כשחשבנו, מערכת ״מאזניִם״ ו״פרויקט הסיפור הקצר״, לשתף פעולה ולאצור יחד גיליון שיכיל סיפורים קצרים מזירת הספרות העברית, לא תיארנו לעצמנו את גודל השמחה, הפליאה, ההפתעה והנועם שיציפו את עינינו תוך כדי שנחפש חומרים.

תמיד זכרה את הפחד הסתום. כשהייתה קלרה שיאטו בת שתים־עשרה, עמדה בחלון ותלתה וילאות. לפני שעברו הליצנים בדרך לקרקס, ראתה את שמואל אבומן מהלך עם אחיו. שמואל נשא את עיניו וראה את קלרה, ואז נתמלאה מין פחד סתום ועיניה, שהיו בהירות, מאוד, נתאפלו וחשה כאילו אזל הדם מפניה. היא מיהרה להסתתר מעבר לווילון אך שמעה את שמואל אבומן שואל את אחיו מי היפה הזאת, ומחייך. היא לא ראתה את החיוך אבל שמעה את המילה מתחייכת בגרונו ומשהו עמוק בה נצטנף. היא הרגישה שרגליה נהיו קרות וזכרה שאמרו לה שלמתים יש רגליים קרות, על כן מיששה את ליבה לראות העודה חיה. אחיו של שמואל אבומן אמר, יש לה אח שמרים משקולות וקלרה נחפזה להיעלם, כאילו ביקשה להיבלע לתוך הווילאות הכתומים ולא להיראות עוד לעולם.

האומנם קשור הכול בציפורים? כשבועיים לאחר שחברתי אסטריד ישבה במטבח שלי ואכלה ארוחת צהריים מאוחרת, הופיע אצלי אדון מסעות. אסטריד שמחה לבוא לתל־אביב. היא רצתה לראות את הים. נתתי לה אפוא לאכול ואחר־כך הלכנו לראות את הגלים. היה קר, אבל אומרים שאוויר הים המלוח טוב לשיעול.

קורה לפעמים כשמקיצים מחלום רע שהמבט מאחר להתעורר ומשתהה עוד רגע על פיסת בלהה: חרק זרחני מרצרץ על הסדין ונעלם, פנים מתעקמות בהעוויה איומה ומתפוגגות, חור גדול נוראי פעור בקיר ולאט־לאט, כמו באי־רצון, נסגר, והקיר שב ומתאטם כמאז ומעולם. לא זו הייתה הבעיה של קלרה, ששנתה קלה ונטולת חלומות, או אם היא חולמת אין לחלומותיה זכר, לא כל שכן שלוחות בעולם הערוּת. לא, הבעיה שלה הייתה פשוטה וארצית הרבה יותר, ולכן חמורה הרבה יותר: כשהקיצה, בפעם הרביעית בלילה ההוא, היה חור גדול נוראי פעור בקיר מולה, אמיתי להחריד. אותו חור כעוּר שהיה שם גם אתמול, ובשבוע שעבר, ובחודש שעבר, שקידם את פניה בכל פעם שהתעוררה וקלרה – כמו שנאמר – מרבה להתעורר.

כתיבתו המכשפת של יואל הופמן היא תצרופת יצירתית הנעה בין פרוזה לשירה. ארבעה פרקים קצרים אלו, מעין ״בתים״ בפרוזה, סובבים סביב זיכרונות ילדות ותפיסת עולם המבוגרים בחייו של הדובר־הילד או הדובר־הנזכר בעצמו כילד. בכתיבה מטפורית ופיוטית שגולשת לפרטים הקונקרטיים בא לידי ביטוי ייחודו הגדול של הסופר. פרקים אלו שפורסמו ב״מאזנים״ בגיליון 1 בעריכת אשר רייך, תשנ״ח, אוקטובר 1997, היוו טיוטה לספר ״הלב הוא קטמנדו".

במספר שורות מצומצם, שמכל אחת מהן עולה יופי עוצר נשימה, ענת לוין מצליחה לקודד את אחת הדילמות האנושיות שמעסיקות לא מעט אנשים בימינו – האם להביא תינוק לעולם כה נורא, ומנגד, כיצד אפשר לא להביא תינוק כדי לתקן עולם כה נורא. לוין עושה זאת בדרכה, טווה מילה אחר מילה לכדי מלאכת מחשבת, עד כי נדמה שהתשובה לדילמה זו כלל לא רלוונטית. (עמיחי שלו)

״העולם השתפשף בי והשאיר סימן,״ מספרת בגוף ראשון הדוברת בסיפורה של יערה שחורי, על שנות ילדותה בקיבוץ. שמות הילדים הפותחים את הטקסט מעמידים בראשו את שאלת הזהות הפרטית מול הכללית, ואת השפה כאמצעי להגדיר קווי מתאר נפשיים, ואף להגן על הפרט. העולם החברתי משאיר בגוף הגיבורה ״סימנים כהים״, שכמו נשארים על גופה, ומייצגים את הפער המתעתע בין הילדות לבגרות. זהו סיפור על מבחן התקבלות בלתי פוסק ועל הרצון האישי להישמט ממנו. זהו גם סיפור על חיפוש נואש ואנושי כל כך שכל אדם יכול להזדהות איתו – אחר האהבה.

זהו סיפור פרידה, נוגה ויפהפה, שמהלכו נשזר בזמן, בגיאוגרפיה, בנוף ובגוף לאורך העלילה כולה. הפרידה שמסומנת בסיפור אינה רק פרידה פיזית של מעבר מן העיירה הכפרית אל העיר הגדולה, זהו גם מעבר נושאי שמנסה לחתום תקופה במושאי העיסוק ובכתיבתו של סמי ברדוגו, כפי שמצטייר מהלכה בקובץ המכנס את סיפוריו, שראה אור ב־2011, ושהסיפור הזה, שמופיע בסופו, העניק לו את שמו.