גיליון תיקון מבקש לחשוב על מושג התיקון – בתוך עצמנו ובתוך ממלכת הספרות הקטנה שלנו –במונחים רחבים יותר של תיקון המידות, לא פחות. ובפרפרזה על שבע המידות הרעות, שבעת החטאים הקטלניים של הנצרות – קצת פחות גאווה, קצת פחות חמדנות, קצת פחות זעם, קנאה, גרגרנות, תאווה (בעיקר להרס) ועצלנות – בתקווה שכל זה יוביל אותנו לתיקון עצמי וגם, בסופו של דבר, לתיקון אמנותי, לכתיבת ספרות טובה יותר.

כרמל גת לא עומדת בכיכר הבימה. כרמל גת לא מרגישה את קרני שמש החורף. כרמל גת לא אומרת לעצמה: איזה מזל שלא שכחתי את משקפי השמש, שלבשתי חולצה דקה. כרמל גת לא מסתנוורת מהריצוף הבהיר. כרמל גת לא מתבוננת בעץ שעל גבעת הדשא.

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / אוריאן זכאי מלחמה ושלום הוֹ פְּיֶיר, מָתַי תִּלְמַד הַשָּׁמַיִם אוֹתָם שָׁמַיִם, אוֹסְטֶרְלִיץ, סְמוֹלֶנְסְק, בּוֹרוֹדִינוֹ, מוֹסְקְוָה,

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / איה סומך כשאת כותבת שיר פוליטי כְּשֶׁאַתְּ כּוֹתֶבֶת שִׁיר פּוֹלִיטִי הִזָּהֲרִי מִלְּהַגִּיד אֶת שְׁמוֹ שֶׁל

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / אנה הרמן החדר העמוק מכל החדרים "הַיּוֹם שֶׁהָיָה מֻשְׁלָם, הַיּוֹם שֶׁהָיָה סָגוּר״, לאה גולדברג, מתוך

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / יודית שחר אוטם שריר הלב אֵינֶנּוּ רוֹאִים רָעָב כִּי הַלֵּב אֵינֶנּוּ רוֹצֶה לִרְאוֹת אֶת כֶּלֶא

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים הפסקת האש / אורין רוזנר הָיְתָה אֵשׁ וְכָעֵת הִיא פָּסְקָה. הַמֶּמְשָׁלָה הוֹדִיעָה שֶׁיֵּשׁ הַפְסָקָה וּבְאֵין אֵשׁ אֶפְשָׁר

שמעו סיפור קצרצר: ביום בו נפתחו עמדות החיסונים שפותחו נגד אנטישמיות, לא נרשמו בהן תורים ארוכים. אבל זה לא כל הסיפור. זה מעט מורכב יותר, אתם יודעים. יהודים, גויים וזה.

רבנו כל הזמן כמעט. למעשה רמת העצבים שלי ממנו הייתה כל כך גבוהה שמספיק שהיה אומר משהו בטון שלא מצא חן בעיניי, והייתי מתפוצצת. בדיעבד חשבתי על זה שהייתי בולדוזר ששיטח אותו. או מכונת בשר נאמר, שטוחנת אותו לחומר אחר, גורסת אותו לחתיכות. בכל אופן זאת הייתה פעולה רוחנית ומנטלית שפעלתי עליו, שלוותה לפעמים בצעקות ולפעמים רק בארטילריה שקטה יותר, ביקורתיות ושיפוטיות דקות וחדות. הוא התחיל לפחד ממני, ככה אמר, שהוא מרגיש שאני מוקש שרק מחכה להתפוצץ.

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / נעם פרתום הדרשה בַּהַשָּׁקָה שֶׁל סִפְרִי הַשְּׁלִישִׁי "לָצֵאת מֵהַגּוּף" הָיִיתִי נַעֲרַת בַּר הַמִּצְוָה. זָרְקוּ עָלַי

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים כל הלילה הסתובבנו חולות בתל אביב / סתיו אתלן יָצָאנוּ מֵהַבַּיִת אֶל שְׁחָפִים מְצַוְּחִים לְלֹא רַחֲמִים בְּשׁוּם

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים יוקדת חדשה / שי שניידר־אֵילת בּוֹאִי אִמָּא, הָסִירִי מֵעָלַי אֶת הַמֵּת, חַלְּצִי אֶת הַחֵץ, אֶת הַחוֹחַ, חַטְּאִי

אמא שלי מתה כשהייתי ילדה קטנה ובגלל שאבא שלי פחד שאני אשאר עצובה הוא קנה לי את סוניה. מאז אנחנו יחד כל יום בין שמונה לשמונה. אני אוהבת את הרעמה הלבנה שלה שמגיעה לה עד לכתפיים ואת הפרווה החמה שלה שכיף להרגיש אותה בין הרגליים כשאני רוכבת עליה בלי אוכף.

אני יודע בדיוק מתי הכול התקלקל.
התאריכים נבדלו במקצת בין מדינה למדינה, אבל לפי לוח השידורים, אשר התפרסם ב"חלומה של איכרה" (העיתון היחיד שיצא במדינה), בארץ־הביש האסון קרה ב־29 בנובמבר 1997. מתוך אותו לוח שידורים ששרד והועלה לאינטרנט, אני יודע בוודאות שהשעה הייתה 20:30.

"א־לה," דמותה המטושטשת של אמי קוראת שוב אל תוך פניי וטופחת על כתפי, מרעידה את ידי ואז נאנחת ומניחה יד על מצחה, מאותתת על המיגרנה שתוקפת אותה תכופות. לאחר מכן היא פורצת מהחדר וצועקת: "הבת שלי התעוררה ולא מדברת, מה עושים?" אני ממששת את פניי וחשה תחבושות בקצות אצבעותיי, על אפי ועל מצחי.

בכל פעם שאני שומעת את ״שיר ללא שם״ עולה בי, כמו שכותבת רונית מטלון, ״נחשול רגשות״: צער, כאב, געגוע, תחושת החמצה, עלבון ואהבה. ״בבת אחת ציוויליזציה שלמה, קוסמוס…״, אני נזכרת בקומת משלחת הרכש של משרד הביטחון במיד־טאון מנהטן, בשנת 1985. הכניסה המאובטחת מול המעלית, איש הביטחון בתא הזכוכית מתשאל את הנכנסים, שטיח אפור מקיר לקיר. המשלחת מחולקת לשתי קבוצות: עובדים זמניים היושבים מול מסכים במשרדים, ברובם סטודנטים ישראלים המכונים כאן ״עובדים מקומיים״. והשליחים המבוגרים יותר, עובדים קבועים במשרד הביטחון, בעלי מעמד ותנאי העסקה משובחים, שנשלחו לניו יורק מישראל.

המקום השלישי בתחרות הסיפור הקצר ע"ש קורינה

המקום השני בתחרות הסיפור הקצר ע"ש קורינה

המקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר ע"ש קורינה