כשזורקים לאנשים כותבים את צמד המילים "שפת אם", עמוד השדרה שלהם מזדקף והגוף ניעוֹר ודרוך.
שפת אם, השפה הראשונה שלנו, היא השפה שאנו מדברים וחולמים בה. היא גם השפה המטאפיזית שדרכה למדנו איך לחיות.

איה בדיוק התלבטה אם להיות אנורקסית. כל השבוע התלבטה, על אש נמוכה. בהפסקת האוכל אכלה תפוח וגבינה לבנה, וריחפה משיעור לשיעור. לקראת סוף היום היה הראש כבד מהרגליים, ואלה הלכו מעצמן לתוך הבית, לצלחת שניצל תירס ופתיתים, ומשם לשירותים, עם המים הקרים שמרעישים בכיור, והאצבע שמלטפת מבפנים את הגרון המחוספס והלח, כמו איזו חיית מים עתיקה ומסוכנת. היא לא הייתה שמנה, איה. אבל גם האנורקסיות שהכירה לא היו. המחולניקיות, רציניות, בלייקרה נוצצת, עם עיני ענק ושיערות שקופות, חלפו במסדרונות התיכון קלות כמו רוח. גם איה רצתה להיות קלה כמו רוח.

את "כל הדרך הביתה", ספרי הראשון, הקדשתי לאמא שלי שלימדה אותי לכתוב. אני מסתכלת בתמונה שלי יושבת איתה ליד השולחן, ומנסה לפענח סימנים כמו שלמדתי מאמא ספרותית ידועה.

בכל פעם שחזרה הביתה בצהריים, מאה חמישים וחמישה סנטימטרים של מעשיות פעלתנית, הייתה מבשרת על כניסתה בקול עולה ויורד שספק חיקה את יללות השמחה של הכלבים. הצליל הזה היה מושך את כולנו באחת מן החדרים הפזורים אל מרכז הבית.

מֶנְדִי מַחֲזִיקָה בְּהִסּוּס אֶת הַמַּבְחֵנָה.
מֶרְחַק יְרִיקָה מַפְרִיד בֵּינָהּ
לְבֵין הַסִּפּוּר הַגֵּנֵטִי שֶׁלָּהּ
עַל רֶצֶף הָאֱנוֹשׁוּת. אַבָּא שֶׁלָּהּ
כְּבָר שָׁלַח דְגִימַת רֹק קָתוֹלִי וְגִלָּה
שֶׁהוּא שְׁלוֹשִׁים וּשְׁמוֹנָה אָחוּז
יְהוּדִי. מִשְׁפָּחָה נֶחְמָדָה מִשִּׁיקָגוֹ
יָצְרָה אִתּוֹ קֶשֶׁר.
בְּגִיל שִׁבְעִים וְשֶׁבַע עָתִיד חָדָשׁ
נִפְרָשׂ בְּפָנָיו, רְווּי עָבָר, שְׁמוֹת מֵתִים
וְסִפּוּרִים שֶׁמִּזְּמַן לֹא נִמְצָא לָהֶם שׁוֹמֵעַ.
"רַק זֶה חָסֵר לִי", מֶנְדִי אוֹמֶרֶת,
עוֹד קְרוֹבִים, עוֹד מִשְׁפָּחָה".

בגיל עשרים וחמש נחַתִּי בקנדה. היה זה היום הארוך בשנה. השמש שקעה ברבע לעשר, וּונקובר דמתה לנערת שער על כריכת מגזין: עוצרת נשימה, בלתי מושגת, קרירה.

