דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
״ואת ברבור,״ פסק אחד המדריכים כשהגיע תורה, ״ללא ספק ברבור.״ ולפתע כולם נראו בעיניה כחיות ששייכו להם: מיכל היא ג'ירפה, דורון כרע על ברכיו ודמה מדי לאורנגאוטן, טליה היא צפרדע והיא, כמתחוור – ברבור. היא לא יכלה שלא ליהנות מן ההשוואה, בייחוד לאחר שכולם הסכימו עליה פה אחד ונלהב. מה בדיוק היה בה שגרם להם לחשוב כך? שמא הצוואר הארוך שלה, ואולי צבע עורה החיוור או חרטום אפה המשוך לפנים בגאוותנות מה? משהו בה התאמץ וכבר הרים ידיים, ואילו כשהתבוננה באחרים נסיבות הדמיון היו ברורות כשמש, כי לרבות תווי הפנים, משהו ביציבתם, בארשת הפנים ובצורה בה התהלכו, תרם גם הוא את חלקו. כל החלל כולו הזכיר לה כעת את גן החיות שביקרה בו בבזל לפני מספר שנים; אותה רצפת בטון אפורה וקרה, תאורה מעומעמת שקרניה נופלות במדויק הודות להצבה שקולה ומחושבת, משמע הדהודן של רקיעות הרגליים המשוטטות הנה והנה בסיבובים חסרי טעם ומוצא. ובאשר לאנשים שהתהלכו סביבה, גם הם, כמו בגן חיות, גחנו קרוב מדי, כיווצו גבותיהם בריכוז משוחק, תוהים על קנקנו של כל מה שאינו מתמסר לעיניהם. כבר קשה היה לומר מי האדם ומי החיה, היא גילתה שלחשוב עליהם כך היה למעין חומר מסכך בינה לבין האירועים הללו, להפוגה משועשעת, כמו לדמיין אדם בלבניו. מאז החלה להדריך במוזיאון הוזמנה בקביעות לפתיחות כמו זו. תפקידה חייב אותה להופיע ולהכיר כל תצוגה ותצוגה על כל פרטיה, רק למקרה שתידרש לפתע להרצות לקבוצת מבקרים אודותיו של זה או אחר. שוב ושוב שיננה פרטים על צבעי אקריל, שמן ומים, על שאגאל ומונה ומודליאני, עד שבהצטבר הימים כבר שכנו בה כל גדולי האומנות האלה והתגנבו גם לחלומותיה.
הברמן, שהיה תמיד אותו ברמן, דאג כעת לפרנס לכולם את כוסות הפלסטיק המרשרשות מיין מתוק משריץ אינספור בועיות מתנפצות על הלשון. כבר גמעה עד תום כוס שלישית אך לא הרגישה דבר פרט ליובש גרוני מתקתק. כל מי שנכח בפתיחה הערב, כמו כל מי שנכח בכל פתיחה בכל ערב, עם תיקי הבד שלהם והשיער המוקפד והמצח הממורק מזיעה מנצנצת, הבישומים המצֻרפתים והתלבושת השחורה האחידה, השרו כולם הלך רוח אנין וגבה מצח שפעם עוד נהג להמם אותה, לימים כבר לא כל כך. היא כבר הבינה מהי ההוויה הכללית, שם כסף מתחפש לתרבות, בורגנות לובשת את המכנסיים והם שחורים ומחויטים וממשי.
מעולם לא לבשה שחור לאותם אירועים, גם לא סירקה את שערה, אפילו דאודורנט לא החמירה לשים, ובכל זאת הייתה הטוענת המובילה לתואר ברבור החדר. כבר לא מצאה עניין רב במשחק המטופש עם יתר המדריכים, בסך הכול סוסים, ינשופים וכלבים, ואילו היא – ברבור אצילי שכמותה. כך או כך שמעה מה שביקשה לשמוע ורוותה מכך די סיפוק, ואלוהים, כמה התאוותה לסיגריה.
היחלצות משם הייתה משימה לא קלה, היא הרגישה כמו עליסה בארץ הפלאות, ברבור תועה, רק יצאה מפתח אחד וכבר נקלעה למפתנו של אחר. גם לאחר שישה חודשים בתפקיד עדיין לא ידעה את הדרכים על בוריין, היא שנאה את עצמה על כך וקיללה את אבותיה על חוש ההתמצאות המקרטע שלה, ואת רבי האדריכלות איתן אטינגן־סקוט כהן קיללה עוד יותר. היא התהלכה בעיקול הלולייני ועברה מתחת ל״מפל האור״, שכעת, בשעת ערב, שום פכפוך זהוב לא נמסך בו, ולמעלה נראתה רק פיסה ארוכה של חשכת שמיים דרך אשנב הצצה.
