“החברוּת לא ניחנה בדרמטיות הרגשית של הקנאה, בהמתנה החרֵדה של התשוקה, באכזבה הצורבת של הכמיהה, אבל יש בה עומק, הבנה וחופש״ – כך כתבה הסוציולוגית אווה אילוז במסה שהקדישה לחברות בשנת 2016 ושהתפרסמה – כמה אירוני, דווקא לכבוד ולנטיינז דיי – חגם האולטימטיבי של הלא־חברים, הלוא הם המאוהבים.

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים אִיפ, אִיפִי, מה יהיה הסוף / שרון אָס * וּכְשֶׁהִיא מִסְתּוֹבֶבֶת עַל הַצִּיר                                                 הָעִיר (שֶׁהַמְּשׁוֹרֵר מְכַנֶּה

לרוחב הגב שלי, בפישוק איברים מוטל שלומי. אני מקופלת בתנוחה עוברית, וחם מתחת לשמיכות שזרקו לנו האימהות מלמעלה. שלומי גדול ממני בשלוש שנים ומקשה עליי לנשום, אבל ממילא כל שאיפה מרפרפת אניצי דשא לתוך הנחיריים. צמודה לראש שלי בתנוחת מראה הילדה עם הכינים מהבניין הכחול, ואני מודאגת שוב להידבק. נו, מתי כבר תורי? אני עושה כמיטב היכולת, אבל הכול מדגדג, מגרד ומזיע, ואסור בתכלית לזוז או לצחקק, שמא יגלו אותנו. אנחנו קבוצה אחת, ונגדנו – האחרים.

יום אחד היא אמרה לי: בשבת ל' נוסעת לבקר את יואל הופמן בצפת, היא הציעה שנצטרף.
קפצתי על ההצעה. הוא היה איש שהרגשתי אליו כמעט הערצה, שתמיד רציתי לפגוש. קראתי את "קולות האדמה", "אמרי שיר על סף מוות", "ספר יוסף", "ברנהרט", כל מה שכתב, החל מספרים שעסקו בזן בודהיזם ושירת הייקו ועד הפרוזה הפואטית שלו. (שנים אני מצייר. אני חושב הרבה על הביטוי "הנחת צבע". משהו רך, אינטימי, יש בביטוי הזה, משהו שגם "מניח" במובן משער. מעולם, חשבתי, לא קראתי מישהו שככה "מניח מילים" זו ליד זו).

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים* / דנה לובינסקי מתוך הספר "פעם בערת" שעתיד לראות אור בהוצאת "לוקוס" מכתב לא שלוח אַתָּה

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / אורית פוטשניק על הרדיפה הפוליטית 1 אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לָשִׁיר אֲפִלּוּ לֹא עַל חֹר שֶׁל נַעַץ

יום ארוך היה בחממות הסמוכות לחאן יונס שברצועת עזה שמזה כמה חודשים מתחוללת בה מלחמה עקובה מדם. בינות לרעשי המקלעים, שאוזן מיומנת ומיוסרת מיטיבה להבחין בין סוגיהם השונים: זה "נגב", זה מא"ג, זה מא"ג מקביל, כרענו על ברכינו והתמסרנו לשתיקתה הברוכה של החממה ועישבנו את השיחים הצעירים שהחלו זה עתה לפרוח בכתמים צהובים המבשרים את בואם הצפוי של מלפפונים.

פז הקצינה אמרה לשלומית ורוזית שהיא תגיע מדי פעם כדי לצפות בהן בשיעורים שהן מעבירות בבסיס ואפילו בפעילויות הקהילה שלהן אחרי הצהריים, והבהירה בהרמת גבות, באיזה מין אופן רב משמעי, שלמעשה היא יכולה להגיע גם אל הדירה הצבאית בכל זמן שתרצה ובלי אזהרה מראש, ממש כשם שכל קצינה יכולה להיכנס אל מגורי הפקודות שלה בכל רגע נתון. שלומית חושבת על זה כמו על הפסד בהתערבות. העונש הוא סטירה, אבל כזו שניתנת בהפתעה, בכל זמן ומקום שהסוטר בוחר.

עכשיו יותר טוב. כן, אני, צל הנפש שלך, ניצב על הקבר במלוא קיומי. אתה כבר בר מינן, כמו שאומרים, מוות מהיר היה לך. ואני, רוח הרפאים של מותך, קמתי כמצֻווה ללוות אותך עד קץ הזמנים.

