיד, עגול וחם, ממלא את החדר. הקהל מתחייך ואני קופא.

"ביום האחרון של השנה התמלא הבית ילד ואהבה," הקול שלי צעיר ופתוח, לפני הסיגריות, לפני "השירה המרושלת שהרסה ליאירי את הקול."

זוהר מוודאת שהמיקרופון סגור. "תכף נדבר על ניר."

אני מתרומם להימלט לשירותים, אבל היא זוקפת מולי יד נחרצת ומחווה לעבר הקהל. עיניהם עצומות, שפתיהם נעות. רק חסר שירימו את הטלפונים כמו בהופעות. כוס אמק, כמה אני מתגעגע לזמנים שבהם הדליקו נרות, כשאפשר היה לשרוף. לשכוח.

אני שוקע חזרה, מובס. נגזר עליי לשבת, להעריץ את הערצתם, את העובדה שהם מכירים כל מילה בשיר. כל תום, כל טוהר, כל נשימה רכה. להמתין שיסתיים השיר וזוהר תגיד הכול, והעולם יֵדע. שלוש דקות ושבע עשרה שניות אני יושב שם ומרחיף על שפתיי את החיוך הקטן והמפורסם של דויד יאירי. דנדוני המשולש. הסינקופות המרומזות. בית, בית, פזמון, סי פארט, פזמון.

"איזו פשטות תמימה," נאנחת זוהר למרות שהשיר עוד מתנגן, למרות שהקהל טובע עדיין ברגשותיו. מישהי מוחה דמעה.

"רק ההתחלות פשוטות," אני אומר. "אחר כך החיים…"

"כמובן, כמובן," היא קוטעת אותי, "אבל יש בעולם רגעי טוהר נדירים, כמו השיר הזה." היא מניחה לצלילים לגווע. "בפעם שעברה שנפגשנו הייתי בחודש התשיעי."

"אני זוכר," אני משקר. "חשבנו שתלדי באמצע התוכנית."

"תמיד ידעתי איך אקרא לבני הבכור," פניה מוארות. "לילה לילה אני שרה לניר שלי, את 'שיר לניר'. אני מקווה שהוא לא יהרוג אותי שגיליתי. לפעמים קשה להאמין שניר שלך הוא אדם אמיתי ולא רק שיר. בן כמה הוא היום?"

"עשרים ותשע," אני אומר.

קולה של זוהר צונח, היא ממתיקה סוד איתי ועם אלפי מאזינים. "למעשה, היום ניר שלך חוגג שלושים."

"הוא יליד סוף ספטמבר."

קולה צלול. "ביום האחרון של השנה התמלא הבית ילד ואהבה."

כוס אמק. היום תאריך הלידה העברי של ניר.

הקירח והילד חורגים מהקהל. זוהר מפריחה נשיקה והם מחייכים במבוכה. "הנה, זה ניר שלי, בחדר הבקרה," היא אומרת.

אני מנופף לילד והוא מנופף פעם אחת. אביו עוטף את כתפיו ומשהו מנצנץ בפיו, אולי שן זהב.

זוהר נוגעת בשפתיה, מזכירה לי להגיד משהו. זה רדיו, חייבים. אני לא מצליח.

"זה לא מקובל," היא מצילה אותי, "ובכל זאת, לסיום נשמע שוב את 'שיר לניר'. יום הולדת שמח לך, ניר יאירי. כולנו מקנאים בך על שיר האהבה הטהור שכתב לך אבא. ולך, דויד המלך, תודה מעומק הלב על שהיית איתנו היום במשדר החד פעמי והבלתי נשכח הזה."

מעבר לזגוגית הקהל מוחא כפיים, אבל באולפן לא שומעים כלום מלבד הצליל היחיד, העגול והחם. אני נכנע, שוקע בכיסא העור השחור ועוצם עיניים. בעוד רגע הם יראו את הדמעות, ויפחה יחידה. בעוד שנים תזכיר זוהר הקטנה לבנה הציפורי את הרגע הזה. כל כך רגיש, דויד יאירי, היא תגיד. כשסיפרתי לו שקראתי לך ניר הוא בכה. פשוט ישב מולי ובכה.