מֹאזְנַיִם

הוא + הוא = היא / דוד צח

הסיפור הזוכה במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר של אגודת הסופרים.

עודד נכנס אל הרכב, הוציא ברעד קל עד בינוני שטר של מאתיים שקלים והעביר לנועה. נועה התבוננה בעודד כמה רגעים. הרגע הראשון היה מודעת אבל שתולים על עץ, מנייר שעשוי מעץ אחר. הרגע השני היה גבר משתחווה לפיסות עור כהות שנמצאות מולו. הרגע השלישי היה סכין שצמוד לצוואר והצוואר עצמו הוא זה שמתקרב אל עבר הלהב. הרגע הרביעי היה גבר קירח שיושב על כיסא ובהשתקפות של הקרחת שלו רואים חמש נשים מחייכות, עומדות מעל ראשו. הרגע החמישי היה כיסא שיושב על גב של גבר ששרוע על הרצפה ומעל הכיסא עומדת אישה ומעליה עוד אישה ומעליה מודעת אבל ומעליה עץ ומעל לעץ עוד מספר – רגעים שקשה לתאר אותם, אלא אם כן קוראים לך עודד מנסטרוביץ'. ואם מישהו בעולם הזה הוא עודד מנסטרוביץ', אז הוא שוקל שמונים ושמונה קילוגרמים של בשר נא ומעוות. אם מישהו בעולם הזה הוא עודד מנסטרוביץ', אז הוא בעל פיצרייה שקוראים לה "קאסה דל פפה", אליה נכנסים שלושה נקודה שלושה אנשים בשעה עגולה ומחודדת. ולאף אחד מהלקוחות האלה אין רגעים. הם קונים פיצה ועודד מוכר פיצה.
אימא של עודד היא זאת שאילצה אותו לעסוק בתחום הפיצה, למען האמת היא זאת שאף קנתה לו את העסק. יודעי פיצריות טוענים שלעיתים היא גם מגיעה להיות אחת מני השלושה נקודה שלושה לקוחות בשעה, שעודד מקבל אל ה"קאסה". ואם מישהו בעולם הזה הוא עודד מנסטרוביץ', הוא גם פגש את נועה, נועה הברפלד. נועה הברפלד נולדה בשנת 1993. בשנת 1999היא כבר הייתה מלכת הכיתה, הישג די מרשים לילדה בכיתה א', מכיוון שבדרך כלל מלכות כיתה מתחילות את תפקידן לקראת אמצע כיתה ג'. בשנת 2011 נועה חגגה יום הולדת 18, נשארה עם זר הפרחים על ראשה שלושה ימים, והגיעה אל הפיצרייה "קאסה דל פפה". עודד עבד באותו יום כבכל יום אחר, מכיוון שעודד אף פעם לא החזיק עובדים נוספים. לגבי המשלוחים, עודד היה נותן שירות משלוחים אך ורק לשוכני הרחוב שבו נמצא ה"קאסה דל פפה". כשהיה מקבל הזמנה למשלוח, היה רץ בעצמו במעלה הרחוב ומשאיר את הפיצרייה פתוחה, בתקווה עמומה שאף אחד לא יגנוב לו מהקופה. הפעם היחידה שבה חזר ממשלוח ונתקל באדם כלשהו בפיצרייה, הייתה הפעם שאימו הייתה הלקוחה שחיכתה. אימו זעמה מאוד ודרשה פיצוי על ההמתנה שלה למענה אנושי כלשהו. עודד, שגובהו התנשא ובעיקר הושפל אל גובה של מטר חמישים ותשעה סנטימטרים, הרכין ראשו וספג מטח של זעקות.

