דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
החד-משמעות המוחלטת של הדו-משמעות / אמיר קלוגמן
יש רגעים כאלה בודדים, שבהם אתה מרגיש שאתה מבין מה מושך אותך כל כך בספרות, מה זה הדבר שהיא עושה לך, רגעים שבהם אתה נתקל (כי אכן בהיתקלות מדובר) בשורה, בצירוף, במשפט או בפסקה שלזמן מה הופכים את עולמך, נוגעים בך מראש עד כף רגל ולתוך הנשמה, קושרים עבר עתיד והווה, את ההיסטוריה שלך עם תמונות מחלומך ועם מה עוד לך תדע, ואתה מוצא את עצמך משתחווה אפיים אל מול הכתוב, כמעט מוחא כפיים בהודיה אל זה שהותיר את המשפט הזה מאחורה בשבילך, אדיש למי שאתה אבל כל כך מדויק בשבילך. זה לא רגע ״קסום״ או ״מרגש״ כמו בריאליטי בטלוויזיה, זה לרוב שקט כמו פקק שעם שנשלף מבקבוק יין לא יקר במיוחד, אבל אתה והכתוב יודעים שהנה עכשיו תשתו לחיים ומשהו כבר יישאר חקוק בך.
לאחרונה סיפר לי מטופל על סצנה חשובה מהסרט המצויר המתוק ״רטטוי״, שבה מבקר המסעדות הנבזי אנטון אגו טועם את מנת הרטטוי הפשוטה לכאורה שהכין גיבורנו העכברוש. לאחר ספקות וזלזול ראשוני אגו מכניס את הביס הראשון לפיו ובאבחה אחת עף בתודעתו אל ילדותו, עת חזר לביתו בוכה ומוטרד מבית הספר ומנת הרטטוי הפשוטה של אמו הייתה עבורו הדבר הכי מנחם ומיטיב בעולם. זה מין רגע כזה, שבו ההיתקלות במנה אחת מסוימת, זניחה לכאורה, מעוררת תגובה נפשית כל כך חזקה, חוצת זמנים, שמנצחת את כל הספקות והזלזול שמבקר המסעדות הצרפתי הבלתי נסבל נושא איתו יום-יום.
ובכן, השבוע זה קרה לי! ככה פתאום – מפגש עם סצנה חודרת אגו וציניות, אחרי זמן רב (שנים?), אולי בהשראת הגיליון האחרון של ״הו!״ עם השאלה ״מהי ספרות?״, ששלחה אותי לחיפוש אישי מהי בשבילי. הנה קצה חוט נמצא. ומי אני שלא אתעד משהו מהרגע שלא חוזר פעמים רבות בחיים.
הסצנה הזו חיברה אירועים והתנסויות אישיות מחיי האהבה עם ההכשרה המקצועית שלי, סוג נוסף של אהבה, בשדה הפסיכואנליזה הלאקאניאנית. הפעם ברשותכם אתייחס לאהבה השנייה, שהיא לפני הכול פרקטיקה, אהבת הפסיכואנליזה.