היא עמדה מכונסת ברחבה האחורית, בפרשת הדרכים שבין האגף החדש, הספריה והתיאטרון, ושם, בין לוחות המבנים, נשבה ונשפה רוח עזה בפרצים ושריקות, וכמעט ושכחה עד כמה נעים משחק התופסת הזה בין שתיהן – היא והרוח, שכרכה את צעיף הקשמיר הדק סביב פניה ואת שערה פיזרה לזרזיפים. ואז ראתה במרחק מה את דמותו הזערורית, שם בקצה הרחבה, חומק לו מכל החנופות והכיבודים שהבזיקו אליו כולם במהלך הערב, ועכשיו הוא לבדו, מעלה עשן כמחשבה פרטית שכבר הולכת לה ומתנדפת. גם שערו התבדר באוויר, ארוך כשלה הקצר. היא נזכרה איך נראה לה אז, במסדרונות האקדמיה לאומנות שבהר הצופים, נע בהם רזה וגמיש כמו קזנובה שחרחר, כל מבט מוטל בו. היא נזכרה איך רק העזה לבקש ממנו סיגריה מרוב שהיה יפה, והוא תמיד נידב אחת, דקיקה ודחוסה, והצית אותה בלי מילים בין אצבעותיה. במרוצת הימים גמר את לימודיו, קטף פה פרס ושם ליקט תערוכה, בעוד היא, תלמידת שנה ב' עזובה ונכזבת, שבה לכלכל לעצמה את הסיגריות השבריריות, הצנומות. מאז לא החמיצה אף תערוכה שלו, שטה בהן שקטה, נבוכה, גופה שמוט כשל עכביש. ועם כל פרסום ממאמריו, מפולסף, חידתי ונשגב מבינתה ככל שיהיה, התמהרה מייד אל המחשב והטמיעה בה כל רעיון ומילה והגיג, ולכן לא הופתעה כשהתבקשה הבוקר להתייצב בתערוכה החדשה שלו שבגלריה לתערוכות מתחלפות כאן במוזיאון.
עכשיו, בצינת הרחבה הפתוחה, חשה רגע שגם בה מתחלף משהו, ואולי חבל שלא המשיכה הלאה אל הכוס הרביעית. מודעת פתאום לאופן עמידתה, למגע הבגדים על קליפת העור, מנסה לאלף בכפות ידיה את שערה שהתפרע לה ברוח לכל עבר. מייד תיישב דעתה: תדליק סיגריה, תסחט ממנה שאיפה ותנשוף מקרביה פתיל עשן הישר לאלף עזאזל. אבל הרוח שבה והדפה את שלהבת המצת. היא סוככה בידה על פיה ועדיין, כלום. הרימה אליו את מבטה, והוא מעשן כהוגן; מבעיר בשפתיו נקודות אור אדמדמות, ומשלח מפיו סלסולים אפורים חרישיים, אדישים. ולמה שלא תיגש, חשבה, הרי אין עשן בלי אש, ובמקום שהיא עומדת בו כרגע אין לא את זה ולא את זה. ובן רגע, כמו בפרוץ המכוניות את קו הזינוק עם הנפת הדגל, מילטו דרכן בראשה סיבות רבות שבגינן לא תתקרב, והמובילה שבהן הייתה אותו רושם שנטבע בה עוד בימי הלימודים, איזו אנינות קרירה שהקיפה אותו כמו חומת מגדל. היא ניסתה לדמות לו חיה, אבל שום דבר לא עלה בשליפה מהמותן, היא ניסתה לדמיין אותו בתחתונים, והוי, המתח רק גבר בה. עוד היא מהרהרת, נדמה היה לה שהוא מתקרב ובא לעברה. מזניק ברוגטקת אצבע ואגודל בדל עייף אל הקרקע ורומס אותו תחת סולייתו אגב הליכה. דמותו הלכה וגדלה ככל שרבו פסיעותיו, עד שנעצר מולה ממש. והוא בכלל נמוך ממנה, חצי ראש לפחות, שערו סתור והוא רזה כמעט כשלד, אבל נוכחותו, המתגלמת מולה בכל גדולתה, הרעידה כל שריר ועצב בגופה. ידיו אחזו בשתי כתפיה העירומות, והוא סובב את גופה כנגד כיוון הרוח. ״עכשיו תנסי,״ אמר. וכששוב ביקשה להצית אש במצית העקשנית, סוף סוף הצמיחה לה זנב להבה מכשכש. הוציא עוד אחת מהכיס שבג'ינס המשופשף, תחב אותה בין שפתיו ונעמד לצידה בקו אחד, מניח לרוח להשתולל ברעמתו. ״זוכרת אותי?״ שאל בהצצה סקרנית, משוטט בעיניו על פניה לתשובה. אם זוכרת אותו? השאלה העלתה בה גיחוך. ״מאיפה?״ זייפה שאלה אגב פליטת עשן והוא רק הפטיר, ״אני זוכר אותך,״ ולא ניכר בקולו הרך רמז לנחיתות. ואולי והנה, אחרי כל השקדנות שלה, היא עושה את זה: זוכה לדחוק נוצה אחת מבעד לאבני החומה שלו. הוא זוכר אותה, כמובן, ברבור שכמותה אי אפשר לשכוח. היא הזדקפה, מרוממת קודקודה מעליו רק עוד קצת, ומייד הזדרזה לומר כמה יפה האומנות שלו בעיניה, פה ושם בלבלה בין מיצב ומיצג, זרקה לאוויר מילים כמו מדיום ורובד וטכניקה, מנצנצת אליו מבט צידי רווי ציפייה וזווית פיו התרוממה רגע והעלתה קמט קטן על לחיו השחומה, המקושטת זיפים. ״האמת היא שאני אשמח לעוף מכאן,״ אמר והטה סנטר שווה נפש אל עבר הרחוב בהזמנה לדבר עבירה. ״כבר מהרגע שהגעתי בא לי לעוף מכאן.״ ואז כיוון את סנטרו אליה, אומר כך: את באה?