*

בשנת 1981, בחודש מאי, מכבי תל אביב התחרתה מול היריבה האיטלקית סינודינה בולוניה בגמר אליפות אירופה. מכבי הייתה הגאווה הישראלית, הקבוצה של המדינה. בזמן שידור הגמר מורט העצבים, רחובות תל אביב היו ריקים לחלוטין, האוטובוסים היו נטולי צל אנוש, חוץ מאוטובוס אחד. קו 112 של חברת "דן" הכיל אפס נוסעים עד שעלתה עליו אישה הריונית שקראו לה אווה עירוני. אווה, שבטנה כמו הכיל בלון גז שעלול להתפוצץ כל רגע, עלתה אל האוטובוס יחד עם בן זוגה ובעלה המיועד, עמוס מנסטרוביץ'. עמוס הרכיב משקפי ראייה עצומים שנראו כאילו הם הגיעו מעתיד רחוק ודיסטופי ובידיו החזיק משולש פיצה אכול בחציו. אווה הפצירה בעמוס לעזוב את הפיצה כי הילד בעוד רגע יוצא החוצה. עמוס ענה לאווה שהוא לא אכל כל היום, בזמן שהוא צועק לנהג האוטובוס למהר אל בית החולים. הנהג אמר שיש עיקוף של חמש תחנות עד שהוא מגיע לתחנת בית החולים ושהוא לא יכול להפר את הכללים. הזוג צווח על הנהג שיחרוג ממסלולו כדי שאווה תספיק להגיע לבית החולים ולחדר הלידה. בין שלל צעקותיהם שכללו מילים גבוהות בטונים נמוכים, היו גם לחישות מבוישות שביקשו מהנהג לדעת כמה-כמה במשחק של מכבי. בן הזוג הקודם של אווה היה שחקן בכיר במכבי תל אביב, וכך קרה שאווה התמכרה לריגוש שבמשחקי מכבי והפכה להיות אוהדת אדוקה, עוד מהימים שלפני יד אליהו. אווה הייתה וצועקת על השופט ומנסה להשפיע על שיקול דעתו בעזרת המכנסונים הכי צמודים שנראו באותם ימים. שתי תחנות לפני התחנה של בית החולים, יצא לעולם הילד של עמוס ואווה. המילים הראשונות שאווה אמרה לתינוק היו: "בגללך הפסדתי את גמר אליפות אירופה". עמוס ביקש מאווה שתבחר שם, אך היא התעסקה במכבי ועמוס בחר בשם עודד. שלושה חודשים עברו עד שאווה קראה לתינוק הטרי בשמו. זה קרה באוגוסט 1981. אריק איינשטיין הודיע שהוא מפסיק להופיע בהופעות חיות מול קהל. עמוס היה אחד המעריצים הגדולים של אריק איינשטיין וההודעה הזאת הובילה אותו לדיכאון קשה ולמעשה אובדנות. כשזה קרה, אווה התבוננה בעודד שהביט לה בעיניים ואמרה לו: "מעכשיו עודד, זה רק אתה ואני".

