דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
יוני 2023

לקריאה בפורמט PDF
פידיאף יוני 2023דבר העורכת | גיליון אנטארקטיקה / יוני 2023
אנטארקטיקה היא אולי המקום הרחוק ביותר שניתן לדמיין ממקומנו הקטן והגועש שבלבנט. בגיליון זה היבשת הקפואה והנוטה להתמוסס הופכת ליעד פואטי של ממש; מקום פנימי וחיצוני להתמסר אליו או להתנגד לו. יעד של תכתובת נפשית. ארץ לעולם כן.
השתקפויות: עדות מקו המשווה / לי ממן
בהתחלה נדמה לך שהחיכוך עם העולם הוא שאבד: עצמים שמגעם היה שמור באצבעותייך – מלוטף או משונן, משיי או מחוספס, טעמים ומרקמים שאהבת או סלדת מהם, צבעים שהיו מפיקים אקורדים שונים מן הנפש, ריחות – הכול צונח פתאום לרף הנמוך, הצחיח, של שוויון הערך. את מתעוררת בחדרך, בביתך, מבטך נופל על ערֵמת בגדים, על ערֵמת ספרים, על דלת. הכול ארץ זרה, אבל ללא סקרנות־התייר שהופכת את המבט לערני, לחי. רק התימהון העקר: מי זו שלבשה, מי זו שפשטה, מה קראה, לאן נכנסה ויצאה מכאן. את שולפת מתוך הערֵמות איזה דבר, ממששת, מנסה לחלץ את המוכר מקליפתו, אבל דבר לא בוקע את קהות התרדמה.
אנטארקטיקה / לילך וולך
הכוללללל הכולללל בנחת, אומרת נואי בהתפנקות, מותחת את המילים בעונג חתולי. קחו את הפנאי, עצמו את העיניים ודמיינו ספרות מתחלפות מעשר למטה – תשע, שמונה, כמו ספרות של מעלית יורדת לאט. נשימה מרווחת אחת או שתיים לפני הספרה הבאה, שתיים, אחת. כשאתם פוגשים את הספרה אפס – דמיינו אותה גדולה ותלויה באוויר. מגדילים את האפס בדמיון לאט, עד שהוא הופך לשער שאפשר לעבור בו. האפס גדול, מוזהב, מזמין, בטוח. אפשר לעבור בו. שום דבר רע לא יאונה לך.
המסעות לקצוות העולם / דניאל קרן
"פקע קפיץ הפלדה בליבם", כך תיאר שטפן צווייג את רגע שיברון ליבם של חמשת חברי המשלחת הבריטית לקוטב הדרומי בפיקודו של קפטיין סקוט. אחרי חודשים ארוכים בגיהינום הקר והחשוך על פני אדמות, כשהספק מנקר בהם כמו העיט את כבדו של פרומתיאוס, התברר להם הגרוע מכול.
רובאית א' / חגי לביא
"תעביר את הברוס של הרימונים, יש לי עוד קצת מקום בפאוץ׳," אני אומר לבנדה. הוא מסיים למלא את המחסנית ומעביר לי רימון. אני דוחס אותו לפאוץ׳ וסוגר את הסקוץ׳. האפוד מכביד עליי.
האביר ממחלקת סטוקינג ואובססיה של עמק הסיליקון / גלית דהן קרליבך
שלום הלנה 45! כאן cupid12 ממחלקת סטוקינג ואובססיה של גוגל @. לפי רישומינו עברת את מספר ההקלקות והגלילות המותר בחוק. בעוד מספר שעות תישלח אלייך התראת חסימה. תוכלי לערער על החלטתנו תוך 48 שעות מרגע הגעת ההתראה.
הרעש מתפשט כמו כתם דיו על בד / תמר מור-סלע
השעה חמש. שעת ערב מוקדמת של צאת שַׁבָּת. היא נוהגת בדרכים המובילות מהמושבה אל העיר. לפעמים היא נוסעת לעיר כדי להתערבב ברעש, לנשום רחובות מטונפים ובני אדם. להתנגש בַּמִּקְרִיּוּת. לראות תנועת גופים להקשיב לשיחות של אחרים, להבחין במשהו שמישהו ניסה להסתיר. השעה חמש ורבע. היא נוסעת להפגין למען אהבת אדם וליבה רוחש סלידה מכל מי שדעתו אינה כדעתה. השמיים מתמעטים, חַשְׁרַת עֲנָנִים מבשרת גשם. היא כבר לא זוכרת מציאות אחרת, בהירה, מעוגנת. הבית שלה התפרק זה מכבר. פיגומים רעועים מחזיקים את הארץ, חוּטֵי זָהָב מְפֻחָמִים. פעימות האומה נחלשות. אנשים חיים בתשוקה לא מסופקת וחיפוש אחר עיקר. החדשות רעות אין רגע שקט. הרעש מתפשט כמו כתם דיו על בד. היא לא חושבת להיכנע למרות שכבר עמדה על הסף, אבל היא אמא. יש לה ילדים, לעזאזל. היא נוסעת.
קירות / טלי עוקבי
היו תקופות שהעדפתי את המרתפים בבית. לא בבית הספציפי הזה אלא בבתים אחרים. אהבתי מרתפים וקירות עבים בכדי שתהיה הפרדה ממשית בין פנים לחוץ שזו גם אחת הפונקציות העיקריות של בית.
שירים / תמר פלדברג
מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / תמר פלדברג * כָּךְ נָדַדְתְּ אֶל חוֹף: בְּלִי לִטְעֹם דָּבָר גְּלִימָה אֲפֵלָה עַל כְּתֵפַיִךְ עַד
פורמלין / שפרה קורנפלד
פעם ראיתי את דייויד בליין נכנס לתוך ספֶרת זכוכית מלאה במים ברחבה של לינקולן סנטר. הוא נופף לקהל, חבש מסכת חמצן, צלל והתפצל לשניים. הגוף הפיזי שלו שקע במים, מתפתל כמו דג גדול מדי בתוך כדור הבדולח המואר, בזמן שבצד, על מסך ענק, הראש שלו דיבר. מקריין את המחשבות שהכין מראש לרגע הזה.
לכי לך אל הארץ המובטחת / ווביט וורקו מנגסטו
מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים לכי לך אל הארץ המובטחת / ווביט וורקו מנגסטו לְכִי לָךְ אֶל הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת, יְרוֹסָלָם אַל תַּבִּיטִי
שירים / שחף ארז
מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / שחף ארז שמתי לב לסגול הרועד "שִׂימוּ לֵב, מַשְּׁשׁוּ, גְּעוּ הֵיטֵב."נתן זך, [שימו לב לסגול
שירים / מירון ח. איזקסון
מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / מירון ח. איזקסון קוֹלוֹת נוֹסָפִים הַחֲפָצִים רוֹעֲשִׁים יוֹתֵר. אֵין כִּמְעַט קוֹל שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמָע. לֹא נוֹתְרוּ
החתך / נועה סוזנה מורג
הגעתי למסעדה שמול בית האופרה כדי לפגוש את אימי. חצי שעה קודם לכן היא התקשרה ושאלה אם ארצה לאכול איתה צהריים ואני הסכמתי, אף על פי שלא היה לי תיאבון כלל. היו לה לא מעט עיסוקים באותה תקופה, ובכל זאת היענותי לפגישה איתה נבעה בעיקר מרצוני למלא את הזמן הפנוי שלה, זמן שמאז יציאתה לפנסיה חששתי שילך וייפער, ומתוך אי־יכולתי לשאת את פגישתה עם השיעמום.