מֹאזְנַיִם

ההצגה האחרונה של אבא / יוסי וקסמן

סיפור בשלוש מערכות

  לננו באהבה מיוסי

מערכה ראשונה

הזמן: תחילת שנות השישים של המאה העשרים, בקיץ.

המקום: הסלון של משפחת וקסמן, בדירת שני חדרים עם הול ומרפסת, בשיכוני חיסכון ביפו.

הגבר הנמוך, השמנמן, שנראה כמו קציצה, שידו השמאלית משותקת, רפויה, מתנדנדת אנה ואנה כל אימת שהוא נע וזע, הגבר הזה, השעיר, הנכה, שלובש תחתונים וגופייה בלבד, הרי חם לו שאפשר למות, שנועל נעלי עקב נשיות גבוהות, אדומות, נעלי סטילֶטו תוצרת חוץ, הגבר הזה, שמעכּס הלוך ושוב בסלון המשפחתי; הגבר הזה הוא האבא שלי. על הספה מולו שׂרועה אשתו, אמא שלי, היפהפייה של הבלוק, שערה מגולגל בְּרולים ועטוף ברשת, והיא עייפה, כי רק לפני חצי שעה סיימה לנקות את הבית ולהעמיד שלושה סירים על הגז במטבח (צלי בשר, במיה ברוטב עגבניות ואורז), היא מעשנת ועיניה תקועות ברגליו של אבא, לדעתה יש לו רגליים יפות, שייחנק, רק שלא יהרוס לה את הנעליים החדשות שקנתה אצל הגנבת בשדרות ירושלים, אבל נו, אין ברירה, הוא חייב להרחיב לה אותן, לרכך את עור הנעליים הנוקשה, להנעים לה אותן.

זה הריטואל הקבוע שלהם: בכל פעם שאִמא מתחדשת בנעליים, צריך אבא להתאים לה אותן, בגלל רגליה המקוללות, העקומות, שלא לדבר על הבהונות, והיבלות, כאלה צרות, אוי אמא. לשניהם אותו מספר נעליים, ארבעים ושתיים, הם אפילו באותו הגובה, אבל אמא לא מוותרת על נעלי עקב גבוהות, תמיד מאפילה על אבא, נהנית להכאיב לו, חתיכת גמד, ממילא כבר אינה אוהבת אותו כמו אז, לפני שהתחתנו, כשהבטיח לה הרים וגבעות, ובסוף גמרו בדירה העלובה הזאת: ״טוביה, אני רוצָה לחזור לירושלים! [נועצת את הסיגריה שעישנה במאפרה, מועכת אותה בהנאה, כאילו הייתה מוחצת את בעלה] טוביה, אני שונאת את יפו! טוביה!״

מייד לאחר שנישאו הוא לקח אותה ליפו, שם ניהל את קולנוע גלרון יחד עם עוד תשעה נכי צה״ל כמוהו. ככה החליטו במשרד הביטחון לאחר מלחמת העצמאות: חיילינו הגיבורים, הפצועים, ינהלו את בתי הקולנוע שהשאירו אחריהם ערביי יפו. סינמה נַבּיל נהפך לקולנוע נגה, סינמה ראשיד נהפך לקולנוע צליל, סינמה אלהמבְּרה נהפך לקולנוע יַפְאור, ורק החבורה של אבא לא קיבלה קולנוע, אלא חלקת אדמה בגבעת עלייה (ג׳בּאליה לשעבר), על שפת ימהּ של יפו. זו הייתה הברקה של פקיד גבוה באגף השיקום: נעניק לנכים גם תקציב, ואדריכל, ויבנו קולנוע מאל״ף. אולם חורפי, מקוּרה, ואמפיתיאטרון פתוח לשמיים, לימות החמה. בתנאי אחד, כך נרשם בחוזה בין משרד הביטחון וחבורת הנכים של אבא, בקיץ יופיע באַמְפי התיאטרון הלאומי. מחווה לקהל התל־אביבי המסור ולעולים החדשים של יפו.

אבל בקיץ ההוא, כשהערבים מג׳בּאליה חטפו את הג׳ננה, והלכו והשליכו אבנים ומקלות וחלקי ריהוט על הקהל ועל הבמה, באמצע ״מעגל הגיר הקווקזי״, ברח התיאטרון הלאומי בחזרה לתל אביב, וברח איתו הקהל המסור שלו. נשארה במה מיותמת, שמפעם לפעם עלו עליה איזה קוֹמֶדיאנטים, או להקת חובבים מקומית, לבדר את העולים החדשים של יפו. אוי, איך שאִמא חייכה מתחת לשפם המחומצן שלה: ״אמרתי לך, טוביה! רק צרות יביא האמפיתיאטרון שלךָ.״ אולי בגלל זה אבא לא ויתר, לא לאַמְפי ולא לאמא, עבד כמו חמור וכמעט שלא היה בבית. פתח את האַמְפי גם לתיאטרון ביידיש שהיה אז חצי במחתרת, וללהקת בּירְיוזקה שהגיעה ממוסקבה לסיבוב הופעות בלֶבנט, ואפילו לזמר אריס סאן.

הגבר הקציצתי התיישב על הספה, למרגלותיה של אמא, וחלץ מרגליו את נעלי העקב האדומות: ״מרגלית, הנעליים שלך מוכנות.״ [היא נוטלת את הנעליים ושואפת את ריחן, כאילו היו ההצלה שלה, האחרונה]. הוא ניסה לנשק אותה על השפתיים, אבל היא דחתה את הנשיקה שלו, במו עיניי ראיתי, כי בדיוק אז נכנסתי לסלון, בדרכי למרפסת. אבל העמדתי פנים שהם אינם שם בכלל, אבא ואמא, ויצאתי למרפסת, וצעקתי לאורנה קריספין שאני כבר יורד לדשא, ושהיא ופנחס יחכו לי. גם כשתפסתי אותם מזדיינים על השולחן במטבח התעלמתי. זה היה עוד לפני ״האסון״ באַמְפי, ואבא היה מאושר ואמא פחות, אבל אז עוד נתנה לו לעגוב עליה, ולדעתי, אפילו נהנתה: ״טוביה, הילד. טוביה!״ [מופתעת, סוגרת את החלוק ומתנערת מבעלה, כאילו היה איזה סרח עודף במטבח שלה]. אבל בסוף האהבה שלהם נחרבה, כמו האַמְפי. ככה אבא זרק פעם לאמא, במו אוזניי שמעתי, כשהיה מענטז בסלון, במגפי פלטפורמה ורודים עם פומפונים.

אבא המסכן, כמה שניסה להפריח את האַמְפיתיאטרון, כמה. שכר אוטובוס פרטי שיוביל חינם אין כסף את התל–אביבים העצלנים ליפו, חתך את מחיר כרטיסי ההצגות בחצי, מה לא, אבל הקהל נותר אדיש, ורשע. החובות לאמרגנים רק הלכו ותפחו, והקהל היפואי העדיף את הסרטים הטורקיים וההודיים באולם המקוּרה, על פני פרמיירה חגיגית של ״עליזה מזרחי״, למשל. כמה דם אבא הקיז כדי להשיג את ההצגה הזאת, ״עליזה מזרחי״, אף שהייתה מסחרית ולא אמנותית כפי שייחל. אבל הכוכבת הייתה עדנה פלידל, שחקנית התיאטרון הקאמרי שאבא העריץ, לא פחות, בתפקיד עובדת ניקיון ממוצא מזרחי. איזה פְלוֹפּ! אמא לא אהבה את עדנה פלידל, אולי מרוב קנאה, אולי מפני שהייתה מזרחית בעצמה: ״זאת חרא של שחקנית, טוביה. מה לה ולנשים מזרחיות, חתיכת אשכנזייה, נסיכה מפונדרקת של התיאטרון הקאמרי. בקושי מילאה רבע אַמְפי.״ [מדליקה סיגריית רויאל ונושפת לאבא בפניו].

אכן, הבמה של האַמפי נותרה כמעט ריקה, הצגות התיאטרון שאבא הצליח להביא לאַמְפי שלנו ביפו לא הלהיבו מי־יודע־מה את הקהל היפואי. פעם, באמצע ״הנסיכה האמריקאית״ של ניסים אלוני, נאלצו להפסיק את ההצגה אחרי שתי מערכות, ולהבריח את יוסי בנאי ואת אבנר חזקיהו באוטו הגדול של חיים קאליש לתל אביב, כי איזה גבר בקהל החליט שהעלילה לא אמינה, ״אין מלכים כאלה ואין נסיכים כאלה, כּוּס אֶמֶק!״ המריד את הקהל הקטן שהתבלבל בין החיים והתיאטרון. צעקו והפריעו לשחקנים, השליכו לעבר הבמה שאריות של סנדוויצ'ים וירקות ובקבוקי שתייה שהביאו מהבית, בתור כיבוד.

זהו, עד כאן, טוביה׳לה! חיים קאליש אמר שאין ברירה, צריך לוותר, ללכת עם הקהל ולא נגדו. אין טעם לכל התיאטרון הזה. וככה יצא שכל הסרטים שנשחקו בבתי הקולנוע של תל אביב הגיעו להקרנה יד־שנייה באמפיתיאטרון של אבא ביפו, וכמו שנשחק מפעל חייו: ״לעזאזל, חיים, זה הרי היה הבית השני של התיאטרון הלאומי. הלאומי!״ אבא, שלא כמו חיים קאליש והנכים האחרים שניהלו את העסק, לקח את הכול באופן אישי. ופעם, בסוף איזה סרט יד־שנייה שהוקרן בַּאַמְפי, תפסתי אותו יושב בשורה האחרונה, בחושך הלילי היפואי, ומייבּב: ״למה זה מגיע לי, החרא הזה? למה?״ [מלקק אסקימו שמטפטף לו על החולצה].

בימים ההם הייתי אני הכרטיס האנושי בַּבְּלוק אצלנו, על כל חמש הכניסות שלו. זאת הייתה השיטה של השכנות, החברות הקמצניות של אמא: לקחו את יוסי לקולנוע, לפי התור, ונכנסו בחינם להצגות. וכך יצא שראיתי את ״צלילי המוזיקה״ אולי מאה פעמים, ואת ״מאדאם איקס״ – חמישים פעמים. אני דווקא אהבתי את האמפיתיאטרון שנהפך לקולנוע, ולא הבנתי על מה אבא בוכה. לא רציתי שהאַמְפי שלנו ייחרב, כי תמיד קישרתי את החורבן שלו לאהבה של אבא ואִמא. שאולי נחרבה, ואולי לא.

בערב ההוא הלכתי עם אמא לאסתר פַּנדוֹ, להתקשר לאחותה בירושלים, כי לנו עוד לא היה טלפון בבית. אמא נעלה את הפלטפורמות הוורודות והתאפרה טיפּ־טופּ, הרי צריך לשמור על הפאסון, ולאחר שטעמה בּוּרֶקס של אסתר בכתה לאחותה בטלפון: ״הוא כבר לא אוהב אותי, תקוה. הוא מתאכזר. זאת השיטה שלו. הוא יהרוג אותי עם הקולנוע והתיאטרון הזה. אני כבר לא יודעת מה לחשוב, תקוה. אולי יש לו מישהי? [אמא מנערת מעליה פירורי בּוּרֶקס ושומשום, כאליו ניערה מעליה את אבא]. אני בקושי רואה אותו בגלל התיאטרון הזה, תקוה…״ לפני שיצאנו אסתר חיבקה את אמא, אמרה שאולי באמת כדאי שהם יחזרו לירושלים. אבל אמא כבר לא הייתה בטוחה, ״את חושבת שזה יציל אותי, אסתר?״

אני לא רציתי לעבור לירושלים, כי כל הדודים והסבים שם היו דתיים ושחורים, ותמיד הדיפו ריח רע של דג מלוח (הצד של אבא) או סירחון של עמבּה (הצד של אמא). פעם גם אבא ואמא היו כאלה, ירושלמים אדוּקים, אבל כשעברו ליפו – ככה אמא סיפרה לי – הם הסירו את התחפושת הדתית שלהם ונהפכו למופקרים. כמו שני שחקנים בהצגה שלא הצליחה, אבל בחיים האמיתיים. בקרב המשפחה הם היו לא פחות מסרסור לִדבר עבירה (אבא) והזונה הפתיה שלו (אמא), ככה אבא צרח פעם לדוד שוֹלֶם בטלפון של הקולנוע, כי הדוד הדוס הזה לא הבין שקולנוע ותיאטרון זה אמנות. ״כי אמנות אמיתית לא הולכת עם אלוהים, שוֹלֶמקֶה, רק זונות וסרסורים ורבנים!״ [אבא טורק את הטלפון בכל הכוח, כאילו טרק את השפופרת על כל המשפחה הירושלמית שלו]. אף אחד לא הבין את אבא, לא אמא ולא הדודים ולא הסבים, הרי כולם רצו להרוס אותו. ומה יהיה על האַמְפי?

* * *

מערכה שנייה

הזמן: אמצע שנות השישים של המאה העשרים, בחורף.

המקום: הסלון של משפחת וקסמן בשיכוני חיסכון ביפו. ארגזים רבים פזורים בסלון, חלקם סגורים וחלקם פתוחים.

הגבר הנמוך, שנראה כמו קציצה, שוכב על הספה, הוא בדיכאון, כי הם מכרו את הקולנוע ואת האַמְפי למיליונר אוסטרלי, מישיגינֶער אחד שחולם להרים שם קניון ענק כמו בסידני, עם המון חנויות ומסעדות, ובתמורה הצליחו לכסות על ההפסדים, ואפילו קיבלו מעט כסף, פיצויים לנכים. אמא נראית מאושרת, מטופפת בסלון בַּסטילֶטו החדשות, בהדפס של חברבּורות נמר, אורזת את הבית שלנו ביפו, את דירת השיכון הזאת שאף פעם לא סבלה: ״טוביה אולי תשתה משהו, אתה נראה לי חולה [תוחבת את אוסף נעליה לארגז, מצחקקת]. מי יודע, אולי היא לא תוכל לנעול נעליים כאלו בשכונת בית וגן בירושלים, שם רכש להם הדוד שוֹלֶם דירת חדר וחצי עם מרפסת סגורה, מול בית הכנסת של חסידות סוֹחַצ׳וב, כדי שאבא – ככה אמא אמרה – יחזור בתשובה על כל החטאים התיאטרליים שלו. אבל לפחות תהיה קרובה אל אחיותיה, אמא, ולא תסבול בגלל הקולנוע והתיאטרון שכמעט לקחו לה את אבא. גם אני הייתי עצוב כמו אבא, ולא ידעתי מה צופן לנו העתיד. פיללתי ביני לביני שהמיליונר האוסטרלי יתחרט על העסקה, ושהאַמְפי של אבא ישוב להציג סרטים יד־שנייה, ושלא נצטרך לעבור לירושלים. עזרתי לאִמא לסגור את הארגזים ולהדביק בנייר דבק, ואבא אמר שהיא עוד תצטער על זה, מרגלית, דבש הם לא ילקקו בחיים החדשים שלהם. הדוד שוֹלֶם מצא לאבא עבודה בתור סדרן במשכן הכנסת החדש בירושלים, ואבא צחק לו בטלפון של הקולנוע, במרירות, במו אוזניי שמעתי: ״זה כמעט כמו תיאטרון, שוֹלֶמקֶה, איזה יופי. רק שבכנסת אין שחקנים, רק זונות.״ אמא הייתה מבסוטה, כאילו התענגה על הדיכאון של אבא, ואמרה שתשמח לשוב למסורת ולתפילות של יום שבת בבוקר. ״כיפה סרוגה דווקא תתאים לךָ, יוסי׳לה,״ ליטפה לי את התלתלים, חלצה את נעלי העקב שלה ותחבה לארגז. כיפה?

אבא נאנח, בעצמו נחרד מעצם המחשבה על לחזור לבית הכנסת, אבל אהבתו לאִמא חיפתה על כל גחמותיה. הלוואי שאִמא תשוב לאהוב אותו – לחש לי – כמו לפני שהיו הקולנוע והאַמְפי והחלומות האמנותיים שהתמסמסו לו. אני לא הבנתי איך אפשר לוותר על חלומות נפלאים כאלה, על סרטים והצגות ואמנות, הייתי בצד של אבא. אבל לא העזתי לגלות לאִמא, כי היא הרי המסכנה והקורבן והאישה הקטנה שנגררה אחרי בעלה ליפו, ובעל כורחה, יוסי׳לה. זה רק יאמלל אותה. כל כך רציתי לנחם את אבא, אבל לא ידעתי איך. כשאִמא יצאה למטבח, הלכתי ופתחתי את ארגז הנעליים של אמא, ונעלתי את הפלטפורמות הוורודות עם הפונפונים, ועיכּסתי לפני אבא, וחיקיתי את קולה של אמא: ״טוביה, אני רוצָה לחזור לירושלים! טוביה, אני שונאת את יפו!״ אבל את אבא זה בכלל לא הצחיק, והוא הסתובב והפנה לי את הגב. אבא לא אוהב שצוחקים על אמא [יוסי חולץ את נעלי העקב של אמא, מקלל, ורץ למרפסת, מתייפח].

