דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
הידיים של הכס הקדוש / עמרי חורש
שמעו סיפור קצרצר: ביום בו נפתחו עמדות החיסונים שפותחו נגד אנטישמיות, לא נרשמו בהן תורים ארוכים.
אבל זה לא כל הסיפור. זה מעט מורכב יותר, אתם יודעים. יהודים, גויים וזה.
הסיפור הארוך: ביום בו נפתחו עמדות החיסונים החדשים שפותחו נגד אנטישמיות לא נרשמו בהן תורים ארוכים. למעשה, כמעט שלא נרשמו בהן מבקרים, למעט סקרנים שהגיעו לראות אם היהודים עם החלוקים שלמדו רפואה מזריקים לך או נותנים לך את זה כגלולה בכוסית פלסטיק קטנה. וגם הסקרנים ההם לא התחסנו.
התקשורת דיווחה על כך חודשים מראש. קמה סערה. מה, זהו? פשוט ככה ייגמר הסיפור של האנטישמיות? אנחנו לא יודעים, אמרו נכבדים באולפנים. אנחנו פשוט לא יודעים. החיסון נמצא עדיין בשלבי פיינליזציה פרמצבטית. תיאולוגים עסקו באפשרות של שינוי מהותי במרקם הדתות המונותאיסטיות. סופרים וחוקרים כתבו הררי מילים. רובם עסקו בטיבו של החיידק האנטישמי מראשית ימיה של הכנסייה ועד ימינו. איזה, עוד מימי יוון ורומי. אחרים הפליגו וביקשו לתאר את הקהילות היהודיות ביום שאחרי. משינויים בנוסחי הסידור, דרך עריכת תפילות החגים ועד הוספת ספר חדש בכתובים. דובר על חזרה לימי הנביאים. כולם תהו איפה תהיה מעתה הדת היהודית בלי הפחד המצמית משנאה.
ניסו אותו לראשונה על עכברים וזה עבד. עכברים שווייציים שנחשבים לעמידים מאוד. המכרסמים הפסיקו להגיב לגירויים שנבחנו במעבדות המצוחצחות; לא עזרו תקיעות השופר, יבבות החזנים ותפילות מעדות אשכנז, מגרב. אף לא שירה של קייסים אתיופיים. מוארכי האף והשפם הקטנים פשוט המשיכו לשוטט להם בכלוב באדישות. וזו הייתה פריצת דרך עצומה. לפני מתן החיסון הם התקבצו בפינת הכלוב וצייצו זה לזה בקול מודאג ועם הזמן נרשמה עלייה באגרסיביות שלהם כלפי הפרט שסומן במגן דוד.
החיסון אושר סופית לפני כחודשיים. התעוררה התרגשות עצומה. נערכו משאלי רחוב. אנשים אמרו שהם לא מאמינים שזה אפשרי. אחרים סתם ביטלו את כל העניין. חלקם ראו את הצד הפרקטי בכל העניין. עכשיו נוכל להתרכז בסיפור הביטחוני של הישראלים, אמרו. דווקא משחרר. בחדשות הערב אמרה גיברת אחת מאוקלנד, ניו זילנד שהיא הייתה מוכנה להיות הראשונה בתור כי היא דור עשירי לשונאי יהודים שהגיעו מאנגליה. היא מוללה את הצלב שעל צווארה כשדיברה. היא רטטה. אבל אני לא רוצה להסתכן, אמרה. גם השינוי מפחיד.
השווייצים הציגו את ההישג במסיבת עיתונאים חגיגית. לאחר אלפי שנים של רדיפות, של הקזות דם, של עוול, הכריזו חגיגית, אנו שמים סוף לאנטישמיות.
״את השואה הם לא הזכירו, הצבועים,״ אמא שלי אמרה כשצפינו בזה ביחד ואבא פיצח גרעיני אבטיח מעל לקוביות אבטיח מהמקרר. ״השווייצים נבלות כמו כולם.״
״בתחושה שלי זה לא ישנה,״ אבא שלי אמר בסוף הגרעין. ״הכול יישאר אותו הדבר. זה כמו הקורונה.״ אבל לי כבר התחילו לרוץ מיזמים עסקיים בראש.
בזמן שהם צפו בעולם הישן מנסה להשתנות, את הגויים מזריקים לעצמם בבטן התחתונה כמו חולי סוכרת, אני ישבתי בשולחן במטבח והתחלתי לכתוב טבלאות רווח והפסד לרעיונות שהסתערו עליי. ועלו לי אין־ספור. ישר ראיתי קבוצה של אירים לבנים סמוקי לחיים באים לביקור בבית הכנסת הגדול בירושלים לתפילת נעילה. ישר דימיתי לי איך אני גובה מהגברים כסף כדי להשתתף בהנחת תפילין המונית וקבלת ברכה מהרבי. הנשים במקביל מברכות על הפרשת חלה. זה בוכטות מלמלתי, בוכטות. ואבא צעק ״מה אמרת?״ מהסלון.
