הגיליון שלפניכם מבקש לשרטט מהלך עכשווי של הערכת עצמנו. הערכת עצמנו באין כרכים – באין טקסטים מכוננים להיתלות בהם, אבל גם באין מנהיגים להיתלות בהם; לא במישור הפוליטי וגם לא במישור הספרותי.
בגיליון התכנסו כמה מטובי הסופרים ואנשי הספרות הפועלים כיום – בארץ וגם בתפוצות – לכבודו של אחד הז'אנרים היפים מכול: ז'אנר המסה האישית־ספרותית.

ברכבת, במושב לפניה, יושב חייל, נשק לפות בין ירכיו. אישה, זה עתה שלפה מתיקה ספר קריאה ופנקס, שולחת מבט חשדני חטוף בקנה הרובה, לוע אפל וצר ומפוחם הפונה לעברה. תכף ומייד בוקעים ניצני אשמה, מחישים לסלק מן הדרך את הבהלה האינסטינקטיבית, האימפולסיבית, המטפסת בגרונה. החייל הזה מגויס למענה, היא אינה יכולה סתם כך להתכחש לו, או להתנער ממנו, אף על פי שקרוב לוודאי, ברגע זה ממש, הימצאותה במחיצתו, במרחק הצפוף ממטחווי קשת, הופכת אותה למעין מטרד. הוא – האם הוא נאה? – כבן עשרים, צעיר פזור דעת – בקלות יכול היה להיות בן, אולי אפילו נכד של חברה – אינו מסתכל עליה. הוודאות החותכת, הפשוטה, שחובּק חזק בצאתו מהבית, הידיעה הברורה שבָָּא מאהבה, מוהלת לרגע משהו כגון כעס ההולך וגואה בה – כאילו נעשה לה עוול מכוון – ומטשטשת את חדות הראייה. הקיטבג שלו מוטל במושב שלפניו, לצידה, גוש נחשי תלום־קשקשים מוכתם ושמנוני. היא מתכווצת במושבה, נדרכת לנוכח מחוות גופו המתחלפות תדיר, מתכסָה זיעה קרה ופושטת מעליה את סודרה. אל תחכי ליום הדין. הוא מתרחש מדי יום ביומו, היא בטח קראה את זה באיזה מקום.

לא הספרות תלמד. שיעורה מוגבל. מקומה הצר בתרבות, בחברה ובנפש הפרט בישראל בת ימינו מורה מראש כי אין עניין ממשי או צורך בבחינת תגובתנו הספרותית, אם נבקש אתר להיווצרותו של אידיום ישראלי, תבנית ביטוי עברי ייחודית למתקפת ה־7.10 והמלחמה שפרצה בעקבותיה, ועודנה נמשכת. אומנם הכרח שגם בספרותנו תימצאנה מידות להערכתנו; אלא מה יש בה עד כה, כשנה לאחר פרוץ הזוועות?

נולדתי בבית שטוף שמש עם עץ לימונים בחצר, ופרדס תפוזים במעלה הכביש. למדתי בבית הספר היסודי על שם דוד בן־גוריון. דור ראשון להורים דוברי עברית שפת אם. למעט שמי בעל הצליל הנוכרי לא היה שום סממן להיסטוריה היהודית בגלויה הציונית בה גדלתי. אבל יש לדייק — מי שנכנס פנימה אל תוך ביתנו היה יכול למצוא אי אלו רמזים מטרימים. לדוגמה: הספרייה. דמיינו ספריית קיר מתפקעת מספרים, חלקם נדחסים במאונך, חלקם כמעט מחליקים לרצפה. דמיינו את הכותרות: The Destruction of the European Jews, Night, To Hell and Back וכו׳ וכו׳.

בשנה האחרונה שואלים אותי שוב ושוב, בטון זהיר ומתחשב, מה שלומי. אני עונה שוב ושוב את אותה תשובה מטופשת, מתחמקת, ניסיון שקוף ועגמומי להקטין ולהקליל את התשובה: ״שלומי לא משהו״.

הסופר המוערך ארי ליברמן במסה שהיא מעשה מחשבת של כתיבה עכשווית ומקראית. הרהור על מורכבותם של חיים יהודיים ואינטלקטואליים מחוץ לישראל שמאז השבעה באוקטובר.

בשנה האחרונה אנחנו קוראים על קצות האצבעות, כאילו נכנסנו בלא שהוזמנו, דרך דלת שהושארה פתוחה, אל חדר מתים. אנחנו קוראים סיפורים מתוך ארונות קבורה, אנחנו קוראים שירים מכחילים על אלונקות ברזל. אנחנו מכופפים את הצוואר, אנחנו משפילים את המבט, אנחנו מעמידים פנים שאנחנו מתפללים, אבל קשה לנו לאסוף את מחשבותינו. נדמה שכל מה שאנחנו קוראים קפא בזמן. נדמה שכל מה שאנחנו קוראים קשור ליום אחד. מילים ספוגות באור ניאון מסנוור עד כדי חרדה, מילים מסורבלות, דרוכות, בריח כבד של אימה וחוסר השלמה. מירנדה ב"הסערה" לשייקספיר אומרת לאביה "הסיפור שלך יכול לרפא חירשוּת". בשנה האחרונה הכרנו כמה סיפורים כאלה, זועקים אל כל אוזן, שאפילו אם חשבנו שלא יכולנו לשמוע, שמענו. שאפילו אם רצינו שלא לשמוע, שמענו. אלה לא נכתבו עדיין, גם לא במפחיד שבספרים. "אני והעצמי הבוכֶה שלי", עונה לה פרוספרו, שגילה לה את חייו.