היה זה קטע מ״הר הקסמים״ לתומאס מאן, אותו אני קורא (פעם ראשונה אני חייב להודות, חור בהשכלה?… אבל חור נפלא) בתרגום החדש של רחל ליברמן. איני מבין במיוחד בתרגומים, אבל חושיי הספרותיים והכלליים רומזים לי שנעשתה כאן עבודה מפוארת למדי. מדובר בפסקה בחלקו השני של הרומן המורכב והחד-פעמי הזה, רגע מכריע בעלילה שהמסלול אליו נבנה במשך כ-550 עמודים (כן, כן, מאן לוקח את הזמן ואפילו מתייחס לזה בפניותיו אל הקוראים לאורך הדרך), רגע הנשיקה המיוחלת בין הגיבור הראשי, האנְס קַסטוֹרפ, לבין הפאם פטאל הרוסייה המסתורית, קְלַוְדיה שוֹשָא. אם ציפיתם לנשיקה הוליוודית סוערת, תשכחו מזה, לא אצל מאן, הוא יודע לרדת אל התהומות האנושיים הסבוכים והמעניינים ביותר ואחר כך לעלות משם כדי לספר. מכיוון שמראש הבהרתי שמדובר ברגע כמעט פלאי, האירוע דורש ציטוט מלא של הפסקה, כך שאם לא תקראו את הרומן כולו על כל פיתוליו ועמודיו, לכל הפחות תקראו את מפגש הגופים המחשמל הזה, העטוף בשפתו החורכת של מאן:
ואז היא נשקה לו על פיו. זו הייתה מין נשיקה רוסית, מהסוג שחולקים זה עם זה אנשים בארץ הגדולה ורבת הרגש הזאת, בחגים הנוצריים החשובים, לאות כריתת ברית אהבה. ואולם מאחר שהמתנשקים היו גבר צעיר שנודע כ״פיקח״ ואישה מלבבת שהליכתה חמקמקה, גם היא עדיין צעירה, הרי שתוך כדי הדיווח אנו נזכרים בעל כורחנו וממרחק באופן שבו ד״ר קְרוֹקוֹבסקי דיבר, בחיתוך דיבור מוקפד אם כי לא נטול רבב, על האהבה במשמעות עמומה במקצת, כך שהיה קשה לדעת אם התייחס לרגש הנעלה או לתאוות הבשרים. האם גם אנו נוקטים עמימות זו? האם האנְס קַסטוֹרפ וקְלַוְדיה שוֹשָא נקטו עמימות זו בנשיקה הרוסית שלהם? ומה יגידו הקוראים אם פשוט נסרב להתעמק בשאלה הזאת? לעניות דעתנו, גם אם מוצדק מבחינה פסיכואנליטית לעשות הבחנה ״נקייה״ בין הנעלה ליצרי בכל הקשור לאהבה, הרי שהבחנה כזאת היא בגדר ״שלומיאליות גמורה״ – אם יורשה לנו לצטט את האנְס קַסטוֹרפ – והיעדר משווע של אהדה לחיים. מהי הבחנה ״נקייה״? מה אכפת לנו מעמימות ודו-משמעות? כמה יפה וטוב שהשפה מספקת מילה אחת ויחידה לכל מה שמצוי בין הרגש הנעלה ביותר לתאווה היצרית ביותר! זו החד-משמעות המוחלטת של הדו-משמעות. שכן האהבה לא יכולה להיות בלתי גופנית כשהיא מהסוג הנעלה ביותר, והיא לא יכולה להיות בלתי נעלה כשהיא יצרית עד אין קץ, אלא היא תמיד מה שהיא, הן כביטוי פיקח של אהדה לחיים והן כתשוקה עילאית. אהבה היא אהדה למהות האורגנית, חיבוק חושני ומרגש של מה שנועד לריקבון. חסד במובן הנוצרי קיים הן בתשוקה הנשגבת ביותר והן בזו המושחתת ביותר. משמעות עמומה? בשם אלוהים, שתהיה לאהבה משמעות עמומה! עצם העמימות היא החיים והאנושיות, ואם נחשוש מפניה, יהיה זה בשל היעדר משווע של פיקחות.
(מתוך: תומאס מאן, ״הר הקסמים״ חלק ב׳, תרגום: רחל ליברמן, "ספרית פועלים", עמוד 243)
כמו בחלקים אחרים ברומן מאן יוצא מתוך העלילה עצמה למעין פריסה של השקפת עולם, הגות בעלת גוון פילוסופי, מדבר בלשון רבים ופונה אל הקוראים. היופי הגדול טמון בכך שאין מדובר בחלקים שתלושים מהמתח העלילתי, מעולמן הרגשי הסוער של הדמויות, אלא במַעבר חלק למבט ממעוף הציפור שבונה קומה נוספת עשירה ונוגעת להתרחשויות השונות בעולמן של הדמויות. לעיתים, מאן מניח את החלקים ההגותיים הללו בפיהן של חלק מהדמויות, במיוחד במסגרת הפולמוס המתמשך בין סֶטֶמבְּריני המודרניסט הנאור ובין נַפטָה הישועי. נראה שמאן תופס את הספרות במובהק ככלי להעלות בו את השאלה, מהם החיים הראויים עבור בן האנוש. לכל הפחות הוא אינו מתחמק מאפשרות זו.