תקרת הסטודיו לקתה בקילופים וסדיני אבק דקיקים נפרשו על משטחי החדר שאור נורות לא היה בו. טיפות צבע של ימים רבים נקרשו וניקדו את הרצפה, השולחן, הקירות, מה לא, וכל זה לא הרתיע אותה, לא נרתעה גם מריח הטחב שהלך והחריף בנחיריה, היא הסכינה עם זה כבר כשניחוח מי הביוב קיבל את פניהם על סף המבנה התעשייתי שברחוב שוקן. ואף שבכל החלל כולו לא היה אף לא רמז לקפדנות כלשהי, והוא חשוך כל זכר לסדר או פאר, אף על פי כן לא הצליחה שלא לשוות לו איכות של בית מקדש פרטי. ועלטת השעה המאוחרת, על נטייתה הטבעית לעוות ועל מיומנותה המשחקית בהחלקת החושים, שיככה את קווי המתאר של כסאות ופסלים וקני ציור ולקירות הדביקה טפט מאפיר. זגוגיות גדולות עמדו קרונות־קרונות לכל אורך הקיר הדרומי, רצופות לכדי חלון אחד ארוך נגוע בפתיתי סיד, ומעט מן האור החיצון – שמימי או מלאכותי, חלחל פנימה בנימוס, שלא להפריע להם יותר מדי. על החלון התרפקו סדינים, מרופטים ומחוררים, נאחזים בשארית כוחם במסגרת החלון ושוליהם תחובים במסילתו, חורצים לשונות כותנה אל הרחוב. סדין רבץ גם על הספה שבפינה, מסווה בקושי את בלותה המובהקת. היא הצליחה להגניב בה מבט חטוף לפני שהצניח אליה את גופו בשירוע איברים כבעל בעמיו, מרחיש כך את הסדין הרופס ומקמטו בעווית. ורק כאשר היה שרוע שם, מביט בה ככה בעיניים זוהרות בחשיכה, הלך והפשיר קיפאונה המגונן, התיר לה לשוטט סביב, אולי גם לגעת, בפסלים עשויים למחצה, רישומי פחם וספרים בלויים. יום־יום במוזיאון חשבה להעמיד במבחן את עירנותם של השומרים המפקחים מכיסאותיהם, לוגמים נוזל תוסס מפחית קולה בורקת ומבטם בשקט בולש. מה בסך הכול ביקשה, לשלוח קצה אצבע רהויה אל הקנבס השמנוני וללטף את פניה של נערה בצהוב של ציונה תג'ר או את לחי הזקנה של רות שלוס. אבל עכשיו, תחת נורות הפלורוסנט הכבויות בצינורותיהן, אופי מופקר כבר הצמיח בה אצבע כנופה, ברבורית ועדינה, ששום נזק לא יאונה בגינה. את רוב היצירות בחדר זיהתה כבר, פעמים רבות בחנה אותן בגלריות השונות, נושאות בקימוץ רק את שמן ואת שנת יצירתן בשחור על גבי אפור, עוטות ארשת רצינית מאוד. וכעת, כשהן מונחות להן כך על הרצפה המוכתמת, דוממות בשלווה לילית של פסל, נדמה היה שמעט משלוותן נדבק גם בה. ואולי הססנותה ואיפוקה האופייניים שמנעו ממנה תמיד מלגעת, וכבדו עליה מאז שזכרה את עצמה, הם שגם הרחיקו ממנה מלגות ופרסים נחשקים. לעיניה ניצב עכשיו פרס האומן הצעיר, מונח ארעי על השולחן המשרדי לצד מספריים, צרור מכחולים מציצים מעל שפתו של כלי פח מוכתם, סרגל מתכת ונתח סיליקון ורוד אגוד לגוש משונה, מפתה במסתוריותו ומוזרותו. ״מה זה?״ שאלה והרימה את הגוש הצמיגי בחיישנות כאילו אחזה בשליית אימה. ״ניסיון שנכשל, אראה לך אחר כך,״ אמר, וזז לפינת הספה לפנות לה מקום. ״ספרי לי משהו עלייך קודם.״ היא באה והתיישבה לפי בקשתו וסיפרה לו קצת, זה כל מה שהיה לה לספר.