מַהוּ שֶׁבָּעַט בְּתוֹכָהּ בְּכָל הַדְּפָנוֹת
מָה הִתְמַלֵּא וּמָה הִתְרוֹקֵן
מָה קָדַם לְמָה, מַהוּ שֶׁבַּלֵּילוֹת
מְכַרְסֵם, שֶׁאֵינֶנּוּ נִשְׁמָע
לִסְפִירַת הַשָּׁבוּעוֹת, הִתְרַבּוּת הַתָּאִים, הַקֶּצֶב
הַמְּקֻבָּל שֶׁל הַגְּדִילָה, שֶׁאֵין לוֹ פֶּתַח
כְּנִיסָה אוֹ יְצִיאָה
שֶׁהִתְפִּיחַ אֶת רַחְמָהּ, דַּוְקָא אַחֲרֵי
שֶׁהַתִּינוֹק כְּבָר יָצָא, מַהוּ
שֶׁהָלַךְ וְגָדַשׁ אֶת גּוּפָהּ, חָצַץ
בֵּינָהּ לְבֵין הָעֲגָלָה, בֵּינָהּ לְבֵין
הַמִּלָּה –
מָה לֹא סִפְּרוּ לָךְ כְּשֶׁהָיִית יַלְדָּה
בְּכָל אִמָּא יֵשׁ חַיָּה
בְּסַכָּנַת הַכְחָדָה

יוֹתֵר וְיוֹתֵר בְּנִי מוֹשֵׁךְ אֶת קוֹלוֹ בַּבַּיִת. טוֹבבב, בְּסססֵדֶר, אֲנִי בָּאאא; הוֹלֵךְ וּמוֹשֵׁךְ מֵהַסָּלוֹן לַמִּטְבָּח, מֵהַחֶדֶר לַסָּלוֹן, לַמִּטְבָּח, לַחַלּוֹן, צוֹעֵק וְצוֹעֵק, וְזֶה נִפְלָא.

יש לילד הכתבה. באנגלית. שמות של צבעים. רד, בלו, גרין, ילואו. הוא חושב שהוא גרוע. אבא שלו מציע תחרות: נעשה את ההכתבה יחד – הוא ואני – ונראה מי מצליח יותר. הילד סקפטי. הילד נולד סקפטי. אבל הוא מסכים. הוא מצליח לאיית נכונה בסיבוב הראשון שבע מתוך עשר. אני מצליחה שלוש.

אַתָּה אִמָּא שֶׁלִּי וַאֲנִי לוֹמֶדֶת לְדַבֵּר
בַּשָּׂפָה שֶׁלְּךָ וְאַתָּה מְלַמֶּדֶת אוֹתִי לָלֶכֶת

"היא דמיינה שבחדרי מחשבתה ולבה של אותה אשה שנגעה בה בגופה מוצבים, כאוצרות בקברי מלכים, לוחות ועליהם כתובות מקודשות שאילו ידעתֽ לפענח אותן היו מלמדות אותך הכול, אך הן לעולם לא תוצגנה בגלוי, לעולם לא תהפוכנה לנחלת הכלל."

וְלַמְרוֹת שֶׁאוֹמְרִים כָּל מִלָּה שֶׁהֵקִימָה
לִתְחִיָּה, בְּהֶבֶל פִּיהָ הַמַּדִּיף יַסְמִין אוֹ מַלְמִילְיָאן.
כָּל הִרְהוּר זוּטָר שֶׁלָּהּ, דְּבַשׁ נִגָּר מֵאוֹתִיּוֹת סֵפֶר תּוֹרָה אֲשֶׁר
הִתְלַקְּקוּ בִּלְשׁוֹנוֹתֵיהֶן הַחֲלָבִיּוֹת שֶׁל תִּינוֹקוֹת בְּטֶרֶם נִשְׁבּוּ
וּפָרְחוּ מֵעַצְמָן בָּאֲוִיר, עַד לְכִסֵּא הַכָּבוֹד.

אֲנִי רוֹצָה לְתַקֵּן אֶת הַשְּׂפָתַיִם שֶׁלִּי, דּוֹקְטוֹר.
לְהַזְרִיק חֻמְצָה הִיאָלוּרוֹנִית בַּשְּׂפָתַיִם שֶׁלִּי, דּוֹקְטוֹר.
חֵצִי בַּשָּׂפָה הָעֶלְיוֹנָה, עִבְרִית.
וְחֵצִי בַּשָּׂפָה הַתַּחְתּוֹנָה, רוּסִית.
שֶׁיִּהְיוּ מֻבְלָטוֹת וּמְתוּחוֹת וּדְשֵׁנוֹת וּמְשֻׁרְבָּבוֹת
בְּמִדָּה שָׁוָה, בְּמִדָּה שׁוֹבָה
אֶת הַלֵּב, אֶת הָעַיִן אֶת הָאֹזֶן.