את מרב הרייטינג תפס טקס ההזרקה ההמוני שאמור היה להתרחש בוותיקן. בפסחא. 1,000 מנות מרק עם קיינדלך חיכו מחוץ לממלכה של הכס הקדוש ככיבוד מטעם העם היהודי. נקמה המוגשת חצי קרה. ההשפעה של החיסון מיידית, כך הבטיחו האריזות. בערב החג הקרינו בטיימס סקוור מרתון של סרטי מל ברוקס. הכס הקדוש פתח את התפילה: ״זהו יום של שינוי עמוק,״ הוא נשמע אומר בלטינית ועיניו עצומות. ״יום בו אנו מוחלים לעצמנו ולדורות של בני אנוש אשר חטאו בחטא העמוק, העתיק של השנאה הריקה מתבונה.״
רגע, ההורים שלי הזדעקו. מוחלים לעצמם? ומה איתנו? לזה לא הייתה לי תשובה, אם להיות לגמרי כן עם עצמי. פרשנים בפוקס ניוז ניסו לרדת לפשר דבריו של הפאפא אבל כולם עמדו חסרי אונים מול הרעיון המסחרר – כנסיות ללא שנאה. אמרו שהלותרנים עומדים לפרסם גרסה חדשה לנסיבות מותו של ישוע. ההימורים הלכו לכיוון זיהום ממסמר רומאי במקום הלשנה של יהודה איש קריות. שש מאות אנשי דת מובילים הזריקו בו זמנית, בטנים נחשפו בשידור חי והוזרקו. אמונות ישנות נמחקו. ואני?
אני הייתי עם כריסטינה באותו הערב. בזמן שהחשמנים והקרדינלים יצאו לדרך חדשה, אני הייתי עמוק בתוך הפה שלה. הלשון שלי גיששה אחר שרידים של רתיעה מצידה. שנה וחצי אנחנו ביחד והיא לא אמרה לי שהיא אוהבת אותי. אחרי ששכבנו ישנתי איתה קרוב וברווח שבין הבטן שלי והגב שלה עמד בדיוק רווח של מזרק חיסונים. בבוקר שאחרי שתינו תה ביחד והיא הדליקה חדשות בנייד. אביאל, היא אמרה כשמרחה את הטוסטים שלנו בחמאה, אף אחד לא רוצה לא לשנוא אתכם. מה? אמרתי לה מהשירותים. הפיפי מהאסלה צלצל לי באוזניים. ניערתי ושטפתי ידיים. מה? אמרתי לה כשחזרתי ולקחתי לי פרוסה. אמרתי שאף אחד אף אחד לא רוצה לא לשנוא אתכם, היא חזרה על דבריה. אנשים לא באים. בוא, היא הורידה לי את הטוסט מהיד. חייבים לזוז.
אני מביט בה כשהיא שכובה על כיסא הרופאה. בטנה חשופה וג׳ל שקוף מתווך לי את הפרי הקטן והמשותף שלנו על המסך. יצור מרצד בשחור לבן. זה בן, אומרת הרופאה בהערת אגב. זה בן! אני קופץ. כריס, שמעת? היא מחייכת אליי חיוך לא שלם. אחרי התור הלכנו לאכול גלידה. הר שוקולד בקונוס, הקבוע שלה. בזמן שחצי עולם נמנע מלהתחסן, היא רוצה כל כך, אבל לא יכולה בגלל ההיריון הזה, דווקא עכשיו. מאמי, היא אומרת לי, דווקא הייתי לוקחת. לא אכפת לי מהזריקה. הלידה תכאב יותר. מצד שני לא אכפת לי לשנוא אותך עוד קצת. יהודון.
ההורים הקתולים הסלובקים שלה לא ידעו איך לאכול אותי בהתחלה. הוא רופא, היא מעצבת מטבחים. משפחה, מה שנקרא, משכילה. ועדיין, הסבתא פקחה לכיווני חצי עין כשכולם הרכינו ראש בתפילה סביב השולחן. קרצתי לה בחיוך ועצמתי עיניים. משם הדברים זרמו. אתמול קיבלנו בווטסאפ תמונות מההורים שלה. סבים חביבים בהתהוות. היא מזריקה לו, הוא מזריק לה. אמא שלה כתבה לה שאף אחד ברחוב שלהם לא הגיע לדוכן הזה. אבל הם הזמינו ערכות בדואר. בשביל אבייל, היא כתבה. ככה היא קוראת לי. אבייל. לא שאני…את יודעת. אבל הילד, מי יודע מה אני אחשוב כשהוא יגיע. ואבא? כריס שאלה אתה. את מכירה אותו, אמא שלה אמרה. סבא וסבתא הכניסו לו תמיד שטויות כאלה לראש. אבא שלה קצת קשה, באמת.
