דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
הופעתו של אדון מסעות / רות אלמוג
גיבורת הסיפור שכתבה רות אלמוג מארחת בביתה חברה זרה בשם אסטריד שבאה לבקרה, אך לעלילה מצטרף גם גבר, אדון מסעות, וכן נופי העיר תל אביב והים שלוקחים חלק פעיל בסיפור. קולה של הדוברת־האישה נצבע בטון סוריאליסטי, והמנגנון הסיפורי זהה למנגנון של חלום. זהו סיפור זהותני על חיפוש, קשר אנושי ושיבה הביתה של אחת מהסופרות המוכשרות והוותיקות במחוזותינו.
האומנם קשור הכול בציפורים? כשבועיים לאחר שחברתי אסטריד ישבה במטבח שלי ואכלה ארוחת צהריים מאוחרת, הופיע אצלי אדון מסעות. אסטריד שמחה לבוא לתל־אביב. היא רצתה לראות את הים. נתתי לה אפוא לאכול ואחר־כך הלכנו לראות את הגלים. היה קר, אבל אומרים שאוויר הים המלוח טוב לשיעול.
כל אותו חודש, החודש האחרון של השנה, הייתי חולה. חודש חורף היה, אבל גשם לא ירד על הארץ, רק ייאוש. בגלל זה בעצם הייתה אסטריד צריכה לבוא אליי. היא הביאה איתה את החיוך השקט שלה ואת המלאכים. השאלה השלישית ששאלה אותי הייתה: את לא מאמינה במלאכים? אני רואה אותם כל הזמן. כשאת בסביבה, אמרתי לה, אני רואה אותם סביבך. אז היא טיהרה אותי מאשמה ורווח לי מעט. יכולתי להרגיש פחות מוטרדת. האם באמת הכול קשור בציפורים? עלה בדעתי שחליתי בגלל הצוצלות שנהגתי להאכיל. אני יודעת שהן הדביקו את הבזיליקום בחרקיקים הזעירים הלבנים שהתיישבו על העלים שלו. הבזיליקום גדל בעציץ שהצבתי על דופן המזגן המקולקל שנשאר תקוע בקיר המטבח, מתחת לחלון. שם, על המישורת, בין העציצים, נהגתי לפזר פירורים לצוצלות. זוג היו. הן היו ממתינות לי על העץ כל יום בשעות הצהריים. הייתי מפזרת את הפירורים ומסתתרת. הייתי שומעת אותן נוחתות בזו אחר זו. אם התאפקתי ולא הצצתי, היו מכלות הכול. אם התפתיתי להציץ היו נמלטות בבהלה וממתינות לשעת כושר. החרקיקים הלבנים התרבו על הבזיליקום בצורה מבהילה. היו אלה מיני כנימות לבנות זעירות, שהיו מתעופפות להן כמו ענן לבן בהניעי את ענפי השיח. אני חושבת שכשנשמתי, שאפתי אותן פנימה ובגלל זה חליתי בדרכי הנשימה.
הביקור של אסטריד, מכל מקום, באמת קשור בציפורים. הכנתי לה ארוחת צהריים, והיא ישבה במטבח ואכלה בהנאה גלויה. קודם לכן, כשנכנסה הביתה, אחרי שהתחבקנו והתנשקנו ואחרי שהגישה לי את המתנה שהביאה לי מגרמניה – שני כרכים של המשוררת והסופרת האהובה עליי אילזה אייכינגר – (כבר תרגמתי מתוכם סיפור אחד שלה – ״קלייסט, טחבית ופסיונים״), הושבתי אותה אל שולחן המטבח והגשתי לה מרק עוף. פתאום, בעודה גומעת מן המרק, נשמע רעש גדול – משק כנפיים וציוצים של אלפי ציפורים, ממש מבהיל. פתחתי לרווחה את החלון הגדול של המטבח, ושם, בחצר הפנימית הקטנה, על עץ הצאלון, שצמח לגובה של ארבע קומות מתוך געגועים על אור, חנו עשרות ואולי מאות ציפורים מבוהלות וחסרות מנוחה, שרפרפו ונחתו והתעופפו ועפו מפה לשם וחבטו בכנפיהן והתיישבו על חוטי החשמל והטלפון ועל האנטנות כשהן מסתדרות זו ליד זו בצפיפות בשורה ארוכה על כל החוטים. היו אלה ציפורים לא גדולות ולא קטנות. ציפורים שלא הכרתי. להקה עצומה. לא ראיתי כמותן קודם לכן.
