מֹאזְנַיִם

החמישי / ענת עינהר

מה היה שם, את זה היא לא בדיוק ידעה, כלומר ידעה מה התרחש בפנים, בתוך הראש של האהוב שלה אורן, זה כן, אבל בו ברגע שאימצה את הדמיון לשוות לזה תמונה, תנועה, קולות, הבעות פנים – משהו נדלק ומייד כבה, מתג ששילח חושך מוחלט אל חדרי ראשה. חושך היה גם בחדר השינה שבקומת הקרקע, אבל אורות שכנים, לפעמים גם נדבה מידו העליונה של הירח, הושלכו בו, והיא ואורן היו צלליות אוהבות בין הסדין לשמיכה, ואף שצלליות הן עַם שחור, הצללית של אורן הייתה שחורה יותר והצללית שלה שחורה פחות. הירח דאג להזכיר זאת כל אימת שהתמלא והכפיל את אורו מעל הגגות: העור שלה נענה לו, הלבין תחתיו, אולי בעצם היא שכבה גם איתו. היא חשבה על זה פעם, שאם באמת גם הירח מעורב בזה, אז מה היא? קטינה בת אלף קטינות לעומת זקנת הנצח של הגרם השמיימי, וזה מין מעשה מגונה שהוא עושה בה, האשמאי הלבן, ובכל מקרה בטל ומבוטל כך הפער בן שמונה השנים שמגדיל אותה לעומת אורן.

בבוקר, הסדין עוד כהה מעקבות לחות מהלילה, וכבר הוטבע בו מחדש כובד גופה תחת כובד הגוף של אורן, ובליל של כתמים חדשים שיקרישו אחר כך לעורקים לבנים על הבד המקומט, הדרוס תחת מרפקים ברכיים עקבים עורפים ושני אגני חלציים אוכלים זה את זה. כן, שני אגני חלציים היו במיטה, אבל בראש של אורן היו שישה אגנים, אחד שלה, חמישה שלהם – שחורי עור, שריריים, איברים ענקיים – מדרבנים אותו לזיין אותה עוד, עוד, עוד, ונכנסים ויוצאים ממנה בתורם מכל פתח, כל נקב, כל חור. "אפילו באוזן?" היא שאלה בצחוק והוא רק הרהר בזה רגע בחיוך מתוק ועפעפיים מצועפים – אולי דמיין אפרכסת בשרנית יונקת פנימה ראש זין בוהק ורעש נורא מפצפץ את חלל הגולגולת – וכבר קם מהמיטה זריז ושזוף ומשתעל כל הזמן בגלל עישון מופרז.

כעבור זמן מה היא – עדיין במיטה, מגולגלת בשמיכה הדקה כמו טבק בריזלה, אולי רק כף הרגל שלה משתרבבת החוצה בעצלות – שמעה אותו חובט שוב ושוב ברימון על אדן החלון, ואחר כך חזר אל החדר עם הגרגירים בקערת זכוכית, והאכיל אותה בכף כבכל בוקר עד שהפה שלה נגדש והגרעינים האדומים נשפכו החוצה על הלחיים והסנטר והתגלגלו לדרכם בנקיקים שבסדינים. זה הזכיר לה דוקו על נשים שמנות שבני הזוג שלהן פיטמו אותן עד שרותקו למיטה משותקות ונזקקות, ואורן אמר בקולו העמום והעמוק, "כן, ככה את צריכה לחכות לי פה כל היום, שוכבת במיטה, אופן פור ביזנס," ונישק אותה בצוואר וצחק בשקע הכתף. וכשהתרוקנה הקערה ורק מיץ אדמדם נקווה בקרקעית הם שכבו שוב ובקושי שמעו זה את זה: בחוץ כבר רעשו אתרי הבנייה לאור השמש. אולי גם החמישה ההם שבראש של אורן, אולי גם הם לא שומעים עכשיו מה נאמר ביניהם, וכמו במגדל בבל הם מאבדים אצלה יד ורגל, אחד נדחף לאותו מקום שהשני כבר עסוק בו, השלישי אולי מתבלבל ובמקום להכניס לפה שלה מכניס אל פיו של הרביעי עד ששפתיו הנפוחות מעלות קצף לבן, והחמישי, כמו פליט במשחק כיסאות מסחרר, עומד בצד משתומם ובוהה, ומתוך ערוותו המקורזלת מופנית לעברו אצבע מאשימה.

אורן אכל בעיקר פירות ובישל רק מן הצומח, אבל הלב שלה, שכל כך בקלות התאהב בו, הלב הזה לא הצליח להזרים לנפשה את מידת הרחמים כלפי התרנגולים והמטילות והאפרוחים שנגרסו יום יום בהמונים, כלפי כל בעלי הכנף והבקר שאורן היה מספר לה, שוב ושוב, על מידת האכזריות שמרביצים בהם בני האדם, ועל הפנים שלו היה נודד אז גל של אכזבה גורפת. והיא הבינה שוב שיש בו אצילות נפש שלא תהיה לה לעולם. ואם אין לך נפש כזאת משלך, היא שיננה לעצמה, אז לפחות שמנהגים כאלה יהיו לך: די לבשר. אבל לרגעים הודתה בליבה שזו כן הנפש שלה שנאבקת פה להתעלות אל הדרגה הגבוהה, אבל לא בשם צדק היא עושה זאת אלא למען שימור האהבה שלו, שלא תהיה בעיניו עוד פושעת ככלל אוכלי החיות. היא קשרה אפוא קשר בגרונה: רק צומחים ייכנסו לשם מכאן והלאה.

