דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים

אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

דצמבר 2024

גיליון דצמבר 2024 - הערכת עצמנו באין כרכים (מסות) - שער

לקריאה בפורמט PDF

PDF December 2024

דבר העורכת | גיליון דצמבר 2024 – הערכת עצמנו באין כרכים

הגיליון שלפניכם מבקש לשרטט מהלך עכשווי של הערכת עצמנו. הערכת עצמנו באין כרכים – באין טקסטים מכוננים להיתלות בהם, אבל גם באין מנהיגים להיתלות בהם; לא במישור הפוליטי וגם לא במישור הספרותי.
בגיליון התכנסו כמה מטובי הסופרים ואנשי הספרות הפועלים כיום – בארץ וגם בתפוצות – לכבודו של אחד הז'אנרים היפים מכול: ז'אנר המסה האישית־ספרותית.

קראו עוד »

רכבת, אישה, חייל / מיכל בן־נפתלי

ברכבת, במושב לפניה, יושב חייל, נשק לפות בין ירכיו. אישה, זה עתה שלפה מתיקה ספר קריאה ופנקס, שולחת מבט חשדני חטוף בקנה הרובה, לוע אפל וצר ומפוחם הפונה לעברה. תכף ומייד בוקעים ניצני אשמה, מחישים לסלק מן הדרך את הבהלה האינסטינקטיבית, האימפולסיבית, המטפסת בגרונה. החייל הזה מגויס למענה, היא אינה יכולה סתם כך להתכחש לו, או להתנער ממנו, אף על פי שקרוב לוודאי, ברגע זה ממש, הימצאותה במחיצתו, במרחק הצפוף ממטחווי קשת, הופכת אותה למעין מטרד. הוא – האם הוא נאה? – כבן עשרים, צעיר פזור דעת – בקלות יכול היה להיות בן, אולי אפילו נכד של חברה – אינו מסתכל עליה. הוודאות החותכת, הפשוטה, שחובּק חזק בצאתו מהבית, הידיעה הברורה שבָָּא מאהבה, מוהלת לרגע משהו כגון כעס ההולך וגואה בה – כאילו נעשה לה עוול מכוון – ומטשטשת את חדות הראייה. הקיטבג שלו מוטל במושב שלפניו, לצידה, גוש נחשי תלום־קשקשים מוכתם ושמנוני. היא מתכווצת במושבה, נדרכת לנוכח מחוות גופו המתחלפות תדיר, מתכסָה זיעה קרה ופושטת מעליה את סודרה. אל תחכי ליום הדין. הוא מתרחש מדי יום ביומו, היא בטח קראה את זה באיזה מקום.

קראו עוד »

על האידיום הישראלי של מתקפת ה־7.10 / יהונתן דיין

לא הספרות תלמד. שיעורה מוגבל. מקומה הצר בתרבות, בחברה ובנפש הפרט בישראל בת ימינו מורה מראש כי אין עניין ממשי או צורך בבחינת תגובתנו הספרותית, אם נבקש אתר להיווצרותו של אידיום ישראלי, תבנית ביטוי עברי ייחודית למתקפת ה־7.10 והמלחמה שפרצה בעקבותיה, ועודנה נמשכת. אומנם הכרח שגם בספרותנו תימצאנה מידות להערכתנו; אלא מה יש בה עד כה, כשנה לאחר פרוץ הזוועות?

קראו עוד »

שנה של מחשבות אומללות / ג'וליה פרמנטו־צייזלר

נולדתי בבית שטוף שמש עם עץ לימונים בחצר, ופרדס תפוזים במעלה הכביש. למדתי בבית הספר היסודי על שם דוד בן־גוריון. דור ראשון להורים דוברי עברית שפת אם. למעט שמי בעל הצליל הנוכרי לא היה שום סממן להיסטוריה היהודית בגלויה הציונית בה גדלתי. אבל יש לדייק — מי שנכנס פנימה אל תוך ביתנו היה יכול למצוא אי אלו רמזים מטרימים. לדוגמה: הספרייה. דמיינו ספריית קיר מתפקעת מספרים, חלקם נדחסים במאונך, חלקם כמעט מחליקים לרצפה. דמיינו את הכותרות: The Destruction of the European Jews, Night, To Hell and Back וכו׳ וכו׳.

קראו עוד »

שלומי לא משהו / ראובן נמדר

בשנה האחרונה שואלים אותי שוב ושוב, בטון זהיר ומתחשב, מה שלומי. אני עונה שוב ושוב את אותה תשובה מטופשת, מתחמקת, ניסיון שקוף ועגמומי להקטין ולהקליל את התשובה: ״שלומי לא משהו״.

