דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים

אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

היום נלמד בחדר תקשוב / מאירה ברנע־גולדברג

"היום נלמד בחדר תקשוב" הכריזה המורה תלמה וכולנו שמחנו. לא ידעתי מה זה "תקשוב" ומה בכלל יש בחדר הזה אבל כמו כולם עליתי במדרגות מאושרת ונכנסתי לחדר סגול (לפחות ככה הוא נחרט בזיכרוני), שבתוכו שולחנות עגולים, במרכז כל שולחן עמד רדיו טייפ שחור שאליו מחוברות מספר אוזניות בעלות קשת כסופה, סביב השולחן עמדו כיסאות נוחים ומרופדים, הרצפה הייתה מכוסה בשטיח עבה ועל המדפים שמסביב היו המון ספרים.

  באותו יום המורה הקריאה לנו את הפרק הראשון מתוך הספר "לאן נעלם קפיטן קוק" שכתבה דבורה עומר. כולנו שתקנו, אפילו הילדים שאף פעם לא שתקו. גם כשנשמע צלצול אף אחד לא קם.

  "תמשיכי," ביקשנו.

  והמורה הבטיחה להמשיך את הסיפור למחרת.

  מאז אותו יום לא זכורים לי ביקורים נוספים ב"חדר תקשוב" אבל המורה המשיכה לקרוא בפנינו בכל בוקר מהספר.

  בתור מי שנהגה לאחר באופן די קבוע, ידעתי שבימים הקרובים אסור לי לאחר, קפצתי מהמיטה ברגע שאמא ביקשה ממני, צחצחתי במהירות שיניים, התלבשתי בזריזות ורק רציתי להגיע לבית הספר בזמן.

  ואז זה קרה.

  בשיא המתח חליתי ולא הגעתי לביה"ס.

  כשחזרתי ללימודים רצתי מהר לכתה רק כדי לגלות שהמורה החלה להקריא ספר חדש וכבר סיימה להקריא את "לאן נעלם קפיטן קוק". עולמי חרב עליי. בסוף השיעור התחננתי בדמעות למורה שתשאיל לי את הספר לכמה ימים אבל היא הסבירה לי שזה בלתי אפשרי, היא החזירה את הספר לחברה שלה וזו השאילה אותו למורה אחרת.

 

אני זוכרת שבהפסקה הראשונה רצתי ל"חדר תקשוב" בוכה, קיוותי שאמצא שם עותק, החדר היה נעול. רצתי מהר למזכירות, המזכירה לא הבינה מה קרה, היא חשבה שמישהו הרביץ לי או שנפצעתי. כששמעה מדוע אני בוכה היא פרצה בצחוק, ליטפה את ראשי ואמרה למנהלת "נכון שהיא חמודה?"

  בהפסקה הבאה חזרתי ל"חדר תקשוב", הפעם הוא היה פתוח, היו בו יותר ממאה עותקים של הבכור לבית אב"י, וכמות אפילו גדולה יותר מהספר "שביל קליפות התפוזים", לא הבנתי למה צריך כל כך הרבה עותקים מאותו הספר במקום שיהיה לפחות עותק אחד מהספר שאני רוצה.

  כשאמא באה לאסוף אותי מבית הספר היא מצאה אותי בהיסטריה מוחלטת. אני זוכרת שדיברתי בקצב מסחרר, בלעתי מילים, בקושי אפשר היה להבין מה עובר עליי. בסוף נסענו לחנות הספרים במרכז העיר אבל שם לא היה את הספר.

  הספרייה הייתה סגורה אחר הצהריים ואני בכיתי ובכיתי ובכיתי.

  למחרת נסעתי לבד באוטובוס קו 79 לספרייה. כל העותקים היו מושאלים. הספרנית הציעה לי ספרים אחרים של דבורה עומר אבל אני לא רציתי אותם. רציתי רק רק רק רק את קפיטן קוק שלי.

  חוץ מהספרייה העירונית הייתי מנויה גם בספריית "אגד". אבא שלי נהג לחזור מהעבודה בשעה חמש ופעם בשבוע הביא לי ספרים. בכל יום נדנדתי לאבא שלא ישכח את יום הספרייה, שלא ישכח לגשת לספרנית באגד ולבקש ממנה את הספר.

  ואז יום אחד אבא התקשר במיוחד מהעבודה כדי לספר לי שמצאו את הספר בספרייה, שמרו לי עליו במיוחד ולפני שיעלה על ההסעה הביתה, ידאג לאסוף אותו.

  אושר גדול!!!

  כל כך התרגשתי, חיכיתי לו למטה. ירדתי יחפה כבר בשעה ארבע למרות שההסעה הייתה צפויה להגיע בשעה חמש, אולי במקרה היום הוא יקדים. ישבתי על המדרכה וספרתי נמלים ודקות.

  כשאבא שלי ירד מהאוטובוס היה לו חיוך רחב על הפנים, חיוך של אבא גיבור שהצליח להגשים משאלה לביתו הקטנה. הוא הושיט לי שקית אדומה, שלפתי מהשקית את הספר ו… זה היה הספר על מסעותיו והרפתקאותיו של מגלה הארצות הנודע קפטן קוק.

  באותו ערב הרגשתי רע, פיזית, ממש בכל הגוף ולמחרת לא הלכתי לבית הספר.

  בבוקר כשנשארתי לבדי בבית ניסיתי לחשוב מה עוד אפשר לעשות על מנת להשיג עותק מהספר. חשבתי לעצמי שאני די בטוחה שאם דבורה עומר הייתה יודעת שיש ילדה עצובה כל כך בפתח תקווה, היא בוודאי הייתה מנסה לעזור לי.

  בחנות הספרים אמרו לנו להתאזר בסבלנות, הם הזמינו את הספר ויתקשרו אלינו ברגע שיגיע. אני זוכרת שכתבתי ביומן שלי שאני שונאת את הביטוי הזה, כתבתי להתאזר ב־ע' במקום ב־א' (כי היה לי ברור שצריך לעזור לסבלנות). וכשנתתי לסבתא שלי לקרוא את מה שכתבתי היא מאוד התפלאה שלילדה כמוני שקוראת המון, יש כל כך הרבה שגיאות. מזל שהיא לא גילתה שבאותה תקופה חשבתי ששגיאה כותבים ב־ע'.

  אחרי כמעט חודש של בכי יגון וציפייה, תלמה המורה השיגה שוב את הספר מחברה שלה ונתנה לי אותו כדי שאוכל לקרוא בבית. חיבקתי אותה חזק והודיתי לה כמו שלא הודיתי מעולם לאיש.

  שמרתי על הספר כעל אוצר. בהתחלה קראתי רק את החלק שהפסדתי בבית הספר ואחר כך את כל הספר מההתחלה לאט לאט ואז שוב ושוב, אחרי הפעם החמישית החזרתי אותו למורה.

 

באוגוסט 1999 התחלתי לעבוד בחנות ספרים בקניון הגדול בפתח תקווה. ביום הראשון לעבודתי, בזמן שסידרתי את מדפי הספרים כפי שהורתה לי המנהלת, נתקלתי בעותק של הספר. מובן שמייד קניתי אותו במתנה לעצמי.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp