מֹאזְנַיִם

"הכֹּל בְּסֵדֶר/ אֵין בֵּית סֵפֶר – " השורות החותמות את "1 בספטמבר", שירה האיקוני של אנה הרמן, הן גם המוטו המתבקש לגיליון אוגוסט-ספטמבר של מאזנים; גיליון שרואה אור ברגעי פתיחת שנת הלימודים בבתי הספר ובעיצומו של אחד המשברים הקשים ביותר שידעה מערכת החינוך בישראל. הגיליון הזה מוקדש, באהבה ובסיאוב, למוסד שאחראי לייצורם של כמה מהזיכרונות – שלא לדבר על הסיוטים – שרדפו לאורך שנים את משתתפי הגיליון.

כשאבא מרגיש טוב כמו שקרה בבוקר שאחרי חג העצמאות, והוא גם לא הולך לסבתא אנה וסבא דויד, אבא מפשק את ירכיו על המושבים שלא יתחככו זו בזו, מטיל את זרועותיו לרוחב המשענות שגם בתי השחי שלו יתאווררו, ומלמד אותו במקום המורה של כיתה ב' –

לא זוכרת בכלל מה היה לפני הרגע הזה וגם לא מה היה מייד אחריו. כן זוכרת:
ילדה בת שש וחצי גדלת גוף בתוך חולצה משובצת כחול־לבן, משבצות פפיטה קטנות מאוד וחצאית כחולה כהה, נכנסת בשער הברזל של בית הספר היסודי שעמד, ועומד עד היום, בזווית הישרה שבין הרחובות הראשיים של השכונה. מי היה איתה לא זוכרת; שניהם או רק אחד מהם, קרוב לוודאי. זוכרת צל גופו של מבוגר סמוך אליה. זה זיכרון שזוכר הגוף.

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים שירים / אוהד אוחיון המנון לתלמיד בארון Mama, I don׳t wanna die I sometimes wish I'd never been

אנחנו מעניקים לילדינו שמות, מגדלים אותם בבתינו ומדמים שהם שלנו: אבל דווקא זרותם של השמות בפיו של המורה המתקשה מזכירה לנו ששום ילד אינו שייך באמת לשום איש; שהילדים שאנחנו נפרדים מהם לילה לילה בסיפור ונשיקה חיים את חייהם האמיתיים במחילות תת־קרקעיות; שם הם מדברים בשפתם המשונה ומדקדקים בטקסיהם החשאיים – שרידים של ציוויליזציה אבודה, שאנחנו לעולם לא נבין. באחד המקומות שבהם הוא נרעד לעומק התהום הפעורה בינו לבין תלמידיו כותב עמית: "כדי לזכות באמונם של תלמידיי, יהיה עליי להרוס את כל מה שיקר וקרוב ללבי."

"זה סיפור שהייתי מקריאה לתלמידות שלי," אמרה ההיסטוריונית.
"אני לא תלמידה שלך," מיהרה להבהיר נערת הרחוב.
הזקנה החזיקה ספר ועלעלה בין דפיו: "תמיד הטריד אותי הסיפור הזה."
"דווקא זה?" מלמלה הנערה.
"קחי," אמרה הזקנה כעבור רגע, "תקראי בו, " מסרה בידה את הספר.
"אני לא קוראת," הכריזה הנערה.
"זה לא עניין כבד, אני מבטיחה לך, את תאהבי אותו…"
הנערה לא השתכנעה.

בכל בתי הספר שבהם למדתי (שבעה, סיפור ארוך) היה מרחק בין מה שהתרחש בכיתה ובין מה שהתרחש בראשי. אני לא בטוחה שהמורים יסכימו איתי, אבל המרחק הזה היה חבל ההצלה שלי. הוא אפשר לי, לפחות בחלק מהזמן, לשבת בכיתה ולא לשוטט בחוץ. בשיעור מתמטיקה היה המרחק הזה גדול במיוחד.

כבר כמה שנים טובות שאני לא חולמת עליו. הוא פשוט נעדר מרפרטואר החלומות החוזרים על עצמם. למקומות אסטרטגיים בקיבוץ אני תמיד שבה, נתקעת בלי פספורט וארנק באיזה חוץ לארץ זר־מוכר, מוצאת חדר נוסף, מרתף בדרך כלל, בדירה שמזמן איני מתגוררת בה במציאות או שמעולם לא התגוררתי בה, פוגשת את הבנזונה ההוא, ששבר לי פעם את הלב וסירב להתנצל.

