כל העסק הזה של האמונה
גיליון "אמונה" רואה אור פוסט תקופת החגים, תקופה שמסכמת משפחתיות אינטנסיבית, חילופי עונות, מנהגים, כאבים ושמחות, ולחלק מאיתנו גם התמודדות עם שאלות אמוניות.
אנחנו חיים בתקופה מוזרה, משברית ומרתקת מן הצד האמוני; תקופה מלאת שאלות, שזקוקה לספרות עברית שתגבה אותה.

כאשר קור מקפיא אותנו, אנחנו מנסים להיאטם אליו. השכבה החיצונית נעשית נוקשה כקרח, ואילו בתוכנו מנסה להבה פנימית, נואשת, להוסיף ולבעור.

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים עונה / מרים גולן אֵצֶל הַיְּהוּדִים גּוּף וְנֶפֶשׁ הֵם אֶחָד לֹא הַרְבֵּה מְבִינִים אֶת זֶה נֶאֱחָזִים בְּדִינֵי טָהֳרָה

הסופר יונתן יבין, המשורר שחר-מריו מרדכי, הסופרת בלה שייר וחוקרת הספרות נורית גרץ מספרים על הספר שהכניס אותם אל דת הספרות.

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים שירים / גילת קול 1,320 אַתָּה מַתִּיז מֵי סַבּוֹן מִמַּזְרֵק חֲסַר מַחַט וְשׁוֹאֵל אֵיךְ בָּאִים לָעוֹלָם יְלָדִים. אַתָּה

אמא נשארה בבית. אני אוהבת שיש לי את הבית קצת לעצמי, הסבירה כששאלתי. היא הגישה לאבא את התיק שארזה לנו: יש בפנים גם ירקות ופירות חתוכים, שלא תאכלו רק שטויות כל הזמן, היא אמרה ונתנה לי נשיקה על כל לחי ועל האף. צעדתי מאחורי אבא אל הסוזוקי הכחולה, זו שהוא רוצה להחליף כבר מזמן אבל מחכה כי קודם הוא צריך למצוא עבודה. התחלנו את הנסיעה לירושלים. אבא החליט שנוסעים דרך כביש 443, הכביש שאמא תמיד מפחדת לנסוע בו אחרי שירו שם על מכוניות. זו דרך הרבה יותר יפה, הוא הסביר. אמרתי לאבא שאני מפחדת והוא אמר שאין לי מה לפחד, אף אחד כבר לא יורה על מכוניות מאז שבנו את הגדר, והוסיף: אל תגלי לאמא.

סיפור ידוע רודף את החנות הוותיקה, ג'סטין וסוזן, שניצבת בראש המדרגות האדומות בארונדייל שופינג סנטר בהָארָארֶה, בירת זימבבואה: ג'סטין מקמילן, בעלה של סוזן, נטרף בצהרי שני אחד על ידי אריה ליד אגם קאריבה, בשעה שתינה אהבים עם פילגשו.

כל הסיפורים הטובים, אפילו הפנטסטיים, מתחילים בגרעין של אמת. במקרה הזה, גרעין של חיטה, שנטחן לקמח שנבלל במים שנילוש בידיים שנקלע לחלה. ביום של חול בסגר הקורונה הראשון, כשאף אחד עוד לא ידע לאן אנחנו מתגלגלים מכאן, רגע לפני שעוד צמת פחמימות מוברשת עמדה להישלח אל לוע התנור הביתי, התקשרה חברתי יראת השמיים.

בדיוק חצי שנה עברה.
חדר מוחשך, מזכירה מאחורי פרגוד מתקתקת תקתוקי מקלדת מהירים, מקלידה מספרים, תיאורי איברים – "יש מוח, חלוקה טובה. כפות רגליים, כפות ידיים, חמש אצבעות בכל גפה. עמוד־שדרה נראה טוב מאוד." הרופא הנחמד נשמע כאילו הוא מנחה סדנאות מדיטציה. יש לו מבטא רוסי, וקול נמוך ועייף. החשכה בחדר הולמת את הקול שלו. רעשים מעטים נכנסים מבחוץ. את רחש המזגן מלווים צלצולי טלפון מהקבלה, וקולות פתיחה וסגירה של דַלתות חדרי בדיקה אחרים.

