מֹאזְנַיִם

הגלגול הפרטי שלי* / ניצן ויסמן

* מתוך ממואר בכתובים.

אי שם בשלהי שנות השבעים ניהלתי בירושלים מרכז ניו־אייג׳ בשם ״מזרח ומערב״; המקום משך מיסטיקנים מכל הסוגים ומכל קצווי תבל, אחד מהם, אדם בשם בראיין סוויפט, הופיע יום אחד והציג עצמו כהילר בעל כוחות מיוחדים; הוא נראה מבוגר מגילו בעשר שנים לפחות, כבד משקל ותנועה ונעזר במקל הליכה, על פניו שרה חיוורון חולני; בזקנקנו המטופח, בלבושו המסודר ובמבטאו הבריטי המאופק בלט בחריגותו בקרב האוכלוסייה הצבעונית, ההיפית־משהו – יוגים ותלמידי גורדייף וקרישנמורטי ודומיהם. קיבלתי אותו בפתיחות [וגם במעט חשדנות], אפשרתי לו לקבל את מטופליו בחדר האחורי, וכששיתף אותי במצבו הקשה ובצרכיו הרבים ויתרתי לו על דמי השכירות. כשהתקרבנו הבנתי שהוא נוהג להיכנס למין טראנס שבמהלכו פועל דרכו גורו שכונה בפיו ״שְׁרִי״ [Sri הנו כינוי כבוד בשפה ההינדית למורים רוחניים].

  ביני לביני פטרתי את העניין כשטות מוחלטת; כמחפש־האמת הרציונלי־בעיניי שהייתי אז, שוחר דרכי הזן וקורא נלהב בכתבי גורדייף, הרחקתי עצמי מענייני טרנסים וגורואים [חיים כמתים] שראיתי בהם אחיזת־עיניים, מלכודות־פתאים וסטייה מה״דרך״. אבל אט אט החלו מגיעים סיפורים של אנשים שהשתתפו בטראנסים של בראיין סוויפט ומשהו נפתח בתוכם, ופעם, כשהזמנתי אותו להרצות באחד ממפגשי מוצאי־שבת שערכנו במרכז, הדגים טראנס שבמהלכו אכן ״נכנס״ לתוכו ״גורו״ שדיבר [ובמבטא הודי מודגש] על מגוון ענייני החיים האלו והחיים הקודמים בחוכמה שסוויפט ״הרגיל״ היה יכול רק לחלום עליה. כך שבסוף הערב התעניינתי אם אותו ״שרי״ [שעל שמו האמיתי שנלחש באוזניי, מורה מפורסם שהעמיד תלמידים ידועיי שם, לא אחזור כאן] יוכל לספר גם לי על חיי הקודמים; למיטב זיכרוני לא היה לרצוני זה סיבה מיוחדת מעבר לסקרנות טבעית של אדם צעיר ולמחשבה שאם כבר מסתובב אצלנו אדם בעל נגישות לגורו מהרמה הגבוהה הזו [הגם שאיננו עוד בין החיים המוכרים לנו] חבל להחמיצה. סוויפט, שתמיד נפגע מהספקנות שלי לגבי יכולות הריפוי והטראנס שלו, שמח כמובן מאוד, והציע לקיים ״מפגש״ ביני לבין שְׁרִי כבר למחרת בצהריים, מה שגרם לשנתי לנדוד באותו הלילה באופן ששקלתי לבטל את כל העניין, שבמחשבה שנייה נראה לי מופרך לחלוטין ובסתירה לכל מה שהאמנתי בו והטפתי לו. אבל בשעה היעודה נכנסתי איתו ועם העוזרת שלו, בחורה בשם מ׳, לחדר הטיפולים; האיש כבד הגוף והתנועה צנח על הספה וניסה לארגן רגליו בתנוחת חצי־לוטוס, מ׳ הגיפה את הווילונות, ועד שמשכתי כרית והתיישבתי בלוטוס לרגליו הדליקה כבר נר גדול מול פניו.

  סוויפט עצם עיניו ושקע, דרך נשימות עמוקות וגלגול עיניים מפחיד, למין מצב מדיטטיבי, וכדי לא להיות עד לתהליך המביך משהו עצמתי עיניי והתרכזתי בנשימות בדרך שכבר שלטתי בה מתרגוליי האחרים.

