מֹאזְנַיִם

ההתנצלות / הדר אורלנוב

עכשיו אני סוף סוף יכולה לומר לך שאני הייתי זו ששברה לך את המצלמה. אני מצטערת שלא סיפרתי לך. פחדתי כל כך מהתגובה שלך אז עשיתי את עצמי כאילו אין לי מושג. כששאלת הבטתי לצדדים, וגם אחרי זה כששמעתי אותך צורח בטלפון, עשיתי את עצמי צופה במומחה לזבובי חול בלונדון וקירשנבאום. אבל זו הייתי אני.

זה מה שקרה. המצלמה הייתה על השידה שליד הצד שלך במיטה. הרצועה שלה הייתה מחוברת רק בוו אחד אליה, והוו השני משוחרר. היא הייתה מונחת על הספר שקראתי אז, "מסעות לאנטארקטיקה", ואתה מכיר אותי איך שלפעמים אני אימפולסיבית, משכתי את הספר ממתחת ועשיתי את זה מהר ובלי לחשוב ואז היא נפלה.

היא נפלה ולא קרה לה כלום, הכול בזכות השטיחון הזה שאימא שלך אוהבת לשים לך ליד המיטה כשהיא מבקרת אצלנו ונכנסת עם המפתח שלה, גם כשאני במקלחת או גוזרת ציפורניים עירומה על המיטה.

אז היא לא נשברה. התכופפתי כדי להסתכל מקרוב. היא הייתה בסדר. התיישבתי על קצה המיטה, בצד שלך, והסתכלתי עליה במבט מרוחק, היה לי את המבט הזה שיש לך לפעמים כשאתה פוקח את העיניים בבוקר ומגלה שאני ערה.

אחר כך התבוננתי בה ככה כשאני על המיטה והיא על הרצפה. הזזתי את הראש שלי בכל מיני זוויות כדי לראות אם יש עליה שריטה, אבל נזהרתי לא לגעת בה, כאילו היא הייתה פצוע בתאונת דרכים שאסור להזיז אותו בגלל החוליות בגב.

אחרי זה התחלתי לנענע את הרגליים כמו ילדה על כיסא שגבוה לה. ואז כשהרגליים התעייפו הנחתי אותן על המצלמה כמו הדום. היא הייתה יציבה אז הרשיתי לעצמי לשים עוד משקל. זה אתגר אותי שהיא מחוברת רק בצד אחד לרצועה, ורציתי לראות אם שיעורי הפילאטיס הועילו לי במשהו.

נשענתי עם המרפקים שלי לאחור על המיטה, תפסתי את הרצועה עם שתי כפות הרגליים והרמתי את הרגליים יחד כשהרצועה תפוסה שם ומרימה את המצלמה כמו מנוף. כובד המצלמה הקשה על התרגיל, אבל למי שמחדשת כרטיסייה כל חודש במשך שלוש שנים זה קל. למזלי התזמון שלך יצא מושלם, נשארו לי רק חמישה ניקובים וכשאעזוב את האזור זה לא יהיה כל כך נורא, יצאתי ממש בזול.

אז עשיתי קצת את תרגיל המנוף עם הרגליים, ואז נזכרתי בתרגילים הסטטיים האלה של הבטן, אז כדי להעלות את רמת הקושי החלטתי לשלב את שניהם. שכבתי על המיטה והרמתי את הידיים והרגליים באוויר, כשלרגליים מחוברת המשקולת – המצלמה.

כדי להסיח את דעתי מהכאב קראתי בינתיים את "מסעות לאנטארקטיקה", הרי זה מה שמלכתחילה רציתי לעשות, ובעמוד הראשון היה קטע שבטח תאהב. האיש הזה שתכנן את הטיול לאנטארטיקה במשך שנה, הגיע לשם והתחרט על כל העניין. הוא לקח מטוס וחזר הביתה. אחרי הקטע הזה היה לי באמת קשה והבטן רעדה. ואז בבת אחת שחררתי את הרצועה. לא ידעתי מה הנזק, אבל בהחלט שמעתי רעש של מצלמה נשברת.

נתתי לעצמי דקה ובהיתי בתקרה שלנו, כלומר שלך.

באיזשהו שלב הדופק שלי עלה, כמו שקורה בזמן שמעתיקים במבחן במתמטיקה. התחלתי לחשוב על תירוצים, הכלב אכל לי את המצלמה, חברה שלי חשבה שהמצלמה היא שרפרף, ואז לקחתי אוויר והרמתי אותה בעדינות בעדינות –

והיה בה רק שפשוף קטנצ'יק! ואפילו לא בחלק חשוב של המצלמה, אלא בלמטה, במקום שלא מפריע. הפעלתי אותה כדי לראות אם התקלקלה. והיא עבדה. כרגיל. עברתי קצת על התמונות, הייתה שם תמונה אחת מפראג. לא יודעת איך נשארה שם, חשבתי שהעברנו ממזמן למחשב. הבטתי בה מקרוב. הגדלתי אותה, רציתי לראות את הפנים שלי. הייתי אופטימית. אני זוכרת שהייתי אופטימית. בדיעבד אולי ידעתי, אבל ברגע ההוא, ליד הנהר, בבית קפה עם חלונות מזכוכית ירוקה, הייתי מאושרת.

אחרי זה ניפצתי אותה על הרצפה בכל הכוח. סליחה.