ארבעים יום מפרוץ המלחמה ישבתי על מזרן צר שהוצמד לקיר והתבוננתי סביב. היינו כמעט עשרים איש, ישובים בסלון של בית שכור בפרדס חנה. במרכז החדר הוצב שולחן קטן ובו מקדש מאולתר של מיני חפצים מקודשים (פסלונים, קריסטלים, נרות), ועל קירותיו נתלו ציורים צבעוניים, מרמזים קלות לאמנות פסיכדלית. שאפתי עמוקות את עשן המרווה השרופה שהלך ומילא את החדר. למרות שלבשתי מכנסי בד פשוטים וחולצת גולף שחורה, הרגשתי מהודרת מדי, אובר־דרסד. נעלי הדוקטור מרטינס המבריקות שהגעתי בהן נחו בכניסה ובלטו כמו כתם בערמה של סנדלי שורש ונעלי בד חבוטות. אני עצמי הייתי מעין נעל חבוטה, קליפה רצוצה ושבורה של מי שהייתי עד שבעה באוקטובר. בארבעים הימים שעברו מאז היה עליי לגרד את עצמי ממעמקי התהום בכל בוקר מחדש, כדי להיגרר דרך מסכת המשימות והפעולות שהייתי מחויבת להן. עשיתי את המינימום, ולא צעד מעבר לכך.

אי אז בשנות העשרים לחיי נפלה בחלקי הזכות להניח עצמות ישיבה רעננות על כיסאות העץ הרעועים של האולם הגדול בגילמן. על הבמה הופיע פרופ׳ מנחם פרי, לחייו מעלות סומק וגופו משולהב, בעוד הוא מוכיח בתנועות ידיים גדולות את התואם המופלא בין סיפורו של המינגווי ״חתול בגשם״ לעקרונות של תורתו הספרותית. אחר כך כמו נעכרו פניו והוא הפליט בהערת אגב: ״שימו לב שאצל המינגווי הדמויות כמעט לא מדברות. הן מבינות שכל מה שיש בחיים זה להמשיך לשאת אותם בעוד שמץ כבוד ומעבר לזה אין שום טעם. מה עוד יש להגיד״.

בשמונה בנובמבר, לפני שנה, בצהריים, נהגתי חזרה הביתה מבית הספר שבו לימדתי. הטלפון צלצל. מהעבר השני הייתה המנהלת. יש תמונה שלך עם דגל פלסטין? ייתכן, עניתי. ידעתי שיש ושהן נמצאות ברשת. צילמתי וצולמתי מתמונות כאלו בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית בקיץ 2023. לא התרגשתי באותו הרגע. בדיעבד אני לא מבינה איך הייתי זחוחה כל כך.

We woke up to realize that we had lost our Hebrew.

נוסף לקשיות הלסת ולהסתיידות האצבעות וללפיתת התוֺך עד כי הדיבור הפנימי שלי נעשה לא יותר מגמגום קלוש, כשתקשרתי עם אנשים אחרי שבעה באוקטובר – בארץ וגם מחוץ לה – התברר, בתוך שעות, שמעבר לקושי למלל את עומק והיקף הזוועה ומעבר למגבלה האינהרנטית לניסיון להעביר חוויה למי שאינו נמצא בתוכה, יש קושי נוסף. שכן המלחמה לקחה חיים ולקחה בתים ולקחה שלמות פיזית ונפשית ולקחה תקווה, וגם לקחה את המורכבויות.

הפעם הראשונה שהתוודעתי לנתן זך הייתה בשומר הצעיר. נתנו לנו פתק בסוף אחד הטיולים, הוא הוצמד לצ׳ופר פלסטיק, ובפתק נכתב ״שיש לכל זה טעם, גם כשהטעם תם״. במבט לאחור אני חושב על המדריכה הצעירה שהתרגשה מהשיר והחליטה להתאים אותו למצב, במאמץ לתת ערך מוסף לסיטואציה שמראש לא הייתה נדרשת (כמתנגדי קפיטליזם, רוב הפעולות והטיולים של השומר הצעיר בנערותי לא לוו בפרסים, צ׳ופרים ושאר פריטים שנתפסו בעיננו כפסולת בורגנית). היום אולי הייתה מחפשת בגוגל, ״ציטוטים על סוף״, ומגיעה לטקסט. כמו בפרסומת שפעם ראיתי, שבה פורסמו טיפולי יופי לנשים תחת הציטוט של סימון דה בובואר, ״אישה אינה נולדת אישה״. אלא שאז, ברגע עצמו, חשבתי שזו השורה הכי יפה שקראתי.

השירים שכתבו משוררות עבריות על האמהוּת שלהן העידו תמיד על יחסים סבוכים. למשוררות המייסדות רחל ולאה לא היו ילדים. גם לא למרים ילן שטקליס. לאה גולדברג אמרה בריאיון: ״אבי חלה בשיגעון, ואסור לאנשים כמוני להביא ילדים.״ זכור וידוע שיר הכמיהה של רחל: בן לו היה לי, שבו היא מפנטזת תמונה רכה ופסטורלית שלה כאם עם ילד בשם אורי. גם לביאליק אגב לא היו ילדים וגולדברג, ילן שטקליס והוא כתבו את שירי הילדים היפים ביותר בעברית.

היטיב לבטא את גדולתו של שקספיר תיאורטיקן הספרות האמריקני, הרולד בלום, שבספרו ״חרדת ההשפעה״ מעמיד אותו כיוצר, שכל מה שנכתב עליו בביקורת הספרותית מצוי כבר בו עצמו. לדברי בלום, שקספיר חשב את כל המחשבות עבור כולנו, וטבענו האנושי הועצם ביצירתו, עד כדי כך שהפך להיות המצאתו המחודשת.