רק אז הרשתה לעצמה לעבור לגור אצלו בדירה עם המטבח הקטן שמכונת כביסה הייתה תקועה שם באמצע, מאפרה מלוכלכת ניצבת עליה ובטנה מגלגלת את בגדיו הספורים, וגם המקרר הישן, צר גזרה כמו בעליו, היה נזירי ובררן וסורגי המדפים שלו הבהיקו בצינה החשמלית כצלעות חשופות. אורן הודה שכנראה לעולם לא ייפטר מתשוקה לגבינות וחלב, לפעמים גם לחביתה חמה, וקורה שהוא נכנע ואוכל מזה בבתי אחרים, אבל המחשבה על אכילת בשר באמת ובתמים מחליאה אותו, ושוב חלפה בו צריבה של צער על חסרי האונים. ובינתיים היא הופתעה לגלות שהמניעה מן החי ותוצריו קלה ביותר, ואם חל פתאום איזה קושי אולי מקורו במה כן אפשר לאכול; לבשל לא ידעה, אולי כשם שלא ידעה באמת להזדיין, ומזלה שאורן אהב אותה ככה, סבילה תחתיו או מתגמשת לכל כיפוף ירך וגב, והוא והם שבראש שלו עושים בה ככל שירצו. והרי היא נכנעה כבר מזמן: האהבה הייתה רגש שתלטן, אנוכי, ממרה בכל צורך אחר שהיה פעם הכרחי לה, ובמחי יד גירשה האהבה גם את הדחף הנושן לאכול לשובעה.

היא ידעה שחמשת השחורים והלבנה שנדגרת תחתיהם נגזרו מהפורנו שהוא היה רואה בהיעדרה מהבית פה ושם, בעיקר כשנתקף מיאוס בעבודה מול המחשב וחיפש מפלט במופע שכולו יצר גופני טהור עם גמר עילאי. לפעמים היה מתחבט במשיכה שלו דווקא אל המערכה הדו־גזעית הזאת, המבזה את השחור והלבן בה במידה, וכמו ילד שתמה על חלומות הבלהה שמזמנת לו שנתו, היה שואל אותה, "איך זה יכול להיות? במקרה ראיתי את זה ומאז זה נתקע לי בראש?" אבל לא באמת היה טעם לחפש לכך תשובות במוצאו המעורב, החצוי בין המזרחי לאשכנזי – אז נגיד שככה אבא זיין את אמא, נו אז מה. זה בעיקר שינה לה כי כל שפיכה שגבה סרטון כזה או אחר גזלה ממנה את המנה שלה או דיללה אותה, וככל שהיה הזרע שנשפך לתוכה שופע וסמיך יותר, כן דימתה לראות בזה הוכחה לעוצמת אהבתם, כמו האיש העשיר מן האגדה, שישב לילה־לילה וערם את מטבעותיו למגדלי זהב מיתמרים לתקרה. אבל הנה קצת שבמקצת אצילות נפש: היא לא נהגה לכפות את רצונותיה על אהוביה, ודאי שלא בתביעות מפורשות, ואולי עדיף שתגוון האהבה בבנות־בלי־שם בפורנהאב ולא בסיון או מעין מהקפה הטבעוני הקרוב.