בערב הלכנו כולנו להצגה האחרונה בקולנוע גלרון, באולם המקוּרה. עלינו לשדרות ירושלים, ומשם חתכנו לכיוון גבעת עלייה. פתאום ירד גשם זלעפות, ואִמא אמרה שאפילו השמיים שונאים את הקולנוע ואת האמפיתיאטרון. אבא היה שפוף ולא ענה לה, נגרר אחרינו, כאילו ביקש למשוך את הזמן, ואמא צעקה לו: ״תזיז כבר את התחת, טוביה, אני כולי מים. אפשר לחשוב שאִשתך מתה [מוציאה מהתיק מטפחת ראש ומכסה את תסרוקתהּ]. הלוואי שהייתָּ אוהב אותי כמו שאתה אוהב את התיאטרון הזה.״ כל כך שנאתי אותה ברגע ההוא, הלכתי והחזקתי את ידו הנכה, המשותקת, של אבא.

להצגה האחרונה כולם הגיעו, יוסי בנאי ואבנר חזקיהו ועדנה פלידל, אפילו התיאטרון הלאומי שלחו כמה שחקנים, לעשות שמח. אבל האולם המקוּרה היה חצי ריק. אנשים לא רצו לצאת מהבית, כי בחוץ השתוללה סערת אלוהים. ישבנו בשורה הראשונה, לפני הבמה, ולאחר שחילקו לכל הנכים פסלוני זהב גדולים בצורת מסכה חצי צוחקת וחצי בוכה, כהבעת תודה, עלה הנציג של משרד הביטחון לבמה ונאם נאום. הוא סיפר על איך שנולדו הקולנוע והאמפיתיאטרון במוחם הקודח של הפקידים באגף השיקום, התפאר, נפנף בידיים. אבל את אבא זה בכלל לא שימח לשמוע את הנאום הזה, להפך. הוא קם וצרח לנואם שהוא חתיכת אידיוט עם רעיונות מפגרים. ״חבל שהערבים לא נשארו בְּיפו, אדוני. הם ידעו לעשות כבוד לתיאטרון ולקולנוע [משליך את פסלון הזהב לעברו של הנואם ופוגע לו בראש]. איזו מהומה התפתחה שם. אבא ממש השתולל והיו צריכים להרגיע אותו. והנואם בעצמו נפל על כיסאו, ומראשו נזל דם. חיים קאליש ואִמא לקחו את אבא לחדר של המקרין, ואני יצאתי מהאולם המקוּרה והלכתי אל האַמְפי.

הגשם פסק בינתיים, אבל השבילים בגן שבין הקולנוע המקוּרה והאמפיתיאטרון נמלאו בשלוליות. כל כך נהניתי לקפֵּץ בהן ולהירטב, כאילו הענשתי את אמא ואת הנואם ואת חיים קאליש על שהרגו את החלומות של אבא. האַמְפי היה חשוך, אבל עיניי התרגלו לעלטה ויכולתי לזהות את מבנה הקונכייה היפהפה, את במת האבן ואת הקלעים העשויים מבטון שצמחו ממנה. הכול נראה ממורק ונקי ומבריק, בגלל הגשם ששטף את יפו. רצתי אל הבמה ועליתי אליה במדרגות הצדדיות, המדרגות שהיו מיועדות לשחקנים. התהלכתי על הבמה והעמדתי פנים כאילו הייתי בעצמי עליזה מזרחי. אבל לא זכרתי את הטקסט של השחקנית עדנה פלידל, ורק צעקתי וצרחתי. אז לא ממש ידעתי מי זו עדנה פלידל, אבל לימים, כשראיתי אותה ב״בית ברנרדה אלבה״, בתפקיד לה פונסיה, הבנתי כמה היא ענקית. הבמה והספסלים והחושך באַמְפי השרו עליי ביטחון, ואפילו התחלתי לרקוד. השתוללתי ממש, ושכחתי שאני על הבמה, רקדתי ורקדתי, וקפצתי צעד אחד יותר מדי, ועפתי מהבמה ונחַתּי על רצפת האבן לפני השורה הראשונה. איזה בּומבּה בראש חטפתי.

