מֹאזְנַיִם

ההכתבה – סיפור ממוארי / נועה מנהיים

יש לילד הכתבה. באנגלית. שמות של צבעים. רד, בלו, גרין, ילואו. הוא חושב שהוא גרוע. אבא שלו מציע תחרות: נעשה את ההכתבה יחד – הוא ואני – ונראה מי מצליח יותר. הילד סקפטי. הילד נולד סקפטי. אבל הוא מסכים. הוא מצליח לאיית נכונה בסיבוב הראשון שבע מתוך עשר. אני מצליחה שלוש.

אני דיסלקטית. יש לי גם דיסקלקוליה. ודיסגרפיה. אני סופרת עם האצבעות מתחת לשולחן. כתב היד שלי, כמו שיעידו תלמידיי וכפי שאבא שלי טען, נראה כמו קקי של ציפורים. אני לא מסוגלת לקרוא שעון מחוגים או להבחין בין ימיני לשמאלי. פעם, בצבא, כשישנתי אצל חברה במושב וניסיתי לזמן אליי בחור שהייתי מעוניינת בו, שלחתי אותו כך היישר למחסום טול כרם. זה נגמר עצוב.

הילד שמח. הוא בכיתה ד'. עוד לא הגיע לגיל שבו לומדים להצניע את שמחת הניצחון. הוא מפסידן גרוע, אבל מנצח גרוע עוד יותר. אין ניצחון מתוק יותר בגיל הזה מניצחון על המבוגרים. גם אין ניצחון מפחיד יותר.

את לקויות הלמידה שלי גילו בכיתה ד'. נכשלתי בכל ההכתבות, הברזתי משיעורים ופעם, כשהמורה הכריח אותי לחזור על לוח הכפל מול כל הכיתה, השתנתי על עצמי מרוב לחץ. הקראתי תשובות שלא היו שם מדפים ריקים, זכרתי את כל השאלות, קראתי יותר ומהר יותר מכל הבנות האחרות, והצלחתי לחקות מבטא שזיכה אותי בפטור מלימודי אנגלית על סעיף "שפת אם".

הילד מניח יד מנחמת על כתפי. בואי נעשה עוד פעם, הוא מציע. קודם נסתכל על המילים ואז יהיה לנו יותר קל לזכור. רד, בלו, גרין, ילואו. בסיבוב השני הוא מצליח את כל העשר. אני מצליחה שתיים. אחרות.

כשניסיתי להתקבל לתיכון היוקרתי בעיר, משאת נפשן של כל חברותיי, נאמר לי שלצערם הם לא ערוכים להכיל את הצרכים המיוחדים שלי. לא במילים האלה, כמובן. אף אחד לא אמר "להכיל" באייטיז: "קשיים ניכרים בהתבטאות בכתב, לעומת תפקוד מילולי מצוין בעל פה. באבחון עלה שיכולתה השכלית הנה ברמה מעולה, אולם היא סובלת מליקויי למידה ספציפיים שהתמקדו בשלושה תחומים: ארגון אינפורמציה בכתב, קושי במטלות הדורשות אוטומציה ודיוק בפרטים קטנים וזכירה חזותית לקויה״.

כשהילד נכנס לכיתה א' עקבתי אחריו כמו נץ. אמרו לנו לא לנסות ללמד אותו קרוא וכתוב לפני שייכנס לבית הספר, אז לא ידעתי עדיין אם העברתי לו, יחד עם פלטפוס, תלתלים ושפתיים מלאות, גם את זה. כשהתברר מהר מאוד שלא, לא ידעתי אם אני שמחה או עצובה. אני שומעת אותו מדבר על מספרים עם אבא שלו ופתאום הם שני זרים, תושביה של ארץ אחרת שאינני דוברת את שפתה ולעולם לא אוכל ללמוד.

דברים שמלחיצים אותי: לענות למיילים באנגלית. שאלות שאין לי עליהן תשובה: אז איך את יכולה לעשות מה שאת עושה? כמה זה שבע כפול תשע? תשובות שאני שונאת: איך ששומעים את זה. דברים שאני אוהבת: מילים. תמיד אהבתי מילים. אהבה קשה. מכאיבה. גחמנית. הן נענו לי בקריאה ולחמו בי בכתיבה. הן התמסרו לי בעברית והפנו לי עורף באנגלית. הן התלבטו מתחת לאצבעות שלי והתחמקו ממני כמו דגיגים חלקלקים, הסתובבו, התהפכו, ואז בקעו מפי סדורות וקצובות. היו שנים שניסיתי לברוח מהן. להסתדר בלעדיהן. ללמוד לספר סיפורים ללא מילים. בתמונות נעות. אבל הן ארבו לי גם שם, ובסוף חזרתי. הקפתי את עצמי בהן. שיקעתי את עצמי במילים. בסיפורים. בספרים. הלמתי באגרופים על חומות של מילים. אילפתי אותן. הכנעתי אותן למרותי. הכרחתי אותן לומר מה שרציתי לומר.