כדי להגיע לענייננו חשוב להתייחס לאירועים שקדמו לנשיקה המיוחלת. קַסטוֹרפ חושף בפני קְלַוְדיה שהוא חיכה לחזרתה לבית המרפא במשך חודשים, וקְלַוְדיה מצידה חושפת בפניו שבמובן מסוים היא חזרה לבית המרפא כדי שקַסטוֹרפ יישא איתה בנטל האחריות על דמות שלישית, מֶנֵיר פֵּיפֶּרקוֹרן, ידידהּ וחברהּ למסע. ואכן, קַסטוֹרפ וקְלַוְדיה כורתים ביניהם ברית, לשתף פעולה בדאגה לפֵּיפֶּרקוֹרן ובמובנים מסוימים בתחזוק מעמדו המיוחד. שני האוהבים מצאו להם גורם שלישי, מתווך, שיקשור ביניהם, שיהווה סיבה מוזרה לכריתת ברית אהבה ביניהם, גם אם לא ברית של זוגיות או רומן סוער.
על פֵּיפֶּרקוֹרן ניתן לומר שהוא הייצוג האנושי המובהק לעמימות ולדו-משמעות ברומן זה. הוא נוהג לדבר במשפטים קטועים, מלאי פערים, למעשה אף פעם לא מגיע לנקודה, כשהוא מלווה את דבריו בתנועות ידיים מאוד מרשימות ו״תרבותיות״. למרות עמימותו, שלא לומר אי-מובנותו הבולטת, ואולי בזכות אלו, הסובבים נוהגים להקשיב לו ברוב קשב, נשבים אחרי כושרו ויכולותיו הכריזמטיות.
הטקסט הזה, אפשר לומר, חוגג שני דברים: את האהבה ואת העמימות, הדו-משמעות. הוא חוגג את דו-המשמעות שבאהבה. והוא גם רומז לנו שדו-משמעות היא תנאי הכרחי לאהבה, היא הדלק של האהבה. זה עומד בניגוד לטוטאליות החד-משמעית הרומנטית של האהבה, כפי שהיא מצטיירת הן ביצירות ספרותיות רבות אחרות והן בהוליווד של ימינו. מאן כמו אומר לנו: היכן נמצאת האהבה? היכן שיש גם וגם, היכן שיש ״כן, אבל…״, אולי כך ואולי אחרת, ובמובן מסוים – היכן שיש אי-הבנה. לא הרמוניה ולא בהירות, לא התאמה ולא התמזגות, אלא חיכוך והתבלבלות. כל זה נוגע ישירות לפסיכואנליזה.
בעניין אחד תומאס מאן טועה. הפסיכואנליזה, לפחות זו של לאקאן, אינה מחפשת הבחנות ״נקיות״. להיפך, היכן שיש קטגוריות נוקשות, היכן שיש משמעות יחידה וקבועה, הפסיכואנליזה מבקשת להכניס תנועה וטלטלה, לפתוח אפשרויות נוספות. היכן שיש חד-משמעות, האנליזה מבקשת לחשוף את דו-המשמעות, שיכולה להופיע באמצעות חלום, פליטת פה או סימפטום מטריד. והיא מוצאת את כל אלו לא בפרשנות הדמיונית של האנליטיקאי, אלא בדיבור עצמו של האנליזנט, כי השפה כשלעצמה, השפה הכללית והשפה האישית של כל אחד שמדבר, כוללת את הדו-משמעות. צריך רק להקשיב ברצינות. למעשה, מה שהופך את השפה האנושית לייחודית לעומת שפות של בעלי חיים אחרים היא העמימות, הדו-משמעות. אצל בעלי החיים (לפחות אלו שעדיין חיים בטבע) יש סימנים בעלי משמעות אחת, ברורה וודאית, כמו סימני החיזור וההתקפה, ואילו התקשורת האנושית מלאה בעמימות, באי-הבנות. לאקאן טען שהמסר של הדובר חוזר אליו מהאחר במהופך, כלומר: בדיבור שלך עצמך יש משהו שאינו נהיר או ידוע לך, ונחשף רק כשהוא עובר דרך האחר. לכן יש צורך לעבור דרך דו-משמעות או רב-משמעות כדי להגיע לנקודת עצירה, אך כזו שאינה קשורה לאמת אוניברסלית, אלא לאמת אישית חד-פעמית.