*

עודד נכנס אל הרכב, הוציא ברעד קל עד בינוני שטר של מאתיים שקלים והעביר לנועה. מזה חצי שנה שזה כבר קורה, עודד עובד בשביל נועה. הם נהיו זוג, אך על זוג כזה לא שומעים כל יום וגם לא כל מאה ושלושים ושלושה ימים. כשנועה הגיחה אל הפיצרייה, היא קיבלה כמה פיצות בחינם ולא שאלה למה. היא הבחינה בקלות רבה במבטים של עודד. בפעם הרביעית שהיא הגיעה אל ה"קאסה" היא הסתכלה סביב, ראתה שהרחוב ריק ואף נראה היה שבאותו יום אין אופק, אלא שמיים שחורים עם נקודה אחת לבנה. נראה שהרחוב הוא סט קולנועי. המקק שהסתובב ליד ה"קאסה" היה שמץ החיים היחיד בסביבה ברגע זה. כשלא ראתה דבר סביב, היא לקחה את הפיצה ששוב קיבלה בחינם, אך הפעם גם שלפה מתוך צנצנת הטיפים שעל הדלפק כמה שקלים, והחזיקה אותם במופגן אל מול עודד שלא הבין מה קורה מולו. היא הפילה את המטבעות על הרצפה ועודד יצא מסביב לדלפק כדי להרים אותם. כשהיה על ברכיו, נועה חייכה את החיוך הכי מחייך שלה. היא קיבלה את מתנת היום הולדת שלה. היא קיבלה גבר. הוא התבונן בה מלמטה והעניק לכפות ידיה הקטנות את המטבעות. בפעם הבאה שנועה הגיע אל ה"קאסה", היא התבוננה בלי לומר מילה בצנצנת הריקה. עודד הביט בה בעצב ובמחילה, היא הכניסה את כף ידה אל הצנצנת, כשהיא לא מורידה את המבט מעיניו של עודד. כף ידה נותרה שם מספר שניות ועודד הפנים שהצנצנת צריכה להכיל דבר מה בפעם הבאה שהיא תגיע. כך, דרך צנצנת זכוכית, התפתחה האבולוציה של היחסים בין נועה לעודד. צנצנת הזכוכית הספציפית הזאת נוצרה ב-1981, במפעל "גביזון". יום לאחר גמר אליפות אירופה, שבה מכבי זכתה. יודעי צנצנות טוענים שהייתה זו צנצנת ריבה בעבר. ככל שהשבועות חלפו, כך גם ההוויה של עודד חלפה לה והתחלפה לה והקדישה עצמה אל הזוגיות. ובכן, יש אנשים ששואלים איך בכלל אפשר להגדיר מערכת יחסים שכזאת כמערכת יחסים זוגית. שאלה זו נענתה בפעם התשיעית שעודד פגש את נועה. הוא הסיע אותה לשכב עם שי גנדלמן, הצלם הכי מבוקש בדרום. שי גר בכיסופים, בעוטף עזה. עודד לא פתח את ה"קאסה" באותו יום והסיע את נועה. נועה אמרה לו שהיא רוצה לשכב עם גבר שנראה מאוד טוב ושהיא צריכה הסעה. באמצע הדרך היא הביטה בעודד ושאלה אותו: "אתה רוצה להיות הבן זוג שלי?" עודד ענה כן עוד כשנועה הייתה במילה "בן". יש הטוענים שהם לא נחשבים בכלל בני זוג, ושעודד חשב שהוא עונה כן על שאלה אחרת: "אתה רוצה להיות הבן שלי?" רוב האנשים גורסים שהם בכל זאת נחשבים בני זוג. כאשר הם נהיו בני זוג בשאלה ותשובה, אביב גדג' שר את השיר "ילדה" ברדיו. "אנשים ברחוב מסתכלים עלינו", שר גדג' כאשר נועה השכיבה את כפות רגליה על גבי גופו הנוהג של עודד. איבר מינו של עודד הזדקף בזמן שגדג' שר "כאב זה האסון היחיד שמשפיע עלינו".
נועה עישנה סיגריה דקיקה ונשפה ארוכות לכיוונו של עודד. כשהם הגיעו, נועה יצאה מהאוטו, טרקה את הדלת ואז נעצרה. היא חזרה אל האוטו, התיישבה ונתנה נשיקה ארוכה על פיו של עודד שכמעט ולא הגיב. נועה יצאה שוב מהמכונית והלכה והזדיינה עם שי גנדלמן. בזמן שהזדיינו, נועה פתחה מעט את חלון החדר ועודד פתח את חלון הרכב. עודד שמע את גניחות העונג של נועה והחל לאונן בחוסר שליטה. הם גמרו יחד, נועה ועודד. שי לא גמר ונועה הלכה בלי לרדת לו או לעזור לו לאונן, היא פשוט התהלכה אל עבר עודד שכבר הספיק לנקות את הזרע שלו מהשמשה, למרות שהיה בטוח שהשם "נועה" נכתב על גביה בלבן. הוא חשב שהמחווה תהיה מוזרה מדי לשלב הזה של מערכת היחסים. הוא הצית לנועה את הסיגריה והם נסעו. במהלך הנסיעה חזרה הם אמרו יחדיו שישה משפטים בדיוק.

