איך כותבים ספרות על מציאות מעורערת? איך כותבים שירים וסיפורים ומסות בתוך עולם שיצא מדעתו, עולם שמספק לנו מדי שבוע דימויים כה מרחיקי לכת שגם האנרכיסטים שביוצרים לא היו מצליחים לרקוח במוחם הקודח?

כדי לכתוב אמת צריך ללכת אל הפצע. צריך ללכת אל הפטמה. לא אל הפטמה של אמי. לשם אינני רוצה ללכת.

נגיד שאת סופרת. את רוצה (למה שתרצי דבר כזה בעצם?) בכל אופן את מתכוונת, או מתחילה לכתוב על משהו שקרה לילדה אחת, שהיא בדיוק על התפר הזה שבין ילדה ונערה, והיא לא את, היא ממש לא את, כלומר היא על התפר הזה שבין את ולא את.

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / נדב ליניאל סף "וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן" (ישעיהו ו, ד). בְּאֶמְצַע

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / אפרת מישורי כבר שנים כְּבָר שָׁנִים שֶׁאֲנִי מֵתָה, כְּבָר שָׁנִים שֶׁאֲנִי חַיָּה, כְּבָר שָׁנִים שֶׁאֲנִי

היא רק תעביר סמרטוט. ואז יישארו לה עוד חמש משימות. הכביסה מהסוס. המדים למכונה. המיטות. הסכו״ם. ולסדר אותו על משטח הבד לפני סוגים וגדלים, מימין הכפות, בסוף כפיות העוגה. כשתסיים, גם המכונה תסיים והיא תוכל לתלות, מבלי להתלבט בנוגע לסדר הפנימי. לפי צבעים או לפי נושאים? מהכהים לבהירים? או מהמכנסיים, דרך החולצות ועד לגרביים, שכל אחת מהן מיושרת ונתלית בנפרד, אחוזה באטב כביסה. הם פתרו לה את הבעיה עם צבע הזית.

קול חריקת בלמים נשמע מהרחוב, ומייד אחריו חבטה עמומה. דוקטור זמושינסקי שוב החמיץ את הכניסה לבית, עלה על המדרכה והפיל את פחי האשפה הירוקים. הבן פתח מעט את הדלת, מיהר לצד מיטתה של אמו והחזיק את ידה הרזה, הכמושה. “אמא, הרופא הגיע,״ הרים את קולו, ואז נזכר שלא היו לה מעולם בעיות שמיעה. “הרופא הגיע,״ חזר בקול רך כשנכנס המומחה הפליאטיבי, “את זוכרת אותו.״

בחופש הגדול בין כיתה ט׳ ל־י׳ יואב ניני השתגע. ככה זה התחיל להסתובב בין הילדים. סיפרו שהוא מדבר לא לעניין. הוא התחיל להפנט ילדים. היה עושה סלטות על הדשא בקיבוץ, כל מיני התנהגויות מוזרות כאלו. הוא היה המלך שלנו, כי היה הספורטאי הכי טוב למרות שהיה תלמיד גרוע. אבל הוא היה חזק במכות והכי טוב בכדורגל. אני עוד זוכר את הסגנון שלו. זה היה מין גיורא שפיגל של הקיבוץ. ובכלל, מי שהיה הספורטאי הכי טוב, גם אם היה טיפש גמור, היה המלך.

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / ילי שנר אבל אני עדיין יכולה לכתוב עַל אָבְדַן הַיְּכֹלֶת לְקוֹנֵן קִינָה פְּרָטִית, עַל גּוּפִים

הגשם המחטי האפור שהזדרזף מזה שלושה ימים ופסק אך לשעה קלה בצהרי היום, שב להתדפק עם רדת הדמדומים על הגגות והאספלט ותפס את גליה בצאתה מהמשרד, כאשר באה לחצות במרוצה את שרשרת הרמזורים הבלתי נגמרת של צומת עזריאלי, מבקשת לחסוך אי־אלו דקות המתנה מרטיבות.