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים שירים / גונדולה שיפר ניקובי תנוכים אָז יִקֹּב־לָנוּ תַּכְשִׁיטַן הַכְּפָר נִקּוּבֵי תְּנוּכִים. נִכְנַסְנוּ לַחֲנוּת עִם אִמָּא וְתוֹרִי הִגִּיעַ

כתמים חומים ירוקים נימרו את דופנות האסלה בדפוס לא אחיד. עמנואל השתהה לרגע, מדמה לזהות בהם תבניות מוכרות. הנה, שם אפשר לראות פרצוף, וכאן צב או ארנבת, אך לפני שהספיק להתעמק בתווי פניה של בת הים שוב היטלטלה קיבתו, וגל חדש של שאריות אוכל ומיצי קיבה עלה והציף את האסלה. קלקול קיבה ארור, עמנואל מנסה להיזכר אם אכל בשבוע האחרון משהו יוצא מגדר הרגיל. מצד אחד, חוסר הניקיון בפלאפל השכונתי תמיד הטריד אותו. מצד שני, שנתיים שהוא אוכל שם מדי יום חמישי, ועד כה לא סבל מכאבי בטן חריגים, וגם אם דרסו חתולים בעיסת הפלאפל, שלושה ימים כבר חלפו מאז המנה האחרונה – בלאפה, עם חצילים מטוגנים וכרוב, בלי חריף ובלי חמוצים – וכאבי הבטן הולכים ומתגברים, במיוחד בשעות הבוקר, לאחר שהוא מתעורר משינה טרופה. שאול, השותף שלו, התלונן אתמול שהוא נמצא יותר מדי זמן בשירותים ושגם לאנשים אחרים יש צרכים.

המידע הזה שקיבלתי באותו אירוע חי בתוכי מאז כעוד זיכרון. זיכרון מהותי, בסיסי, אבל לצד זיכרונות אחרים של החיים האלו; הייתי פעם ילד בחיפה, אחר כך הייתי חייל וגם סטודנט, הכרתי אישה שקשרתי חיי בחייה, נולדו לי ילדים, עסקתי במקצוע, כתבתי ספרים. ככל שאני זוכר לא עבר יום בו לא חיפשתי את המשמעות המחברת בין הדברים ומסתתרת ביניהם, בו לא שאלתי עצמי איך ראוי לחיות, ומה פירוש להיות אדם; שנים הייתי מעורב בקבוצות רוחניות, תרגלתי מדיטציה, קראתי ספרות חוכמה, ניסיתי לארגן חיי על פי קוד קפדני.

1. כשנשים כותבות על נשים, זה לא יכול להיות לא אישי.

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים מכינה לשירה / יוסי יזרעאלי 1. מכינה לשירה "אֶת מָה שֶׁמֵּעֶבְרָהּ שֶׁל מְצִיאוּת לֹא קַיֶּמֶת". מִשְׁפַּט פְּתִיחָה בַּמְּכִינָה

מסה בעקבות "אומללות שאינה מבקשת דבר" לפטר הנדקה

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים שירים / רעיה ג'קסון זלקינד אני אמא הַכֹּל כַּשּׁוּרָה. בְּגָדִים מְצִיצִים מִמְּגֵרַת הַשִּׁידָה צְלָלִיתָם הוֹפֶכֶת לְמִפְלֶצֶת לַיְלָה מַפְחִידָה

גשם ירד בבסיס מאז יום חמישי שעבר.
גשם כבד, עבה כמו קיר זכוכית מלוכלכת מקושט בנטיפי ברד עגולים, כמו שוקולד צ'יפס קפואים הנוחתים על גג אוהל האוגדה המאולתר.
הגשם לא הפסיק לרדת משבת שעברה, גם אז הן נשארו בבסיס. שבת אחת יוצאים, שתיים לא.
"שוקולד למריחה על לחם שחור," איה המהמה לעצמה בפעם המי יודע כמה, עיניה עצומות והיא שכובה עטופה בדובון ענקי על ספסל עץ צר.

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים שירים / דקלה סיון חיון מתוך וידויים של רוצחת סדרתית: ניילון אִמָּא, לֹא הָיִית צְרִיכָה לִשְׁבֹּר אֶת תִּקְרַת

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים פּוֹלַרוֹיִד / קטיה בלוך־גייגר בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ חָזַרְנוּ, בְּעַתְלִית שְׁתֵי נָשִׁים לְיַד הַמַּיִם וּמַסְלוּלִים חוֹצִים עַל חוֹל כָּבֵד, וְהַשֶּׁקֶט

נהגתי את עריסת הפלסטיק בה ישן בני אל מחוץ לתינוקייה. על הקיר בכניסה לבית הכנסת היו תלויות תמונות של תינוקות, שהאימהות שלהם התמידו במצווה. בפני התינוקות ראיתי אור. הכיתוב "תעודה: חצי שנה מצווה מלאה" עורר בי כבוד. רציתי תעודה כזו. שיניתי תוכניות. במקום ללכת לחדרי, נכנסתי לבית הכנסת. העריסה נכנסה לפניי.