בלילה אמא אמרה שאנחנו שנינו, אבא ואני, מתנהגים כמו ילדים קטנים. בלי אחריות. בלי כבוד. ואנחנו עושים את זה בשביל להכאיב לה, להבהיל אותה, להרוג אותה, זה ברור כמו שמש ביום בהיר. ״אתה שומע, טוביה, אתה בכלל מבין אותי? אתה עוד אוהב אותי?״ [אבא מתחיל לבכות ואמא הולכת אליו ומחבקת אותו ומנשקת אותו, גם על השפתיים]. אמא תמיד רצתה להיות מספר אחת אצל אבא, ובגלל הקולנוע והאמפיתיאטרון חשה כאילו הייתה מספר שתיים. אבל עכשיו, ״כשכבר אין תיאטרון, תודה לאל,״ היא יכולה לאהוב את אבא כמו פעם, לפני שעזבו את ירושלים ליפו. אני לא הבנתי, הרי אבא אמר שהאהבה שלהם נחרבה כמו האמפיתיאטרון. אבל אולי התבּלבּלתי. אולי זה לא יהיה נורא כל כך לעבור לגור בירושלים.

* * *

מערכה שלישית

הזמן: סוף שנות השמונים של המאה העשרים, באביב.

המקום: האמפיתיאטרון החרב בקולנוע גלרון ביפו.

הגבר הצעיר, שיושב על ספסל עץ רקוב, בשורה האחרונה מצד ימין, שפוף מעט אבל גם מאושר, ככה, קצת, הגבר הזה, שמביט אל הקונכייה ואל הבמה, אל השמיים הכחולים, היפואיים, המסנוורים, הגבר הזה, ששואף את האוויר המלוח שבא מן הים למטה; הגבר הזה הוא אני. אמא מתה בשנה שעברה מסרטן, ואבא עבר לגור עם אישה אחרת. המיליונר האוסטרלי התחרט לפני עשר שנים, ומכר את חלקת האדמה ואת הקולנוע לאיזה קבלן. יהרסו את הקולנוע ואת האמפיתיאטרון ויבנו תחתיהם מוסד גריאטרי לזקנים תשושים, ככה כתוב על השלט שהציבו שם. המבנה נחסם בגדרות, אבל הערבים של יפו, שמעולם לא אהבו את הקולנוע ואת התיאטרון של אבא, הרימו את כל תקרת העץ באולם המקוּרה, וגם את רוב הספסלים באַמְפי. אבל קונכיית הבטון ובמת האבן נותרו כפי שהיו, אפילו את צבעם הכחול של הקלעים שנוצקו בבטון, מימין ומשמאל לבמה, ניתן היה עוד לזהות. אולם כמו כדי להכעיס, מתוך סדק רחב שנפער בבמה, צמחה תאנה ענקית, תאנה שענפיה היו בעצמם כמו תפאורה, או מסך. ירוק העלים ותכול הקלעים התאימו כל כך, כאילו עוצבו במיוחד על פי הוראותיו של תפאורן בעל שאר רוח. משבי האביב שבאו מהים טלטלו מעדנות את העלים, ואני הייתי בטוח ששמעתי את קולם של עדנה פלידל ושל יוסי בנאי ושל אבנר חזקיהו…

– [מסך] –

האירועים והדמויות בסיפור עוצבו, אומנם, בהשראת אירועים מציאותיים ובהשראת אנשים אמיתיים, אולם אין לראות בסיפור זה שחזור נאמן של אירועים מציאותיים ו/או אנשים אלה, אלא יצירה בדיונית המוכתבת מערכים יצירתיים בלבד. אין לייחס לאמור בו או לדמויות בו משמעות תיעודית. הסיפור מערב פיסות מציאות עם דמיון ובדיה. אין קשר ישיר וכולל בין הדמויות בסיפור לבין המציאות.