אסטריד חשבה שאולי זו להקת סנוניות.
אמרתי לה שאינני מכירה את הציפורים האלה – שאלתי את עצמי אם זה להק של שלווים ואם פניהן למדבר סיני – ואמרתי לאסטריד שהן בוודאי באו בעקבותיה מגרמניה, ושאולי היו קודם לכן מלאכים. הלכתי לחדר הגדול והבאתי משם את מגדיר הציפורים שלי. אלה לא היו שלווים שם בחוץ. אולי זרזירים. בוודאי לא בזבוזים. גדולים היו מן הירגזים הפוקדים את העץ לפעמים. אותם אני מזהה על פי קולם וצליל ציוצם. היו להן, לציפורים הללו, נקודות כהות על הבטן.
אולי הייתה זו להקה חולפת של קיכלים אפורים.
שמחתי על האפשרות האחרונה, כי אני אוהבת את המילה קיכלי.
בצלילים שלה יש הרבה צבעים נעימים. הציפורים נחו מעט, כחמש דקות, ואחר־כך עפו משם ברוב מהומה והיו כלא היו.
כל זה, בוא הציפורים והיעלמן, וביקורה של אסטריד, אירע כחודשיים לאחר ביקורי בשטח ההצפה החדשה של החולה. נסעתי לבקר שם כדי לצפות בעופות, אבל בעיקר ראיתי לכלוך שהשאירו אחריהם מבקרים, ודייגים שדגים שם למרות האיסור המפורש. האכזבה הייתה גדולה. להוציא כמה חופמים, לא היו שם ציפורים.
אבל מה שאירע ואולי אף הוא קשור בציפורים, אירע באחד בינואר אלפיים, ביום הראשון של השנה החדשה. זה היה אחרי שאסטריד חזרה למולדתה ואחרי ההתרגשות של הלילה ההוא שבין אלף לאלף. קמתי בבוקר, הלכתי אל המטבח, פתחתי את החלון הגדול כדי שהעץ ייכנס פנימה וכדי לבדוק אם באו הצוצלות ואולי הגיעו ציפורים אחרות. ובעודי מתבוננת בעץ, התחיל זה לנוע בפראות אילך ואילך. לא הבנתי מה קורה. לא הרגשתי שהאדמה רועדת תחתיי. אז שמעתי לפתע את זמזומו הרצחני של משור חשמלי. הבטתי למטה וראיתי איש עומד שם בחצר הפנימית הרבועה הקטנה של הבית ומנסר את גזע העץ. היה לו ביד משור גדול והוא הניע אותו לכאן ולכאן והעץ התנדנד וצווח.
״לא!״ צעקתי, ״לא! אסור!״
אבל ללא הועיל. איחרתי לבוא. העץ נפל על צידו, נשבר על קיר הבית, והתחיל להתמוטט.
נגדע העץ שאהבתי. שוב לא תבואנה אליי ציפורים. האיש שניסר את העץ כלל לא חשש שהוא ייפול על ראשו. הוא הרים את פניו אליי וחייך. לידי, על השולחן, הייתה ערימה קטנה של אבנים שאספתי במשך השנים. לקחתי אבן גדולה וידיתי בראשו.
הוא הרג את העץ, חשבתי, ואני אהרוג אותו. למזלי, חלפה האבן ליד מצחו ולא פגעה. אולי שרטה מעט את העור. קלעית טובה לא הייתי מעולם. אין לי ראייה חדה מספיק וגם לא יד מיומנת. בכל זאת נשלחה ידי שנית אל ערימת האבנים, אבל טרם אספיק לעשות את המעשה הנפשע, הופיע במטבח שלי אדון מסעות, האיש שהוא הבעלים של הכול. הוא הבעלים של הבית, של הדירה, ואפילו של המשרד שאני עובדת בו, ובעצם הבעלים של הכול.