לאקאן התמקד באי-הבנה או בעמימות אחת מיוחדת במינה, העומדת במרכזה של הפסיכואנליזה הלאקאניאנית: אי-ההבנה בין גבר לאישה. אין מדובר כאן בהכרח בגבר ואישה מבחינה ביולוגית, אלא בעמדה סובייקטיבית, גברית או נשית, עמדה שנגזרת בין היתר מהיחסים עם האובייקט ועם השפה, אך לא כאן המקום להרחיב בנושא זה. אחד מהאפוריזמים המרכזיים של לאקאן היה ״אין יחס מיני״. בתמצות, מובנו של ביטוי זה הוא, שבין גבר לאישה יש פער מובנה, אי-הבנה בסיסית, ואין נוסחה פשוטה או קבועה שיכולה להסדיר את היחסים בין השניים. כלומר, אין יחס נתון מראש בין המינים. אם כך, מה עושים? כל זוג צריך להמציא את הפתרון האישי שלו, אחד אחד, לבנות איזשהו גשר פרטי שיוכל לצלוח את הפער המובנה. האהבה על צורותיה וגווניה השונים היא המצאה אנושית להתגבר על אותו פער.
סיפור האהבה שעומד במרכזו של ״הר הקסמים״ הוא סיפור זועק של ״אין יחס מיני״. קַסטוֹרפ מתאהב מרחוק, מתענג שוב ושוב באמצעות המבט, מעז לפנטז אך לא לגשת, חולם, מדמיין, נשאר אוהב לא מממש ממרחק. ויש גם תו ראשוני להתאהבות הזו: קַסטוֹרפ מתאהב בקְלַוְדיה לאחר שהיא מזכירה לו אחד לאחד נער מילדותו בבית הספר שעשה עליו רושם עז, ובשעה שסצנה מהעבר, שבה הוא שואל עיפרון מאותו נער, מציפה את תודעתו. התו הזה מעניין במיוחד, כי הוא מראה לנו שההתענגות הראשונית הבסיסית היא א-מינית, כפי שמציעים לנו לאקאן וממשיכיו – היא מֵעבר או לפני החלוקה לעמדה גברית או נשית. סיפור האהבה נבנה אט אט בצעדים כמעט לא קיימים, הוא מתחיל ברוגז של קַסטוֹרפ על רעש טריקת הדלת שעושה קְלַוְדיה בכל כניסה לחדר האוכל, ממשיך בהתעמקות בתווי הפנים שלה (כמובן מרחוק), ואחר-כך מתפתח דרך היחשפות לפורטרט של האהובה שצייר הרופא הראשי של בית המרפא, ד״ר בֵּרֶנס – הכול חוץ ממפגש של ממש. והנה מגיע הרגע, שבו מתנהלת שיחה אחת בין הגבר לאישה, והיא מסתיימת בעזיבה של קְלַוְדיה את בית המרפא, כשקַסטוֹרפ נותר מאחור, ממתין לה מאוהב, ומעדיף להקריב את החופש שלו בתמורה להמתנת האהבה. וגברת שוֹשָא, כמו פאם פטאל אמתית, מרוחקת, מסויגת, קצת צינית ומגחיכה את האוהב, מתקרבת ושוב חומקת, ולמעשה נשואה לגבר לא ידוע שהותירה מאחור, אי שם בערבות הרוסיות.