  כשפקחתי אותן כעבור דקה או שתיים, מצאתי לפני ״מישהו״ אחר; היה זה אומנם האיש עם פניו המוכרות ושערו המדובלל וזקנקנו המטופח, אבל בתוכו שכן ״מישהו אחר״ באופן שהשפיע בדרך מבלבלת על הגוף עצמו; האיש המגושם והחולני ישב בחצי־לוטוס נינוח, פניו המיוסרות, החיוורות־אפורות בדרך כלל, קרנו שלווה וחיוניות; עיניו סקרו אותי בחמימות; הוא פנה אליי באנגלית במבטא הודי מודגש אך מובן לחלוטין, אמר שהוא שמח לפגוש אותי סוף סוף, ושישמח לענות על שאלותיי. באופן מוזר התפשט על פניי חיוך רחב; לפתע הייתי פשוט מאושר; אין לי מילה אחרת להגדיר את הנינוחות המשוחררת שנחתה עליי באותו רגע; רציתי שלא תיגמר לעולם. ככל שהבאתי עימי שאלות, באותו רגע נראו קטנות ולא חשובות. הייתי כולי בכאן ובעכשיו, שזה היה "מקום" שונה במידה רבה מכל מקום שהייתי בו קודם, כך שפשוט חייכתי ושתקתי, ואותו שרי שתק יחד איתי; מבטו נח עליי בחיבה; בהדרגה נזכרתי שכל האירוע התארגן כדי לענות על סקרנותי לגבי חיי הקודמים, הגם שכל הנושא נראה באותו רגע קצת מוזר, שכן היה ברור לי, ומעל לכל ספק, שהחיים היו והווים ויהיו, גם אם פעם נחווים כך, ופעם קצת אחרת, ואמרתי, בקול חסר ביטחון, שרציתי לדעת על חיי הקודמים, ואם זה בסדר מבחינתו.

  ״שרי״ צחק בלבביות. ״זה בסדר גמור,״ אמר במבטא ההודי המצחיק שלו, ״הרבה שואלים אותי ולאחדים אני אפילו עונה.״ ואז סיפר לי בפשטות על חיי הקודמים, איך חייתי במנזר זן אי־שם בצפון סין [והוא נקב בשם מקום שלא אמר לי כלום, אבל עורר בי תחושה עמומה של קור, ערפילי בוקר, צללים ארוכים שמתפשטים במורדות הרים רחוקים] שזה היה במאה ה־17, שהייתי נזיר ותיק, שהדרכתי נזירים צעירים, שאהבתי להתבודד, ללמוד, לתרגל מדיטציה, ובהיותי כבן ארבעים איבדתי את ראייתי עד שהתעוורתי לחלוטין. וככל שדיבר, זיכרון עמוק, רדום, התעורר לחיים, וחוויתי מחדש משהו שהתרחש לא מזמן; אחרי הכול, מהן שלוש מאות שנה בנצח.

  ״העיוורון הפך אותך לאדם מריר, חשדן,״ המשיך ״שרי״ בשלווה, ״והכעסנות שנטבעה בך עוד קודם רק התגברה; וככל שכבשת אותה בתוכך תפחה לזעם שהלך איתך לכל מקום, שהקצין את הקפדנות בה נהגת בכל עניין, קטן כגדול.״

  ברור. האיש, או מה שלא היה ה"דבר" שדיבר אליי, קרא בי כספר פתוח; מבטו, דרך עיני הבשר של סוויפט, חדר אל צפונות ליבי ומעמקי נשמתי. הייתי בממד זמן אחר. ראיתי כיצד אני, יהיה ה״אני״ הזה אשר יהיה, עובר מחיים לחיים, ובו בזמן הדברים הרבה פחות דרמטיים ממה שהם עלולים להישמע: הייתי פעם נזיר במנזר נידח בצפון־סין, מַתִּי [וסיפור המוות עצמו עוד המתין לי] וכעבור שלוש מאות שנה, הרף עין בממד הזמן בו שהיתי באותו רגע, והנה אני בחור ישראלי במרכז ניו־אייג׳ בירושלים, עם אותו זעם עלום אך מוכר שהולך איתי לכל מקום, ואותן חרדות קיומיות, ואותו ביטחון פנימי במשהו שאין להגדירו במילים, ואותו חיפוש אחר ״דרך״. במובן זה, לחיות בירושלים של שלהי המאה העשרים היה המשך מתבקש, טבעי אפילו, לחיים שחייתי פעם במרחק שלוש מאות שנה ועשרת אלפים קילומטר מאותו חדר אחורי בבניין אבן בשכונת נחלאות בו ישבנו בצהרי יום קיץ בחודש יולי שנת אלף תשע מאות ושמונים.

  "שרי" השתתק. מבטו, ה״עתיק״, אם אעז לומר, נח עליי בדממה. הנר שלח צללים ארוכים אל השטיח הבוכרי שתלה מאחורי גבו, אל הווילונות המוגפים, אל הכתלים המסוידים לבן. בחוץ להט קיץ ירושלמי, בפנים שררה צינה נעימה, על־זמנית. גופי רעד בהתרגשות, ובו בזמן שריתי בשלווה שאינה חסרה דבר.
״יש עוד משהו שתרצה לשאול?״ שאל בעדינות. כל מה שרציתי היה להישאר במצב הזה, בבהירות הזו, בשלווה שאינה מבקשת דבר, אבל ידעתי שהזמן הארצי שהוקצב למפגש עומד להסתיים.

  ״כן,״ אמרתי בלי לחשוב, ״הייתי שמח לדעת איך מַתִּי.״

  מבעו של "שרי" הרצין. ״בטביעה,״ אמר, ״באגם. בלילה. התהלכת מחוץ למנזר. טעית בדרך. החלקת למים, וטבעת. היית בן [והוא נקב בגיל, שלא אחזור עליו כאן].״

  אני זוכר כיצד ליבי הלם כשתיאר זאת באופן כה לקוני. הרגשתי כיצד שבים אליי החשכה, הבהלה, חוסר האונים, הקור, המחנק, הכובד, כיצד כבים החיים אל חשכה אין־סופית ובדידות איומה. חוטים שונים של חיי הנוכחיים נקשרו פתאום – קוצר הראייה, הפחד להתעוור, האסתמה שמלווה אותי מילדות, התקפי החנק והייאוש והפחד המתלווים להם, הצורך לשאת תמיד משאף בכיסי, הפחד ממים; אינני נכנס לים אם אין אנשים סביבי ואינני מעז להתרחק מהחוף מעבר למקום בו אני חש קרקע מוצקה תחת רגליי; לפתע הבנתי את הרתיעה שלי מבריכות שחייה ריקות: אני מרבה לשחות ואוהב לשחות ואפשר לומר שאני שוחה היטב. אבל לעולם לא אכנס לבריכה ריקה או חשוכה. רק המחשבה מעוררת בי אימה בלתי מובנת. יש לי זיכרון של קיץ אחד, הייתי בן שש־עשרה או משהו כזה, הלכנו א' ואני לשחות בבריכת ״הפועל״ בהדר הכרמל. זה היה היום האחרון של עונת הקיץ, אט אט יצאו המתרחצים האחרונים מהבריכה ונותרנו רק א׳ ואני; א׳ יצא מהמים, הצית סיגריה והתפרקד לו בשמש, ולפתע מצאתי עצמי לבדי במים; אני זוכר את האימה שתקפה אותי; ניסיתי לסיים את מכסת הבריכות שקבעתי לעצמי, אבל הפחד היה חזק ממני, ופשוט שחיתי במהירות, בתנועות לא בטוחות, אל פאת הבריכה ויצאתי מהמים במהירות, כמי שנחלץ מסכנה נוראה, כה נוראה, שלא העזתי להביט לאחור. דברים בלתי קשורים לכאורה – האסתמה, קוצר הראייה, אוסף הפחדים הקטנים והגדולים ממים, התחברו פתאום לקשר הגיוני; הרי התעוורתי פעם, וגם טבעתי ומַתִּי, למה אפשר לצפות מלבד בעתה עמוקה, רגישות וזהירות.

  שתקנו.

  ״והיו עוד חיים לפני,״ אמרתי.