אבל פעם אחת לקראת הצהריים, כשחזרה לדירה ורצתה לשמוע מוזיקה מהמנוי במחשב של אורן והוא בדיוק יצא לשחות בים, ואצבעה נסעה על שורת הלשוניות של האתרים הפתוחים, היא נעצרה מאליה שם, בכותרת של אתר הפורנו שלו. השיר המלודי שרצתה לשמוע כל הדרך הביתה – Thank you for the days, those endless days those sacred days you gave me – התכווץ בבת אחת לפעימה בודדת שנגוזה בראשה לגרגיר נאלם. היא לחצה על הלשונית ותמונה קפואה פשטה על המסך, ובמפתיע לא נראה שם איש מהחמישה ואף לא האישה הכפופה להם, אלא רק תוהו שחור, מין ארובת עין חלולה שיש בה להפנט יותר ממבטה של עין חיה; שם אורן עצר כנראה כשנכנסה בדלת, והיא תהתה רגע אם הספיק לרכך את הזקפה כשלבש רק ספידו וחולצה קצרה ויצא ככה לרחוב, כהרגלו בדרך אל הים. היא לחצה על פליי והתמונה נרעדה וזזה בחופזה, והפתח הכהה התפשק עוד ועוד באצבעות נחושות שפינו דרך למשהו, ובתמונה הבאה היא ראתה את האישה, בת דמותה כביכול, כורעת על ברכיה בישבן זקור וזרועותיה פשוטות לצדדים ופועלות כמכונות, ואחד הגברים, פלומת שיער מקורזלת זרועה על חזהו המתנשא מאחוריה וכפותיו הגדולות מייצבות את מותניה ושפתיו מכווצות לשריקה נושמת ונושפת, חודר אל עכוזה, גודש את הפתח הקרוע לרווחה בזין עבה ולח. שערה של האישה, צהבהב כמו שערה שלה, נצרר בכוח בתוך אגרופו של השני וכך נמתח כל ראשה לאחור עד שעורקים פועמים נסללו במעלה צווארה, ואף על פי כן לא חדלו ידיה מלעסות מעלה־מטה את שני האיברים המוגדלים של השלישי מימין והרביעי משמאל, ושדיה היטלטלו תחתיה בתזזית, כאילו גם הם חברו אל הגברים במטרה לסחוט את גופה עד טיפת הכוח האחרונה. וכשנראה שעוד רגע יימשך שערה באגרוף הקפוץ עד שקרקפתה תיתלש מראשה – ואיזה צורה תהיה לה אז בלי כתר הבלונד הזה, דגל לבן המתנפנף כנוע־תמיד מעליה – נסחט הזין השחור־סגול של הגבר השני מול פרצופה והתיז עליה זרם חם וסמיך. פני הבובה של האישה, עם דוק של רקבובית של איפור כבד ומיניות שחוקה, ספגו את זינוק הנוזלים בהתאוות מופגנת, בלשון מחודדת ובעיניים חולמניות, ואולי – שערת מחשבה דגדגה אותה בפנים – דווקא בגלל זה אורן נמשך אחרי הסרטונים האלה במיוחד, בגלל רגע השיא הזה של שפעה של שמנת לבנה מן החי, ואולי לא עם הגברים הוא הזדהה כל העת אלא עם האישה, שפרצי השמנת הבשרנית הזאת מכים בה מכאן ומכאן ומכאן. ואם אורן הוא האישה, מה זה עושה אותה? מי הייתה ואיפה הייתה בכל הימים והלילות האלה במיטה עם הגבר שלה?

עכשיו נקפצה ידה שלה לאגרוף שלפת את מסגרת המסך וחבט אותה על המקלדת והסרטון החבוי שם השתתק וכבה מאליו. היא חטפה את הטלפון ועלעלה בין המסכים עד שאיתרה את הסמל של וולט ועברה בין תמונות המנות של שלל המסעדות עד שמצאה את המסעדה ההיא, שמזה חודשים רבים לא העזה אפילו להגות בקיומה. וכעבור חצי שעה, כמובטח בשעון של האפליקציה, דפק השליח בדלת. היא רצה אליו וקטפה את שקית הנייר מידו והוא מלמל משהו דרך הקסדה, מין "בתיאבון" מהוה אבל שוחר טוב, ורק אז הבחינה בזרועותיו השחורות הארוכות המשתלשלות חסרות מעש לצדי גופו מרגע שנלקחה ממנו הסחורה, ועיניה בלשו גם אל פתח הקסדה, שם נדחסו לחייו מכאן ומכאן עד ששפתיו השתרבבו למין שריקה ורדרדה, ועיניו – שני גלעינים שחורים בפרי העפעפיים – הבזיקו אליה לאות סיכום העסקה. והיא חשבה על הגברים שבסרטון שזה עתה כבה במחשב: אחד היה מאחור, שני מלפנים, שלישי מימין ורביעי משמאל, והחמישי? איפה היה החמישי ההוא, שאורן סיפר עליו שהוא זה שמזיין אותה רגיל, פשוט בכוס, כמו שכולם עושים? השליח הפך את גבו והיא רצתה למלמל לו "תודה" בחזרה, אבל כבר נטרקה דלת היציאה מהבניין וצלליתו השחורה השתברה לרסיסים על ריבועי זגוגיתה עד שהתפוגגה לאור יום מסנוור.

היא הניחה את השקית החומה על מכונת הכביסה שבמטבח וקרעה את שוליה המהודקים וסיכות המתכת ניתקו מהנייר וניתזו סביב. קופסת הקרטון שהעלתה משם בשתי ידיה הייתה לוהטת וכבדה ותחתיתה לחה מאוד, מפיצה באוויר הבית הבל חם של נשימה זכה, בוערת, אולי אפילו מתחננת על חייה. היא לקחה ממתקן הייבוש את הצלחת הקבועה של אורן – צלחת זכוכית לבנה שהייתה פעם של סבתו המנוחה מצד אביו – וכשהניחה עליה את ההמבורגר הטרי, המתפקע מרטבים שמנוניים ומעסיס של בשר, עטו עיטורי הפרחים העדינים שבמסגרת הצלחת גוון עכור ודמי. חורף פתאומי ירד עליהם.