נועה: "איך אתה מרגיש?" עודד: "מצוין, ואת?" נועה: "שמחה מאוד, מאוהבת. אתה לא עצוב שאני בגדתי בך על היום הראשון שהתחלנו להיות זוג?" עודד: "לא, אני שמח כי את שמחה. אני אוהב אותך". נועה: "אתה תעשה בשבילי הכול, נכון?" עודד: "כן".

*

ליום הולדת 21, השנה שבה נועה השתחררה מהצבא, היא רצתה מתנה יפה מעודד. היא אמרה שהיא רוצה שיתקדמו במערכת היחסים שלהם ולכן הביאה את עודד אל מרתף נטוש בכיסוי עיניים. היא אמרה לעודד שהוא צריך לזכור שיעשה הכול כדי שתהיה שמחה. היא אמרה ששלושה גברים עם מסכות ייכנסו, ואחד אחרי השני הם יחדרו אליו. עודד הנהן בהסכמה וקיבל חיבוק רך מנועה. נועה התיישבה על כיסא מרופד ומחאה כף. שלושה גברים במסכות של חיות נכנסו אל החדר במרתף, בבניין של צעצועי ילדים. מחיאת כף נשמעה, אך הפעם היא לא הגיעה מנועה הברפלד, אלא מעודד מנסטרוביץ'. עד היום, מדענים מתווכחים בחומרה ובלהט, איך הצליח עודד למחוא כפיים כאשר הוא על הרצפה, על ארבע. לאחר מחיאת הכף שלו, שלושת הגברים הביטו בנועה. עודד נעמד במקומו ושם על שתי עיניו מטבעות של שקלים, כך שלא יכול לראות את הנעשה. על אוזניו הוא לא שם דבר.

הוא פקח את עיניו ומולו היה ים. ים על התקרה. הוא פחד מהים. הוא הזיז את גופו למצב מספר שתיים ונשען על קיר הבטון, כפי שאנשים נשענים על אלוהים. מולו היה עוד קיר בטון, ומצדדיו עוד בטון ועוד קירות. על הקיר שמולו היו מאות כרטיסי ביקור עם מאות שפתיים שקוראות לו לבוא. מספרי הטלפון התערבבו לו במוח ויצרו הילה שגרמה לו לקום למצב מספר שלוש. הוא נעמד והלך לקראת משהו. הוא יצא מביתו בעזרת אקט של דחיפה, כפי שאנשים דוחפים בתור לקניות. הוא הבין שהוא אמור להיות חצוף ותוקפני כדי לצאת מהבית. שמונה נגני כינור ניגנו את הפרלוד של טריסטן ואיזולדה כשהם רצים לכיוון מסוים, לא משנה מהו הכיוון. הוא רץ אחריהם עם אוזניות באוזניו. האוזניות לא היו מחוברות לשום מכשיר טכנולוגי. צלצול של טלפון נשמע בחוזקה, אך הוא לא התייחס לצלילים. הוא רץ אחרי הנגנים והגיע לרחוב. על שפת הרחוב היו שפתיים. הוא לא האמין בדבר, אך השתטח על המדרכה ונישק את השפתיים ורק לאחר מכן המשיך לרוץ. מסביבו היו גדרות תיל. זה היה יום, אך חשוך. מנורות רחוב ישנות עמדו לסירוגין ליד גדרות התיל. עיניים בוהקות צפו באיש שרץ אחרי הנגנים. הנגנים עצרו, נעמדו בטור, הוציאו אקדחים וירו לעצמם בראש. הוא נעמד במקום והסתובב כדי לחזור לביתו. כאשר הסתובב, הוא צפה בדיוק באותו מחזה שהיה מולו עוד לפני כן. הנגנים מתים על המדרכה ומתחתיהם שפתיים. שובל הדם שניגר מחייהם של הנגנים יצר חץ אדום וגדול אשר מסמל לו לאן ללכת. מולו היה סולם מתכתי ובוהק ומעל לסולם מסך גדול שמתבוסס באפיזודות נעות שלה, שוכבת עם חמישה גברים שחורים. הוא הלך שבע עשרה דקות והגיע לסולם. הוא התחיל לטפס, כל צעד במעלה הסולם לווה בצלילי הבזקים חזקים. הוא נבלע אל המסך ובעין אחת ראה את מה שמתרחש מולו.