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים שירי נשים / קדיה מולודובסקי מיידיש: דותן ברום קדיה מולודובסקי (ביידיש: קאַדיע מאָלאָדאָווסקי) מוכרת לקורא העברי בעיקר הודות

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים שירים / אלכס בן־ארי מדווי חָבֵר כּוֹתֵב לִי: "מַפְחִיד לִכְתֹּב בְּלִי אִלּוּצִים״ יֵשׁ לִי כַּמָּה תְּשׁוּבוֹת חֲכָמוֹת לְזֶה

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים שירים / סתיו אתלן חשבון נפש הַלֵּב שֶׁלִּי מְפֻצָּץ בְּתוֹלָעִים שְׁקוּפוֹת לְמֶחֱצָה הֵן זוֹחֲלוֹת הַחוּצָה מֵהַפֶּה כְּשֶׁאֲנִי יְשֵׁנָה

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים שירים / מיתר מורן אש גדולה [בִּמְחִילָה מִן הַיְּעָרוֹת הָעֲתִידִיִּים  שֶׁיִּבְעֲרוּ בְּמֶתֶק שְׂפָתַיִם] אֵשׁ גְּדוֹלָה מְבַקֶּשֶׁת אֵשׁ קְטַנָּה

הכביש שהוביל לעיר הגדולה שמם. אורות מכונית יחידה נשלחו לפנים כמשושים ונבללו באורו של פנס רחוב שזלג חרישית אל הכביש ממשוכת היביסקוס משתפלת ומשפת מדרכה אפורה. בבניין פינתי, בקומה השנייה, במיטה סמוכה אל תריסה של מרפסת שהוסבה לקיטון שינה צר, ישנו ראש לזנב גרשון ודינה, אחותו הגדולה, והתכסו בשמיכת פיקה ליחיד. גרשון מלמל ונע בשנתו ואגרופו הקטן קפוץ לסנטרו. נוגהו של ירח אב חדר אל הקיטון מבעד לתריס שכמה שלבים נשרו ממנו זה מכבר והצית צללים ארגמניים כנגעים על בטנה הלבנה של דינה ועל מצחו של גרשון הילד.

נביחות הכלבים לא נתנו לה מנוח. נביחות רמות, קצביות, אחידות, שנמשכו זה כמה ימים. היא התגוררה בפנטהאוז במנהטן, הרחק־הרחק מהמולת הרחוב, בדירה רחבת ידיים וצחורה שלא פנתה לשום דירה אחרת. בבניין שלה לא היו כלבים. היה אסור להחזיק בהם. ככה זה במנהטן, ישנם בניינים שאסורות בהם חיות המחמד.

מסדרונות בית הספר יוצרים ריבוע מדויק מסביב לחצר הפנימית שבכל אגף. לוקח לְךָ שתיים וחצי דקות להקיף את האגף הימני פעם אחת. אתה הולך בגרירת רגליים עייפה, לא חיילית, אבל רצוף בלי לעצור.

היא הופיעה בבית הוריה עם אוריקי בסל קל ושני תיקי גב כבדים. אביה לקח את התיקים אל חדרה הישן ואמה חטפה את אוריקי והודיעה שהקטנה תישן איתה בחדר: ״ואת תוכלי לצאת. לנשום קצת אוויר.״ כשניסתה להתגנב אל חדרה בתום ההנקה אמה עצרה אותה: ״לכי לטייל, אל תדאגי, אני אתן לך לישון בבוקר.״

מרצפותיה של רצפת האולם היו מכוסות כמעט לחלוטין בעיסת שיירי מזון ושברי גרוטאות, כלי אוכל מלוכלכים וסחבות בערבוביה. מרבד שרוי בריר רָקָב. מתחת לכפות הרגליים היחפות המתנודדות באוויר שעטו כלבים בני זנים שונים שפרוותם הבריקה בטינופת, מזנקים בלשונות מתנפנפות לאורכו ולרוחבו של האולם, בוטשים במדמנה, מחפשים בחוטמיהם את תכולתם המהבילה של חיתולים שבצבצו מתוך תילי הזבל.

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים שירים / מיטל נסים קראתי לך יערה "שֵׁם מַהוּ? נִקְרָא לְשׁוֹשַׁנָּה בְּשֵׁם אַחֵר, הַאִם יֹאבַד לָהּ רֵיחַ נִיחוֹחָהּ?"