מה מתרחש בקטע הזה שעליו אנחנו מדברים? הכול חוץ מגילויי אהבה בנאליים ומפורשים. אין פה ״אני אוהב אותך״ אחד לרפואה, הכול נשאר ברמה לכאורה מהוגנת, נרמזת, חלקית ועקיפה. ומה לבסוף מחבר בין השניים? כמו שאמרנו: דמות שלישית, בין כריזמטית מאוד למגוחכת, מֶנֵיר פֵּיפֶּרקוֹרן, שמביא את העמימות ודו-המשמעות לקיצוניותן, בכך שאינו מסיים שום משפט, משאיר את דבריו פתוחים ופרוצים לכל פרשנות והשלמה, אבל אומר את הכול ברוב הוד והדר, כך שאי אפשר שלא להקשיב לו. על משענת הקנה הרצוץ הזו נשענים זוג האוהבים כדי למצוא נקודת מפגש. זה נשמע כמעט מאולץ, אבל יש לזה כל כך הרבה כוח. כך אומרת קְלַוְדיה לקַסטוֹרפ:
״בוא נהיה ידידים, נכרות ברית למענו, כמו שבדרך כלל כורתים ברית נגד מישהו. האם אתה מוכן ללחוץ איתי ידיים על כך? הרבה פעמים אני נחרדת… אני חוששת לפעמים להיות לבד איתו, להיות לבד מבחינה נפשית, אתה מבין… זה מפחיד… אני מפחדת לפעמים שיקרה לו משהו… אני מרגישה לפעמים אימה… הייתי רוצה לדעת שאדם טוב נמצא לצידי… בכלל, אם זה מעניין אותך, אולי מהסיבה הזאת נסעתי איתו לכאן…״ (עמוד 242)
לפתע מתרחש כאן היפוך, המופיע, לפי לאקאן, באופן פרדיגמטי ביחסי אהבה, כשהאהוב הופך לאוהב, במקרה שלנו האהובה לאוהבת, פתאום קְלַוְדיה רוצה מקַסטוֹרפ משהו, והוא עונה:
״אליי? הו, זה יפה. הו קְלַוְדיה, זה הרי יוצא מן הכלל. את נסעת איתו אליי? ואת רוצה לומר שההמתנה שלי הייתה מטופשת ואסורה ולגמרי לחינם? זו תהיה הרי שלומיאליות גמורה מצידי אם אדחה על הסף את הידידות שאת מציעה לי, את הידידות איתך למענו.״ (עמוד 242)
זו אולי לא אהבה רומנטית, זו אולי לא אהבה מלאת עינוגים גופניים ומיניים, זו בטוח לא אהבה כמו בסרטים, אבל זו דוגמה מדויקת להמצאה זוגית, דמיונית ומאוד מציאותית, כיצד לצלוח את ה״אין יחס מיני״ הלאקאניאני. כל אחד בא עם הסיבה שלו, תהא אשר תהא, הקשורה אליו ורק אליו, והסיבה של האחד פוגשת את הסיבה של השני, דרך גורם שלישי, התותב או הגשר של הקשר המסוים. במקרה שלנו קוראים לתותב הזה פֵּיפֶּרקוֹרן. וקַסטוֹרפ, שעל פניו נראה המאהב הכי חסר אונים ושלומיאלי בעולם, מתגלה דווקא כגבר פיקח, מכיוון שהוא מבין שהדרך היחידה שהוא יכול להגיע אל האישה שהוא כל כך אוהב, להגיע אליה באיזושהי צורה, היא דרך הגבר שצמוד אליה.
אבל מה הקשר בין האהבה המוזרה הזו לבין עמימות ודו-משמעות? כמו שאמרנו, האהבה באה לכסות או לגשר על הפער ואי-ההבנה המובְנים בשפה, ובעיקר אימננטיים לקשר בין גבר לאישה (כעמדות ולא כסממנים ביולוגיים). היכן שיש התאמה מושלמת, הרמוניה מלאה, חיבור נטול הבדלים ופערים, מתרחקים מהאהבה ומתקרבים לנרקיסיזם. אם נעביר את כל זה למישור של השפה, ההתאמה המושלמת היא המשמעות האחת, הברורה, מסמן דבוק למסומן, היעדר עמימות, שפה ללא שאלות ופערים. אני מניח שהאחר ואני נמצאים על אותה משבצת, אבל בעצם אני רואה את עצמי ולכן נראה שאנחנו אותו דבר (״נפשות תאומות״ כמו שאומרים). לעומת זאת, אם מבקרים באמת במשבצת של האחר, שם נתקלים באי-הבנה, בפער, במשמעות לא ברורה מראש, במשמעויות סותרות כפולות ומכופלות. זו התנועה שקשורה לאהבה.