אדון מסעות תפס בזרועי שנשלחה לעבר האבנים ואמר: השתגעת?
מה את עושה?
ראיתי שהוא מבועת.
אמרתי לו: מה אתה מדבר? הלא האיש הזה שם למטה כרת את לב העולם. הוא ניסר את לב הציפורים, הוא בירא את לב הבית. מה איתך, אמרתי לו, הלא האיש הזה עקר את הלב שלי מגופי בעודי חיה כמו איזה אצטקי עתיק.
בכיתי בקול רם. בלי בושה בכיתי. נעשיתי פלחים פלחים כמו תפוז מקולף. הייתי מרוסקת לגמרי.
אדון מסעות הביט בי ברחמים גדולים. הוא אסף אותי בזרועותיו וחיבק אותי בחוזק. איש גבוה היה אדון מסעות ורב־כוח. ברור שהיה לו המון כוח, הרי הוא היה הבעלים של הכול. ראשי שקע עמוק בתוך הכתף שלו והוא ליטף את שערי בדומייה.
נחתי בתוכו. נחתי.
נחתי בתוך אדון מסעות. הרגשתי כל כך טוב. מעולם לא הרגשתי כל כך טוב. זה היה החיבוק של כל החלומות שלי. זה היה חיבוק של כל האהבה שהייתה בעולם.
נחתי מאוד.
אחר כך שיחרר אותי אדון מסעות מן החיבוק שלו שהיה הרוגע עצמו, כאילו התקבץ בו כל הרוגע, והוא אמר לי בצורה פשוטה כזאת, כאילו לא היה בכלל הבעלים של הכול: את יודעת, אני מצייר. כלל לא התפלאתי על מה שאמר, זה נראה לי לגמרי טבעי, וסיפרתי לו שגם אני מציירת.
אבל, אמרתי לו, יש לי בעיה עם הציור, כבר אי אפשר לעשות בציור שום דבר חדש.
״תבואי אליי ואני אראה לך,״ אמר. רציתי לבוא אליו. רציתי לראות. על כן יצאתי לדרך. הלכתי והלכתי וכל הדרך הארוכה ההיא הלכה בצידי אישה צל, אישה אילמת, אישה־קה שניסתה להכשיל אותי. לפעמים היא שמה לי רגל, לפעמים היא דחפה לי יד, פעם היא הפילה אותי ופעם היא משכה לי בשערות.
כל הדרך הלכתי כשמלווה אותי האישה האילמת, אישה צל, אישה־קה, עד שהגעתי למערה אחת, מערה ענקית, שגודלה כגודל הארץ כולה. ידעתי שזה בית המלאכה של אדון מסעות, המקום שהוא מחביא בו את ציוריו. בחוש ידעתי. רציתי להיכנס, אבל בפתח עמדה אישה ולא הניחה לי להיכנס. היא דחפה אותי בכל פעם שניסיתי להיכנס והייתה כמו רוח חזק מאוד. לא ראיתי את פניה ולא שמעתי את קולה. אולי הייתה זו האישה צל ואולי לא. לבסוף היא תקעה את האגרוף שלה בבטני והעובר שהיה ברחמי, אריאל קראתי לו, מת. הייתי חלשה כל־כך. המחלה מן החודש שעבר החלישה אותי.
הלכתי משם. ידעתי שלא אלמד דבר.
חזרתי הביתה ברחם ריק. אף אחד לא ליווה אותי בדרכי זו. לא אישה צל ולא אישה־קה. הגעתי אל הבית ועליתי אל דירתי. נכנסתי אל המטבח והבטתי החוצה. בחצר הפנימית לא היו ציפורים ולא היה עץ. רק ריק גדול ונורא ראיתי שם, ושמיים חיוורים מעליו. התפללתי שיבוא אדון מסעות ויחבק אותי שוב, אבל ידעתי שתפילתי לא תיענה ובכיתי בדממה. הכול, אם כן, קשור בציפורים. בלעדיהן משתלט יגון על העולם.
* פורסם בגיליון ״מאזנים״ 7, ניסן תש״ס, אפריל 2000, שערך עוזי שביט.