עכשיו אני שוכב צמוד אליה. הרווח בינינו מעט קטן יותר. אני מחבק לה את הבטן. אני די רגוע כשאני יודע שיש שם בן. כבר בחרנו לו שם – אדם. החלטנו לא למול אותו. אני תמיד הייתי נגד. והיא מפחדת מזה נורא. אז לא צריך. אמא שלו לא יהודייה, אז בכלל. ובכל זאת אני מוטרד. בעיניים פקוחות אני משוטט על התקרה ועל הקיר שמולי, שמעבר למיטה. השיחה ביני לביני מתנהלת מאז שהיא השתינה על המקל והופיעו שני קווים ורודים. לילה אחד חלמתי עליו, כאיש מבוגר בעגלת תינוקות ושנינו, אני וכריסטינה דוחפים אותו. הפנים שלו והגפיים קצרים. על החזה שלו שער חזה צפוף ושחור, יהודי, ובשעטנז מוזר עיניו תכולות – תכלת של סלובקים.
לילה שקט. הבית מפצפץ קולות אל הסלון החשוך. אני חושש שהמחשבות שלי מהדהדות אל מחוץ למוחי וחודרות לתודעתה של כריס. יש בי את הרעד המצמית הזה מדחייה שלה, מהיום בו איזה עיקול יצוץ לו בפניי, שתצא קצת כרס ופלומת שיער תופיע באוזניים. שיהיה בי פתאום קצת ניחוח של דר שטירמר. היא ישר תתנחם בזרוע בהירה של איזה פיטר או מייצ׳ק.
אני לא מפסיק להרהר בו. בגיל שמונה ימים ניקח אותו לזריקה בטיפת חלב. השיקוי השווייצי יימהל במחזור הדם הצעיר שלו. הוא לעולם לא ישנא אותי, הילד שלי. גם לא ישנא את עצמו שנאה עצמית. ומה יהיה על בני עמו הסלובקים, על הדודים, בני הדודים, השכנים של הסבים, המוכרת בחנות? כשהוא יבוא לבקר אותם, מה יחשבו עליו? מחשבותיי מתפתלות זו בזו, קמות ועומדות בליל העוועים הזה מעל הבטן שלה, מרחפות כמו ענן אפור ודחוס.
אני חושב על כריס. האם הייתי רוצה שבכל זאת תתחסן? האם הייתי חי בשקט לצידה מעכשיו ועד הנצח מחוסנת? כשהבוטן הזה שבתוכה יהיה גדול, אצליח להביט בה במבט שלם, מאושר? אני לא לגמרי בטוח. אולי אני מעדיף את החיידק המקנן הזה בנפשה, כמו בנפשם של רבים כל כך. אני מנסה לחשוב עליה מוזרקת והפנים שלה נראות לי כאילו היו מרוחות במברשת גסה של פוטושופ. כמו פלסטר בצבע עור על הנפש שמסתיר את מה שיכול היה להתפרץ כלפיי. לא, היא לא תתחסן, אני יודע. אולי זה בכלל יהיה איזה מין ספורט מעוות כזה עבורה – לחיות כמה שהיא יכולה לצידי מבלי לעורר שדים עתיקים מרבצם. להקשות על עצמה ובכל פעם שהיא טועמת אותי, את הנוזלים שלי, להתייחס אליהם בדיוק כמו של גויים. לשכנע את עצמה שהם טעימים באופן שווה. שאני שווה, לא שונה. שהיא לא חיה לצד חיה מוזרה.
אלה רק השדים שיוצאים בלילה, אני משכנע את עצמי. אבל אני לא מצליח להירדם. אני קם בשקט מהמיטה. היא זזה מעט, רק כמה מילימטרים. ששש… אני לוחש לה כמו תינוקת. בסלון אני מדליק טלוויזיה על MUTE. בחדשות מהקצה השני של הגלובוס מדווחים על ההתפתחות החדשה. עכשיו זה הגיע גם ליבשת אמריקה. העמדות נפתחות וכמו באירופה – נוכחות דלה. לא רוצים לא לשנוא אותנו. ואולי אנחנו אלה ששונאים את עצמנו כל כך, עד שקיווינו שכולם ירצו לא לשנוא אותנו מהיום. שישתרכו תורים אינסופיים ליד העמדות.
אני תוהה מי הייתי אם האנטישמיות הייתה נעלמת, כמו נגיף שמוגר ונשמר היטב במבחנה במעמקי כספת. הייתי מטייל אחרת. אוהב אחרת. אולי אפילו זורק אותה ומוצא חברה יהודייה שלא צריכה הזרקות. אני נחרד מהמחשבה. הילד שלי בתוכה. על המסך מורצות תמונות של האפיפיור לאחר הזריקה. הוא מרים את ידיו למאמיניו ובידו מזרק ריק. ומי הוא יהיה מעתה? ישוע אוהב אותו, אני בטוח. מיליוני ערלים ירשו ליהודי צלוב לאהוב אותם? כיביתי. חזרתי למיטה לצידה. אני אוהב אותה כל כך. אני שב ונצמד אליה. עכשיו קצת יותר קרוב.