הטיפול בהיעדר הנוסחה שבין גבר לאישה איננו באמצעות בנייה של עוד ועוד נוסחאות כלליות, כפי שמציעות לנו תורות ושיטות טיפול שונות בימינו, אלא באמצעות המצאה פרטית, חד-פעמית, שהיא עצמה עמומה ולכן יכולה ללכת יד ביד עם העמימות המובנית שביחסים. לא לסתום את החור, אלא לטוות רשת עדינה מעליו – זה הכיוון. והקורים שמהם טווים את הרשת הם עוד ועוד מסמנים, כל אחד עם המסמנים שלו. פֵּיפֶּרקוֹרן היה אותה רשת בדיוק עבור קַסטוֹרפ וקְלַוְדיה, כי הוא העמימות ודו-המשמעות בטהרתן. אם תבוא עם מסמן אחד, יחיד ומקובע, לא תפגוש את האחר, אלא אם במקרה הוא יענה לתנאי הנרקיסיזם המאוד מסוימים שלך, וגם אז נשאלת השאלה אם מדובר באהבה. אם תפתח את הדיבור לעוד ועוד מסמנים, לדו-משמעות ולרב-משמעות, כי אז יש סיכוי לא רע שמשהו ייפגש, שמשהו ייגע במסמנים של האחר. זו מהות האהבה וגם, עכשיו אפשר לומר, זו מהות השירה כשהיא טובה. היא עוזרת לך לאהוב, כי ״עצם העמימות היא החיים והאנושיות״. זאת ועוד, עם מאן אנחנו יכולים להגיע גם לדו-המשמעות הבסיסית והעקרונית ביותר בחיים האנושיים – רעיון בולט גם ב״מוות בוונציה״ שלו – זאת של החיים והמוות: ״אהבה היא אהדה למהות האורגנית, חיבוק חושני ומרגש של מה שנועד לריקבון״ (״הר הקסמים״, עמוד 243).
כל זאת, ובמיוחד החיבור בין אהבה, דו-משמעות ושירה הזכיר לי שיר מסעיר של חזי לסקלי:
אִם תִּרְצוּ סְפָּגֶטִי בּוֹלוֹנֶז,
תְּקַבְּלוּ אֶת כָּל הַסְּפָּגֶטִי בּוֹלוֹנֶז שֶׁבָּעוֹלָם.
אִם תִּרְצוּ אֶת כָּל הַסְּפָּגֶטִי בּוֹלוֹנֶז שֶׁבָּעוֹלָם,
תְּקַבְּלוּ בְּקֹשִי מַעֲטָפָה עִם פֶּתֶק:
"מִשְׁלוֹחַ הַבּוֹלוֹנֶז אָבַד בַּדֶּרֶךְ
מִמַּרְסֵי לְחֵיפָה;
אוּלַי טָבַע בַּיָּם
אוּלַי נֶחְטַף בִּידֵי אוּזְבֶּקִים מְשֻׁלְּחֵי רֶסֶן
אוּלַי הִתְפּוֹצֵץ בְּטָעוּת."
אִם תִּרְצוּ אַהֲבָה,
תְּקַבְּלוּ בְּקֹשִי מַעֲטָפָה רֵיקָה, בְּלִי כְּתֹבֶת,
בְּלִי כְּלוּם.
אַחֲרֵי הַבְּכִי וְהַשֵּׁנָה תָּבִינוּ
שֶׁאֶפְשָׁר
לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמַּעֲטָפָה הָרֵיקָה,
לָשִׂים בָּהּ מַשֶּׁהוּ:
אוּלַי שֶׁבֶר זְכוּכִית
אוּלַי טַבַּעַת שֶׁהִתְעַקְּמָה
אוּלַי קְוֻצַּת שֵׂעָר. מַשֶּׁהוּ.
אִם תְּבַקְּשׁוּ מַעֲטָפָה רֵיקָה,
תְּקַבְּלוּ אַהֲבָה,
אֶת כָּל הָאַהֲבָה שֶׁבָּעוֹלָם.
(מתוך ״בְּאֵר חָלָב בְּאֶמְצַע עִיר״, עם עובד, 2009, עמוד 230)