קראו עוד »

לשמור על קשר / נוית בראל

בשנה האחרונה אנחנו קוראים על קצות האצבעות, כאילו נכנסנו בלא שהוזמנו, דרך דלת שהושארה פתוחה, אל חדר מתים. אנחנו קוראים סיפורים מתוך ארונות קבורה, אנחנו קוראים שירים מכחילים על אלונקות ברזל. אנחנו מכופפים את הצוואר, אנחנו משפילים את המבט, אנחנו מעמידים פנים שאנחנו מתפללים, אבל קשה לנו לאסוף את מחשבותינו. נדמה שכל מה שאנחנו קוראים קפא בזמן. נדמה שכל מה שאנחנו קוראים קשור ליום אחד. מילים ספוגות באור ניאון מסנוור עד כדי חרדה, מילים מסורבלות, דרוכות, בריח כבד של אימה וחוסר השלמה. מירנדה ב"הסערה" לשייקספיר אומרת לאביה "הסיפור שלך יכול לרפא חירשוּת". בשנה האחרונה הכרנו כמה סיפורים כאלה, זועקים אל כל אוזן, שאפילו אם חשבנו שלא יכולנו לשמוע, שמענו. שאפילו אם רצינו שלא לשמוע, שמענו. אלה לא נכתבו עדיין, גם לא במפחיד שבספרים. "אני והעצמי הבוכֶה שלי", עונה לה פרוספרו, שגילה לה את חייו.

קראו עוד »

השנה השמאנית שלי / דנה שוופי

ארבעים יום מפרוץ המלחמה ישבתי על מזרן צר שהוצמד לקיר והתבוננתי סביב. היינו כמעט עשרים איש, ישובים בסלון של בית שכור בפרדס חנה. במרכז החדר הוצב שולחן קטן ובו מקדש מאולתר של מיני חפצים מקודשים (פסלונים, קריסטלים, נרות), ועל קירותיו נתלו ציורים צבעוניים, מרמזים קלות לאמנות פסיכדלית. שאפתי עמוקות את עשן המרווה השרופה שהלך ומילא את החדר. למרות שלבשתי מכנסי בד פשוטים וחולצת גולף שחורה, הרגשתי מהודרת מדי, אובר־דרסד. נעלי הדוקטור מרטינס המבריקות שהגעתי בהן נחו בכניסה ובלטו כמו כתם בערמה של סנדלי שורש ונעלי בד חבוטות. אני עצמי הייתי מעין נעל חבוטה, קליפה רצוצה ושבורה של מי שהייתי עד שבעה באוקטובר. בארבעים הימים שעברו מאז היה עליי לגרד את עצמי ממעמקי התהום בכל בוקר מחדש, כדי להיגרר דרך מסכת המשימות והפעולות שהייתי מחויבת להן. עשיתי את המינימום, ולא צעד מעבר לכך.

קראו עוד »

מדוע אנחנו לא מתנגדים? / דנה לובינסקי

אי אז בשנות העשרים לחיי נפלה בחלקי הזכות להניח עצמות ישיבה רעננות על כיסאות העץ הרעועים של האולם הגדול בגילמן. על הבמה הופיע פרופ׳ מנחם פרי, לחייו מעלות סומק וגופו משולהב, בעוד הוא מוכיח בתנועות ידיים גדולות את התואם המופלא בין סיפורו של המינגווי ״חתול בגשם״ לעקרונות של תורתו הספרותית. אחר כך כמו נעכרו פניו והוא הפליט בהערת אגב: ״שימו לב שאצל המינגווי הדמויות כמעט לא מדברות. הן מבינות שכל מה שיש בחיים זה להמשיך לשאת אותם בעוד שמץ כבוד ומעבר לזה אין שום טעם. מה עוד יש להגיד״.

קראו עוד »

איך איבדתי את הקול / אורית פוטשניק

בשמונה בנובמבר, לפני שנה, בצהריים, נהגתי חזרה הביתה מבית הספר שבו לימדתי. הטלפון צלצל. מהעבר השני הייתה המנהלת. יש תמונה שלך עם דגל פלסטין? ייתכן, עניתי. ידעתי שיש ושהן נמצאות ברשת. צילמתי וצולמתי מתמונות כאלו בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית בקיץ 2023. לא התרגשתי באותו הרגע. בדיעבד אני לא מבינה איך הייתי זחוחה כל כך.

קראו עוד »

אבד במלחמה / מיה סביר

נוסף לקשיות הלסת ולהסתיידות האצבעות וללפיתת התוֺך עד כי הדיבור הפנימי שלי נעשה לא יותר מגמגום קלוש, כשתקשרתי עם אנשים אחרי שבעה באוקטובר – בארץ וגם מחוץ לה – התברר, בתוך שעות, שמעבר לקושי למלל את עומק והיקף הזוועה ומעבר למגבלה האינהרנטית לניסיון להעביר חוויה למי שאינו נמצא בתוכה, יש קושי נוסף. שכן המלחמה לקחה חיים ולקחה בתים ולקחה שלמות פיזית ונפשית ולקחה תקווה, וגם לקחה את המורכבויות.

קראו עוד »