מֹאזְנַיִם

הזמן שנשאר / גואל פינטו

תמיד הייתי פחדן
כל דבר בעולם הזה הפחיד אותי

חושך.
גבהים.
עימותים.
מקומות הומים / מקומות נטושים.
פקידים ממשלתיים / נותני שירותים.
צלצול ממספרים חסויים.

גברים אלימים / נשים דומיננטיות.
דיבור מול קהל.
ליצנים.
ים.
ולהיות לבד כל החיים

כשהאין־כבר־ילד הגיע, הפחד הרקיע שחקים.
שהוא ייפול.
שהוא ישבור.
שהוא ייעלם.

הבעיה היתה שעם הפחדים שלי כבר ידעתי להתמודד:
חושך, מדליקים אור
גבהים, לא עולים
עימותים, מתעלמים ומטאטאים
מקומות הומים / מקומות נטושים, לא הולכים
פקידים ממשלתיים / נותני שירותים, דוחים
צלצול ממספרים חסויים, לא עונים

אבל כשהאין־כבר־ילד הפציע, פחד חדש נולד, שאיתו לא ידעתי להתמודד:
הפחד ממנו

   כל הזמן שמעתי סביבי אנשים אומרים, מצהירים, גאים, שהם פוחדים ״על״ הילדים שלהם. אלה שאמרו שהם חוששים שיקרה לילדים שלהם משהו רע, שהם ייפלו, שהם יישברו, שהם ייעלמו.

   אני לא פחדתי עליו, אני פחדתי ממנו
   פחדתי שהוא יאלץ אותי להתמודד עם הדברים הרעים שיקרו לו:
   עם הנפילה שלו,
   עם העצמות השבורות שלו,
   עם ההיעלמות שלו.
   פחדתי שבגללו העולם יגלה את מה שהצלחתי להסתיר כל כך טוב במשך כל חיי: החולשות שלי, העליבות שלי, חוסר היכולת שלי להתמודד עם כאבי העולם

טוק טוק טוק
   מי שם
   מוות

הם היו שלושה.
   הדופק־בדלת היה גבוה. עיניים כהות. שיער שחור. מסוג הגברים שהייתי חושק בהם בעבר, אלה מהזן שלעולם לא היו מחזירים לי מבט.
   את השני לא הצלחתי לראות. גם לא את השלישי. הם היו רק שתי דמויות שעמדו ברקע, לא תקשרו, אפילו לא התבוננו זו בזו. אני זוכר שלקחתי את הזמן. אני לא יודע למה. לא הזזתי את העין מהעינית, כאילו נדבקה אליה, נדבקה בה. המשכתי לחפש פרטים במקום שידעתי שאין בו פרטים. ניסיתי להיתלות במשהו שירחיק אותי מהסיטואציה שהבנתי את פירושה. לא הייתה לי תגובה מיידית. זה יהיה שקר להגיד את זה. המוח, הבטן, הנשמה, לא פעלו מייד. מה שפעל היה הזמן. והוא החליט לעצור. הכול היה נקי. האוויר, המבע, המחשבה. לא הייתי מבולבל. לא הייתי נדהם. לא הייתי נרעד. ידעתי בדיוק מי אני, ידעתי בדיוק מי הם, וידעתי בדיוק מה הם עושים אצלי בבית. שחררתי נשיפה. כבר לא היה יותר ממה לפחד. הכול התגשם.
   ״מר אבן?״ שמעתי את הקול של הדופק־בדלת. הצמדתי את עין ימין אל חור ההצצה ויכולתי לראות את שפתיו העבות, בצבע הבורדו, נעות.
   לא עניתי.
   ״מר אבן?"
   לא עניתי.
   הדופק־בדלת הסתובב אל השני, ואחר כך אל השלישי. הם רק התבוננו זה על זה, זה בזה, לא אמרו מילה.
   ״מר אבן, תוכל לפתוח לנו בבקשה?״
   לא עניתי.
   תהיתי אם יש להם פרוטוקול לסיטואציה שבה הדלת נשארת נעולה, והבשורה לא מתבשרת. האם בשורה שנותרת בפי המבשר, מתקיימת. האם יש לה קיום, או שעצם השתיקה מבטלת אותה?
   נדמה היה לי שגם המבשרים תהו את אותה התהייה. ואולי סתם החמאתי לעצמי. אני בוודאי לא הייתי הראשון שבחר להתעלם מהקריאה שלהם. ובכל זאת, יכולתי לראות אותם מסתודדים, לוחשים, מדי פעם מתבוננים על מסכי הטלפון הנייד, אולי תוהים למי לצלצל, אולי בוחנים את השעון, ממהרים לבשר בשורה אחרת למשפחה אחרת.

