גיליון "נסיגה" המונח לפניכם כולל טקסטים שהדיו שבהם עדיין חי ורועד. סיפורים, שירים, מסות, רעיונות ורשימות שנכתבו כל כולם בעת האחרונה, המסועפת מכל בחינה. גם הים נסוג, כתבה בשירה הנושא שם זה יונה וולך. ואולי כעת מתחיל עידן חדש של נסיגות. נסיגות מכל מה שהוא דם, אכזריות, שנאה ועצב. איסוף מחדש של פיסות האנושי, כצדפים על החוף.

אבא שלי התקשר. הייתי בדרך לסרט בקריון עם החברה שלי באותה תקופה.
שעה אחר כך יצאתי שוב לאזור חיפה לנקודת הכינוס. הm-16 שלי שהיה כבד במיוחד (כי חובר אליו מטול רימונים m-203) נשען על ברכיי. השמן שנשאר מהמסדר האחרון לפני היציאה לחופשה של ראש השנה החתים את מכנסי הדקרון. אבא שלי שנלחם בירושלים ב־1967, שהיה בתעלה במלחמת ההתשה, שחצה את התעלה ביום כיפור במבצע אבירי לב, דיבר איתי בקול שלא הכרתי קודם.

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / אורי פרץ ח ב צ ל ת אַתְּ אִשָּׁה נְשׂוּאָה בַּלַּיְלָה אַתְּ צוֹעֶקֶת בַּחַלּוֹן וְהַיָּם

בתוך האוהל היה מקום לשמיכת צמר מקופלת, תיק גב, חבל, ספר ובקבוק מים. והיה מקום גם בשבילו, בתנוחות מסוימות. הוא השתדל להיות בחוץ בשעות היום, להסתכל על צמרות עצים או כל חפץ מרוחק אחר כדי לאמן את העיניים. צמרת ברוש – צמרת אורן – ענן. בלילה לא היה מה לראות והחפצים נותרו אם כי במצב אחר. התיק, למשל הפך לכרית, השמיכה הייתה שמיכה אבל גם מזרן. בקבוק המים והספר נותרו בקבוק מים וספר. במהלך היום הספר היה דבר שאפשר לקרוא אבל אין זמן. בלילה הספר היה הדבר שאפשר לקרוא אבל אין אור. היה לו פנס, אבל הוא לא רצה למשוך לעצמו תשומת לב טורפת. בשעות בין הערביים, כפות הרגליים כואבות, השאיר את דלת האוהל פתוחה לאוורור וקרא שורה פה שורה שם. הוא לא אהב שירה אבל קרא בה בכל מקרה, כמו לבלוע אנטיביוטיקה.

עכשיו הוא ער, שרוי באפלולית החדר. בקצה המיטה, עטוף כולו, כמו מומיה, רק הראש מציץ, ידיו מהודקות לצידי הגוף. האוויר עומד. שקט מפתיע צונח עליי. זה בסדר לבכות עכשיו?

״אל תקשיבי לאף אחד. רק את יודעת איך להפריח את הגן,״. אני שומעת בראשי את המילים האלה בזמן שהכול מתמוטט מסביב. אני שומעת שוב את המילים שמודי אמר לי לילה לפני שהוא מת בזמן שעוד סדק נפער בשביל הראשי של הקיבוץ והמסוק מעליי עושה רעש כזה שאי אפשר לשמוע את צ׳יטה צועק לי מתוכו. ואולי עדיף.

תמיד הייתי פחדן
כל דבר בעולם הזה הפחיד אותי

חושך.
גבהים.
עימותים.
מקומות הומים / מקומות נטושים.
פקידים ממשלתיים / נותני שירותים.
צלצול ממספרים חסויים.

לפנות ערב תמי התקשרה ושאלה אם אפשר לבוא, שנעשה את הטילים ביחד. היא לא רגילה עדיין להיות לבד ומפחדת עכשיו יותר מתמיד. טוב, אפשר להבין. רק לפני פחות משנה, אחרי עשרים ושבע שנות נישואין, היא תפסה פתאום אומץ והודיעה לדני שזהו, נגמר.

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / מאיה ויינברג כמה טוב שנסעת A Room of One’s Own שֶׁקֶט מוֹפְתִי נִפְרָשׂ עַל הַבַּיִת

למן הרגע הראשון כמעט היה לו ברור: זו לא אישה שרצונה מתנפל עליה או נגלה לפניה בתצורתן הדחופה של תשוקות, אין סכנה שתתאהב בו, וגם אם תתאהב, ייתכן שלא תדע שזה מה שאירע לה, לא תכנה את זה בשם המפורש; השם אולי יאחז בשולי הכרתה, או רק כמעט, אולי יגיח משם לפתע אחרי חודשים רבים, שנים אפילו. אם כי סביר יותר שלא, אפילו לא זה. שָׁם בעצם הייתה טמונה הסכנה הגדולה מכולן: הרושם השגוי שאין סכנה, שאי אפשר להיסחף אחר מי שאינה עשויה לכך בעצמה. אבל למפולת אפשר להישמט גם לבד. מספיק רגע אחד של היסח הדעת. מספיקה אישה אחת שתעבור על פניך, ופניך יוסבו לעברה, כל כך יוסבו לעברה, ולא תראה דבר מלבדה, ותיפול.