  ״מן הסתם,״ אמר. ״וכנראה גם יהיו; באחד מהם אתה, ע׳ וי׳,״ נקב בשמות חבריי־שותפיי להקמת ״מזרח ומערב״, ״זו לא הפעם הראשונה שלכם יחד; בפעם הקודמת, לפני אלפיים שנה, הייתם כאן בירושלים חיילים בלגיון רומאי שחנה בסביבות העיר.״ בכתבי דברים אלו, אני שב נזכר בתחושה העזה שהתעוררה בי לשמע הדברים – אור עז, מסמא, סופת אבק, וצהוב, המון צהוב. ״אבל אין צורך לשקוע במחשבות או בזיכרונות על כל פרשת חיים. אתה חי כאן, ועכשיו, וזה פחות או יותר מה שחשוב.״

  ״האם יכול אדם לדעת גם מתי ימות?״ העזתי לשאול.

  ״שרי״ צחק, עיניו ברקו בעליזות; ״אני יודע,״ אמר, ״אבל לא יהיה נכון לומר לך. צפויים לך חיים ארוכים ומלאים, כך שאין טעם שתטריד עצמך עכשיו מתי ואיך יסתיימו. קבל זאת שיסתיימו פעם, הרי אין חיים שלא מסתיימים,״ שתק לרגע. ״אתה יודע, מסתיימים במובן מסוים, ובמובן אחר אינם מסתיימים. ועד אז, השתדל לעשות בהם שימוש ראוי,״ הוסיף בטון מהורהר.

  שתקנו. הייתה לי הרגשה שמה שנראה באותו רגע פשוט ובהיר, איננו כזה כלל וכלל.

  כנראה שקעתי במחשבות. ״ועכשיו, אם אין לך עוד משהו שהיית רוצה לשאול,״ שמעתי את המבטא ההודי המצחיק מעל ראשי, ״נראה לי שגָּנֵשָה ישמח למנוחה, ועד לפגישתנו הבאה, שמור על עצמך. וחיה את החיים במלואם.״ ושרי־סוויפט הצמיד כפות ידיו וקירבן לחזהו בברכה ההודית שכבר הכרתי, הרכין ראש ועצם עיניו, בלי לחשוב עשיתי כמותו, וכשהרמתי ראש ופקחתי עיניי הקסם פג; סוויפט בחן אותי במבט מודאג; הוא נראה חיוור ומיוסר כרגיל, ומאוד עייף. בתנועות כבדות, מגושמות מכרגיל, הוריד רגליו אל השטיח וסובב ראשו סביב צווארו כדי לשחרר שרירים תפוסים, ומ׳ פתחה את הווילונות והוציאה את הנר הדולק מהחדר.

  ״נו, קיבלת תשובות?״ שאל. המבטא ההודי נעלם, הוא דיבר אליי בעברית במבטא האנגלי המוכר.

  ״כן,״ אמרתי; גם השלווה של השעה האחרונה התפוגגה. גופי רעד, חשתי סחרחורת. ״אולי נצא לחצר,״ הצעתי, ״אני חייב סיגריה, ולעכל את הדברים.״

  החזרה לעולם הייתה בעיקר מסנוורת. למרות להט יולי, רעדתי מקור. השענתי את רגלי על קיר האבן, הרמתי מבטי אל הרקיע הירושלמי הכחול; היציאה מהאירוע המוזר שזה עתה השתתפתי בו נדמתה ליקיצה מחלום. ״אז מה אתה אומר,״ שאלתי את סוויפט, ״על הדברים של שרי?״ בלי משים התייחסתי לגורו בכינויו, כאילו היינו כבר ידידים ותיקים.