את פשוט חייבת להתאמן, הילד אומר לי, כמו שלימדתי אותו. משננים וחוזרים ומתאמנים עד שמצליחים. אולי לא התאמנת מספיק. רוצה לנסות שוב?

אני מנסה שוב. רד, בלו, גרין. אני מסתכלת על המילה. ילואו. על האותיות שמרכיבות אותה. מנסה לחרוט אותה במוחי. אבל זה כמו לכתוב על חול. הגלים מטביעים אותה. האותיות מתפזרות כמו קצף על פני הים. אנגלית היא האויבת שלי. השער הנעול, המעיין החתום. גם מספרים. מספרים מתפזרים אפילו יותר מאותיות באנגלית. אפילו יותר מניקוד. אני זוכרת באיזה סדר עמדו הספרים על המדף לצד המיטה בבית שעזבתי לפני שלושים שנה. אני לא זוכרת את מספר הבית.

הילד זוכר את מספר תעודת הזהות שלו ואת הנייד שלי ושל אבא שלו ואיך מעלים בחזקה ועושים שבר. הוא מבין איך מספרים עובדים. הוא לא מבין למה אני לא מבינה.

קשה להבין את זה. קשה לתפוס את זה. לתפוש את זה. אי שם, בטופוגרפיה של המחשבה שלי, פעורה תהום. שקע מריאנה, ואליס מארינריס. צלקת. בקע. אשד קבוע של מספרים צונח לתוכו, נבלע בו. מפלי ויקטוריה של מילים. אני קוראת מחדר השינה, "אהוב, איך כותבים ביקוז?" אני צועקת מהסלון, "חומד, איך אמרת שמאייתים וונדרינג?" אני נכנסת למטבח, "דיר, דיר זה איי אי או אי איי?" יש אותיות שמאיטות אותי, תנועות שתמיד בולמות אותי, צירופים ששוברים אותי. המחשב עוזר. הוא מאיית לי שוב ושוב, בסבלנות אדישה, את אותן מילים פשוטות ויומיומיות. רד, בלו, גרין, ילואו. אוטו קומפליט, קופי, פייסט, גוגל טרנסלייט, ספיצ' טו טקסט, ספל צ'ק, דיד יו מין?

הילד קורא על המינוטאור. בספר שלו הוא מפלצת איומה. יש שם גם מבוך, מסוכן וענקי. הגיבור של הסיפור הזה חצוי – אמא שלו היא בת תמותה ואבא שלו אל. הוא גם דיסלקטי. אולי גם את חצויה? הוא שואל אותי בתקווה, ובגלל זה קשה לך? אני לא יכולה להגיד לו שאמא שלו בת תמותה. זה לא דבר שאומרים, עדיין.

כשהייתי קטנה היה תשדיר שרות שבו ילד תעה במעבה מבוך שהורכב מאותיות וסימני פיסוק. כולם חושבים שאני לא רוצה, הוא אמר. הם לא מבינים שאני לא יכול? לא רציתי להיות הילד הזה. הרגשתי כמו המינוטאור. חציי ילדה שרוצה, חציי חיה שלא יכולה. כלואה. רציתי להיות שליט המבוך. להיות דדלוס, שבנה אותו.

אני מקריאה לילד לפני השינה. בספר שלו, הדיסלקציה של הגיבור היא סוג של כוח על. גם שלי, אני רוצה להגיד לו. היא לימדה אותי לפענח צפנים, לזהות תבניות, בזכותה אני יודעת לבנות גשרים על פני תהומות, לראות את הסיפור שחבוי בין האותיות. היא מאפשרת לי לקרוא מילים בדפים ריקים. אבל אני לא אומרת שום דבר מכל אלה. למחרת הוא עושה את ההכתבה ומצליח לאיית נכונה את כל המילים. כל הכבוד! אני אומרת לו. אתה רואה? התאמנת והצלחת. גם את יכולה, הוא אומר לי. לא. אני אומרת לו. גם אם אני אתאמן הרבה, יש דברים שאני לא אוכל. ככה זה. הוא חושב על זה קצת, על האפשרות להיכשל, על האפשרות שיש גבולות ותקרות ותהומות, ואז הוא אומר, הצלחתי כי עשית איתי חזרה על המילים. אולי בזה את מצליחה? בלהחזיר לאנשים את המילים שלהם?