הוא הניח את המצלמה ואמר קאט. היא ביקשה ממנו להביא לה מגבת כדי לנקות את עצמה. הוא הביא מגבת וניקה אותה בעצמו. הטלפון צלצל והיא עצמה הייתה על הקו, למרות שהייתה מולו גם פיזית. הוא ענה והיא אמרה שהיא רוצה להיפרד ממנו. הוא אמר שאין טעם לחייו, בעודו ממשיך לנקות אותה ואת הלובן שנדבק אליה. הוא ניגש לאחד הקירות וניסה לטפס עליו בעזרת המגבת, אך החליק. הוא עזב את המגבת וזרק אותה על הרצפה. דם הופיע ליד המגבת. הוא טיפס על הקיר והגיע לקצה ושם הבחין כי הוא נמצא על עין גדולה שנפקחת ונעצמת לסירוגין. הוא הסתכל בלבן של העין והחליט להיות חצוף ותוקפני. הוא נכנס אל העין.

הוא הניח את המצלמה ואמר קאט. היא הייתה מולו בשמלה שמורכבת מצהוב רופס. קליפות בננה נטולות ניחוח. היא הייתה עירומה מולו. מלצר ניגש אליהם ושאל מה הוא רוצה להזמין. הוא אמר שהוא רוצה משהו חם. המלצר והוא התבוננו בה והיא הייתה מונחת בתוך קרחון שקוף. המלצר הציע את מנת הספיישל. פטיש רותח על מצע של צלחת ענקית ולבנה. הוא חייך במבוכה ושאל כמה זה עולה. המלצר ענה שזה על חשבון הבית. המלצר הגיש לשולחן משוואה מתמטית על צלחת. היה כתוב באמצעות קצפת שחורה: "הוא + היא = אהבה. הוא + הוא = היא".
אחראי המשמרת ניגש אל השולחן בעוד שההוא חושב ומנסה לפענח את המשוואה. אחראי המשמרת צחקק ואמר שזוהי אקסיומה. הוא לא ידע מה זה אקסיומה ואמר לו שהוא אמן. אחראי המשמרת הצטער לשמוע והוא אמר לו: "אני מצטער לשמוע". הוא הנהן ואחראי המשמרת הגיש לו פטיש רותח. אחראי המשמרת אמר שיש לו שתי אפשרויות ואין לו ברירה, רק להיות ככה. הוא שאל מה האפשרויות ואחראי המשמרת עצם עיניים ואמר: "או שתכה בקרחון בפטיש והיא תישבר לשתיים או שתכה את הצלחת עם המשוואה ותפענח אותה. הוא אחז בפטיש וידיו הנשרפות עלו אל על ושברו את ההיא. הוא התחבק עם הקרחון שבכה על הרצפה ודלף. אחראי המשמרת ביקש מהמלצר להביא מטאטא כדי לנקות. הוא אמר שלנקות לא באמת עוזר וגם שקר לו מאוד ככה. הוא אמר זאת בעודו מכוון את המלל אליה, אך היא נשברה לשתיים והיו לה שתי ישויות. היא הייתה שחקנית פורנו והיא הייתה גם קיבוצניקית נטולת כל יציבות נפשית. הוא היה הוא.

הוא הניח את המצלמה ואמר קאט. הוא אמר: "ותכף נישן ואני יכול לשמור עליי יפה, לא צריך אף אחד". הוא היה הוא והיא הייתה. היא איננה עוד.