  ״אין לי מושג מה אמר לך,״ אמר בחוסר־עניין, ״אתה רוצה לספר לי? אתה לא חייב.״

  נעצתי בו מבט של חוסר אמון. ״מה ׳אין לך מושג׳,״ אמרתי, ״היית בחדר, הדברים יצאו מפיך, בקול שלך.״

  ״לא,״ אמר. ״לא הייתי בחדר. לא הייתי בכלל. אפילו לא יודע איך להסביר לך, אבל לא הייתי בחדר.״

  ״וגנשה,״ שאלתי, ״מי זה?״

  ״זה אני,״ אמר, ״אבל גם לא אני. זה אני מפעם, ומאז, ככה שרי קורא לי. גנשה.״

  ״טוב, גנשה,״ אמרתי, לרגע הבלבול הזה, הקיום הרב־ממדי, נראה, גם אם לא ממש הגיוני, לא באמת בעייתי. אז האיש הזה הוא בראיין סוויפט בדרך כלל, ולפעמים הוא מחשיך חדר ומדליק נר ומגלגל עיניו בדרך מפחידה ונעלם, לא ברור לאן, ומין גורו־מת נכנס לתוכו, לא ברור איך, ואז הוא נהיה גנשה, זה שלא נמצא באותו זמן בשום מקום, והגורו מדבר דרכו במבטא הודי מצחיק אודות עניינים שלסוויפט עצמו אין מושג בהם, עד שהוא – גנשה – מתעייף, ואז הגורו הולך, וגנשה אחריו, ואנו נשארים עם סוויפט החולני משהו, אבל החביב והנדיב. ״מעריך את המאמץ, באמת,״ אמרתי, ולאחר מחשבה, ״ובקשר למה ששרי סיפר, יישאר כנראה בינו לביני.״

  האיש משך בכתפיו. ״זה ביניכם,״ אמר, ״שמחתי לארח.״

  לאחר מכן יצא לנו להיפגש לא פעם, לבראיין ״גנשה״ סוויפט ולי; היו לו אישה חביבה וילד קטן וחייכן וחתול גדול, ביקרתי אותם פעם או פעמיים בדירת השיכון הקטנה שלהם באחת מערי הלוויין של תל אביב בה חיה עימם גם אותה עוזרת־אישית; לאנשים מיוחדים דרכים בלתי־שגרתיות. לימים ״מזרח ומערב״ נסגר, חיי המשיכו בנתיבים אחרים ויותר לא ראיתי אותו. בעודי כותב דברים אלו אני בודק ברשת מה עלה בגורלו. בראיין גנשה סוויפט נפטר בשנת 2000 והוא בן ארבעים ותשע. כשהאירועים שתוארו לעיל התרחשו מלאו לו בדוחק שלושים. אבל היה בו משהו עתיק, עתיק מאוד, שדבק בו כנראה במהלך אין ספור הפעמים שהעניק את גופו לשרי בהתמסרות שלמה ובהקרבה עצומה.

  ינוח על משכבו בשלום.

  המידע הזה שקיבלתי באותו אירוע חי בתוכי מאז כעוד זיכרון. זיכרון מהותי, בסיסי, אבל לצד זיכרונות אחרים של החיים האלו; הייתי פעם ילד בחיפה, אחר כך הייתי חייל וגם סטודנט, הכרתי אישה שקשרתי חיי בחייה, נולדו לי ילדים, עסקתי במקצוע, כתבתי ספרים. ככל שאני זוכר לא עבר יום בו לא חיפשתי את המשמעות המחברת בין הדברים ומסתתרת ביניהם, בו לא שאלתי עצמי איך ראוי לחיות, ומה פירוש להיות אדם; שנים הייתי מעורב בקבוצות רוחניות, תרגלתי מדיטציה, קראתי ספרות חוכמה, ניסיתי לארגן חיי על פי קוד קפדני. וכן, לפני שנולדתי בגלגול הזה בבית החולים רמב״ם בחיפה בימים האחרונים של אוקטובר 1956, חייתי במנזר נידח בצפון סין, התעוורתי וגם טבעתי, ולפני אלפיים שנה הייתי חייל בלגיון רומאי שחנה בירושלים; המפגש עם "שרי" עורר ב"תודעתי" [תהיה אשר תהיה משמעות המילה] זיכרונות מעורפלים של אותם גלגולי חיים; וכן, מאז הטביעה בסין מקווי מים פתוחים אינם חביבים עליי, ומאז החוויה הרומית בירושלים גם חַיָּלוּת נראית לי עניין מאוס למדי, משהו שנמנעתי ממנו ככל שיכולתי, ועל כך כתבתי, ואולי עוד אכתוב, במקומות אחרים.