באופק המטשטש, מעל הגבעות החומות, העירומות, הרוח מרימה גרגירי חול באויר ומעיפה אותם כלהק הרחק משם. הגרגירים מסתחררים, רודפים זה אחר זה בתחרות בלתי אפשרית, ונעלמים מאחורי השמש השוקעת, או אולי לפניה, נמוגים באורה המסנוור והעז, כתום שנעלם גם הוא מאחורי התרוממות אדמה נוספת. עוד רגע שניהם ירגישו את הרוח גם כאן, טופחת על פניהם, דרומית וחמה, וכמה מן הגרגירים יפרצו את חומות הריסים, יידבקו אל קרנית העין, ישרטו ויצרבו. דמעות ייווצרו וישטפו את העין בניסיון לנקות אותה מהפולשים הקטנים, יסתירו סערת רגשות שקמה והתרגשה עליו הרבה לפני שעמד על הגבעה הזאת, הרבה לפני שהחליטו להגיע לשם בצהרי היום.

שני סיפורים קצרצרים – 'הבן של השכנים' ו'האיש על הגדר'

אתמול נשך אותי כלב. בקרסול, מבעד למכנסיים. הוא היה קטן ורץ מקצה הרחוב ועד אליי באמוק. הוא נעמד מולי ונבח בפה מלא כוונה, חשוף. לא זזתי, אני נשבע, רק הסתכלתי לו בעיניים ושתקתי. לאט ובנחישות הוא שיפר עמדות והתגנב בתוקפנות מאחוריי. מייד הרגשתי את צביטת מלחצי לסתותיו על השריר המשונס במאמץ לספוג את כאב השיניים. בעטתי אחורה. הכלב ברח והתחבא במחילה שמתחת לבית השכן.

‏מה הוא חושב, שאני אסלח לו? אני לא אסלח לו. אני לא אהיה עוד פעם פראיירית שלו. שילך לאישה שלו המכוערת ההיא שבגללה הכול. עדי. מכוערת. מה כבר היה לנו כל השנים? מה כבר עשינו יחד? שלוש הפלות. שבע שנים ושלוש הפלות. אליי הוא רוצה לבוא עכשיו. למה? מה הוא יודע עליי עכשיו? כלום לא יודע. אם התחתנתי אם ילדים יש לי אם אני עוד גרה פה אם אני חיה בכלל אם טוב לי אם רע לי אם הכול. הוא לא יודע כלום. כי הוא לא התעניין. שתים־עשרה שנה ופתאום משום מקום הוא כותב לי. כאילו סלחתי לו והכול בסדר. אבל אני טיפשה כזאת. אמרתי לו בוא. אני לבד. פנויה היום. שיבוא. הוא יבוא והוא יראה אותי. הוא יבוא והוא לא יאמין. הוא יבוא ויראה ולא יאמין מה הוא עשה לעצמו שהוא עזב. ניתק את הקשר. לא הכין אותי. לא התריע. עזב. ורק אחר כך הבנתי למה. הייתה מישהי. אחת עדי. סתם שמנה. מכוערת. איך שנפגעתי. כולם יודעים, איך התמוטט עליי העולם פתאום. בניין שלם נפל עליי. ועד שהשתקמתי. והוא כאילו כלום, אישה חדשה חיים חדשים, וילדים. רוצח. שנים פגועה הייתי, שנים לא מתפקדת. למה אמרתי לו תבוא? עדיף לשכוח. מה לי ולו?

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים אחרי הפורענות / טל ניצן • לְרֶגַע הַשַּׁחַר מִתְרוֹקֵן מִכָּל הַקּוֹלוֹת כְּמִתְפַּנֶּה לִקְרַאת הַפֻּרְעָנוּת הַמִּתְמַהְמַהַת. בּוֹא תָּבוֹא.

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים ערפל מכרזי / עומר ולדמן נקלענו לשנה של ערפל מכרזי שלא פשוט לצאת ממנה, אבל אני מאמין

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / אסתר וולק שפת אימי הַמָּוֶות שֶׁלָּךְ נָתַן בִּי שֵׁמוֹת: שֶׁמֶשׁ כְּבֵדָה, מִקְלַעַת הָרִים, נְמָלִים אֲרֻכּוֹת,

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים MRI ספרותי של גלי המוח על "הילד של לגיון הזרים", מאת לאה איני טלילה קוש על כריכת