״אתה לבד בבית, מר אבן?״

שובב היה הדופק־בדלת. הוא לא שאל את השאלה בקול רם. הוא לחש אותה אל העינית בצד שלו של הדלת, כאילו ידע שאני שם מאחורה, בוחן, בולש, בודק.

לא עניתי.

״אנחנו שומעים את הנשיפות שלך, מר אבן,״ הוא הוסיף, והוכיח את מחשבותיי.

האינסטינקט הראשוני שלי היה לברוח, או לפחות להתרחק מן העינית כדי לא להיתפס. אבל לא הצלחתי לנתק את עצמי מהגברים שכה השתוקקו להיכנס אליי הביתה. תנועות הגוף הרובוטיות שלהם רמזו על כך שמשקל הצער שהם נשאו על גבם קשה מנשוא. הם נראו כאילו הם חייבים לפרוק אותו, אפילו לא לחלוק בו, פשוט להשאיר אותו אצל הנמען שהצער רשום על שמו.
   ובכל זאת חיוך התגנב אל פניי.
   מר אבן הוא קרא לי.
   חיבבתי את זה.
   לא היו הרבה הזדמנויות בחיים שאנשים פנו אליי כך. הייתי הגבר שאיש לא פנה אליו בלשון מכבדת. הייתי הגבר שבמקרה הטוב פנו אליו בשמו הפרטי. הייתי הגבר שאת השם שלו תמיד שכחו. הייתי הגבר שפנו אליו בשמות תואר כללים: הֵי, אתה. הייתי הגבר שסיננו לעברו הברות לא ברורות: אה, בא, מא. הייתי הגבר שאיש לא טרח לפנות אליו בכלל. הייתי גבר בלתי נראה. הייתי הגבר שהסתובב בעולם, חי חיים שלמים, התנהל, עבד, התקיים, ונשאר זר לכולם.
   ואז הגיע האין־כבר־ילד. והפכתי להיות האבא של האין־כבר־ילד.

״שלום. הגעתי אל אבא של אין־כבר־ילד?״
   כן.
   ״שלום. אני אמא של כוכבית. בא לכם פליי־דייט אחרי הגן?״

״שלום. הגעתי אל אבא של אין־כבר־ילד?״
   כן.
   ״מדבר המנהל שקר־כלשהוא, תוכל לבוא לפגישה מחר במשרד?״

״שלום. זה הבית של אין־כבר־ילד?״
   כן.
   ״זו לכלוכית. הוא נמצא?״

גם בבית הופשטתי מכל שם תואר שנולדתי איתו, ומכל שם תואר שאי פעם עבדתי עבורו.
   הפכתי רק ל״אבא״.
   הייתי אבא לאין־כבר־ילד, זה ברור. אבל גם הפכתי לאבא לבעלי, שמצידו חשב ששם התואר ״אבא״ יעניק לי משמעות לשארית חיי. כה מעט הוא ידע שאין דבר כזה שארית־חיים, יש רק שארית שהחיים מקציבים לך.

טוק טוק טוק
   מי שם
   תוגה.