גיליון מאזניִם המונח כאן לפניכם נכתב ונערך לפני בוא המלחמה. אותה מלחמה מחרידה שחילקה את חיינו ל"לפני" ו"אחרי" עדיין נמשכת בחוסר ודאות גדול תוך כדי כתיבת שורות אלו. בימים שבהם אין עתיד – רק עבר והווה, אין מזור ונחמה – רק כאב, אין חיים – ללא אבל ואובדן, החלטנו להביא אל ציבור הקוראים בישראל את זוהר קולם של כותבים עכשוויים בשפה העברית, על אף ולמרות המצב הבלתי נסבל שכולנו חווים.

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / יערה שחורי צווים אָסוּר לְגַדֵּל יְלָדוֹת בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְהִנֵּה הֵן גְּדֵלוֹת אָסוּר לְגַדֵּל יְלָדִים וְהִנֵּה

בלילה חלמתי על כרמי, פתאום אני נזכרת. מה כרמי הופיע לי פתאום בחלום? שנים לא דיברנו, לא שמעתי ממנו, וגם בפייסבוק התנועה של שנינו הייתה דלילה. בחלום היה בינינו מתח מיני. נזכרתי שפעם הצהרתי שבעיקרון אני בעד הרעיון של מונוגמיה בזוגיות אבל עם אהבת נעורים, עם איפה שהיה הסקס הראשון, שם צריך להיות פס שחרור כדי שאוכל להרגיש שוב את הגוף הראשון שאהבתי, שאהב אותי. הופתעתי שיש דברים שהם כבר פעם, שכבר חשבתי עליהם ואמרתי אותם וכבר שכחתי אותם ונזכרתי. שיש לי מספיק זמן בחיים האלו לשכוח ואז להזכר.

בימי שלישי יונה הולכת למספרה, ומכיוון שהיום יום שלישי היום היא תלך למספרה.

טלי גרה עם הוריה בדירת ארבעה חדרים מרווחת על הקצה של שכונת רחביה, צופה על השקיעות מעל עמק המצלבה. מול החלון הפנורמי הונחה שורה של עציצים, ריחניים ומתפתלים, וטלי נהגה להטות כורסה בעלת ידיות עץ ולשבת מול הנוף בכל כניסת שבת.
"מה את רואה שם, טלי?" היו הוריה מקניטים.
"אתם יודעים," הסבירה, "שאם לא שמים לב, השמש נעלמת ברגע."

ילדים צעירים, שטרם רכשו את מלאכת הקריאה והם חדשים בעולם המילים בכלל, מעניינים אותי. במידה מסוימת הם תמונת המראה שלנו, הסופרים. הם העומדים על הגדה השנייה, כל חושיהם פקוחים לעולם ומילים אין. לאט הם לומדים את המילים, מרכיבים את המשפטים, מחקים את נעימת הסיפור לפני שיוצקים בה משמעות.

באמת שלא היה הרבה מה לספר על השכונה שלנו – שכונת טבעת, מרוחקת מהמרכז, שנבנתה בדחיפות והכילה המון תושבים, בעיקר עולים חדשים. לא היו בה עשירים אמיתיים, רק נובורישים שבנו לעצמם בתים בסגנון ״בנה ביתך״ מה שהוכיח ש״הם לא משפחות עם קולטורה, רק עם כסף של מכונאים.״

"היום נלמד בחדר תקשוב" הכריזה המורה תלמה וכולנו שמחנו. לא ידעתי מה זה "תקשוב" ומה בכלל יש בחדר הזה אבל כמו כולם עליתי במדרגות מאושרת ונכנסתי לחדר סגול (לפחות ככה הוא נחרט בזיכרוני), שבתוכו שולחנות עגולים, במרכז כל שולחן עמד רדיו טייפ שחור שאליו מחוברות מספר אוזניות בעלות קשת כסופה, סביב השולחן עמדו כיסאות נוחים ומרופדים, הרצפה הייתה מכוסה בשטיח עבה ועל המדפים שמסביב היו המון ספרים.

מקום ראשון: רגעים של אהבה / נעמי לבנון־קשת
מקום שני: נלי / משה טל
מקום שני נוסף: שבור לא נחשב / סופי טני
מקום שלישי: דשא סינתטי / הלה צור

"אתה יורה בארנב, אתה תופס אותו בחישוק שלא יברח, ואתה מפזר לו מלח על הזנב," חילק סבא את האביזרים: רובה עם קת עץ לאיתן, חישוק גומי קטן וכחול לי ומלחייה לאליאב. שוב קיבלתי את התפקיד הכי גרוע אבל ידעתי שאם אני אתלונן גם את החישוק הוא ייקח לי.