החתול היה אמור להרגיע את דורית ובהתחלה היה נדמה שזה באמת עובד. דאגלס השיג לה אותו כי הוא קרא שחתולים יכולים לעזור לאנשים במצב שלה, לתת אהבה בלתי מותנית, נחמה, חברה. דורית שמחה לקראת החתול. הם היו מתכרבלים ביחד על הספה, מנמנמים. כשהיא הייתה קמה הוא היה הולך אחריה, אדיש למחלה, לא מכיר את מי שהייתה לפני, לא שופט או משווה או מתגעגע או הרוס, כמו דאגלס. היא ליטפה אותו ודיברה איתו. גם איתו היא דיברה רק בעברית אבל לא היה לו אכפת. בהתחלה הטונים היו נעימים אבל אז הדיבור נהיה עצבני. דאגלס לא ידע עברית והוא לא הבין מה היא אומרת. אבל היא נשמעה כועסת, ובתוך כל המילים בעברית הוא שמע את השמות שלי ושל אמא.

דין וחשבון על המערכה האחרונה
עֵץ אַחַר עֵץ חִסְּלָה חִדְקוֹנִית הַדֶּקֶל אֶת רְחוֹב בָּרְקָאִי
וּפָלְשָׁה לִרְחוֹבוֹת סְּמוּכִים. הִשְׁמִידָה צַּמָרוֹת, הִצְהִיבָה כַּפּוֹת תְּמָרִים.
חִפּוּשִׁיּוֹת נָבְרוּ בַּגֶּזַע הַנָּגוּעַ, אָכְלוּ אוֹתוֹ מִבִּפְנִים, הִשְׁרִיצוּ בֵּיצִים.
זוֹחֲלִים פָּקְעוּ, לִסְתוֹתֵיהֶם הִתְחַזְּקוּ עַד הָיוּ גְּלָמִים.
צַחֲנָה פָּשְׁטָה בָּרְחוֹב כְּרֵיחַ פִּגְרֵי חֲתוּלִים. בְּצַד הַכְּבִישׁ
נוֹתְרוּ הַדְּקָלִים, כְּרוּתֵי רָאשִׁים כְּפִסְלֵי מַצְבִּיאִים מוּבָסִים.

הַיְּלָדִים לֹא מְנִיחִים לִי לְרֶגַע לִהְיוֹת לְבַד
לְנַפְשִׁי. הֵם יוֹדְעִים
שֶׁעֶשְׂרִים שָׁנָה הָיִיתִי לְבַד.
הֵם מְפַחֲדִים שֶׁאִם לְבַד זֶה כְּמוֹ בִּידוּד
וּבִידוּד יָכוֹל לַהֲרֹג, עָדִיף לֹא לְהָנִיחַ לִי לִהְיוֹת
לְבַד.

יש האומרים שככל שאנו מתבגרים אנו דומים להורינו. אני רואה פרגמנטים שונים של אמי בי ונושאת בתוכי את אהבתה. אני רואה את הדמיון בינינו וגם את השוני. אוסף של פרטים וחלקיקים הטווים תמונת קולאז' של שתי נשים: שיקול דעתה/הכעס המתפרץ שלי; האיפוק שלה/הבכי שלי; הערנות והחיוניות שלה/המופנמות והחולמנות שלי; היא חדה כתער, מעבירה את המסר לאחר בבהירות וברהיטות/אני מתרגשת מתפרצת; היא והשתיקה/אני ואי־השתיקה; היא ואחותה והקשר המיוחד ביניהן/אני ושני אחיי, האחד הרחיק לאמריקה והשני קרוב אליי.