הוא אמר שהיא מתבזבזת בתפקיד שלה, מתבזה בו, ועליה להתקדם כבר לתפקיד משמעותי הרבה יותר. היא החרישה. הרי לא תגלה לו שכבר חצי שנה היא באותו תפקיד, ודווקא נחמד וטוב לה בדיוק כך. קולה טיפס בגרונה אך נעצר בחצי הדרך, והוא הציע לה לשתות משהו בחיוך של אח גדול. היא ניגשה אל המיני־פרידג' הסמוך שערבוביית כבלים השתרכו מגבו כמו צמה פרומה, וכשרכנה ופתחה את דלתו שפך החוצה רצועת אור מכחילה על המרצפות. משהו בעל צוואר ארוך הביט בה מבפנים, לאו דווקא צווארו של בקבוק. עוף מזוקף ושברירי היה שם, וגופו היצוק מכונס תחתיו ומעט נוזל ענני צבור בו. "מה זה?" שאלה בחצי־קול, ופתאום התביישה שיש פה יצור ברבורי כל כך, ברבורי ממנה… ״משהו שאני עובד עליו,״ אמר ונעמד וקצות נעליו נעו מעלה־מטה וחרקו מאחורי גבה. היא בחנה את הפסל מכל כיוון כאילו היה יהלום, שולח זוהר קר, מוכן ומזומן למכירה פומבית באירוע התרמה של החברה הגבוהה. ״משהו עוד חסר שם,״ לקח מידה בעדינות את הפסל והנוזל הצמיג שבבטנו נרעד באיטיות. הוא קרא לה לחזור לספה, מייחל לקרבתה. שוב התארכה שם לצדו מפאת גובהה, ומשהו במאזן הזה שגוי מיסודו. ״את כישרונית ויש לך עין,״ אמר בקולו הרך שמשווה לדבריו תוקף סבלני, ״אני רוצה שתיקחי חלק בעבודה הזאת,״ ליטף את גב הברבור בידו ואת שפתיה בעיניו. המזגן פלט שאגה מתכתית והחדר ההביל מחום. אין בו צורך, היא חשבה, בחימום; החום שקורן מגופה ומגופו די בהם לחמם את פינתם הקטנה. הוא הניח את הפסל לצידו ושלב ידו בידה. בידו השנייה לחץ קלות על ראשה עד שברכיה ירדו אל הרצפה כמו שמלת קיץ נפשטת בהינף יד. המאזן הזה הרגיש נכון. טרם נגעה בו וכבר ראשו היפה נשמט לאחור, מוטל על המשענת העירומה, ורגליו מתפשקות מול פניה. שיפולי הסדין כבר טאטאו את הרצפה וכל בקע ודבלול בספה נגלו כעת לעיניה. הוא התיר את כפתורי הג'ינס בזה אחר זה וחילץ ראש זין מתוח שהלך והתגבה למולה. ספרות השעון זה עתה התאפסו, ואיתן, חשה, התהפך הכול מזמן אחד לאחר, וחיש קל נפשקו שפתיה והזין החם החל לפלח בהן, ואודם שקנתה להיום במיוחד נבלל בריר פיה והם הקיפו אותו והחליקו והאיצו סביבו בשקידה. והוא, האומן, כה יפה ונשגב וכפות ידיו המוזהבות לופתות את שערה ברוך עיקש ומדרבן. ריח מיוזע עלה מערוותו, היא ניסתה להציץ מעבר למפשעה הקרבה ורוחקת – בקבוק על השידה, ראשי מכחולים מונחים במאוזן על שפת כלי הפח, פסל עם נוזל לבנבן שטרם מילא את כל בטנו, והוא צופה בצלליתם כעד אילם, אך קולות הנאה ושביעות רצון קראו לשובה של תשומת ליבה המלאה. ״תשמרי את זה בפה,״ הוא הורה לה ככל שנשימותיו תכפו, ושב והבהיר שזה חשוב… ממש חשוב… קילוח חמים הציף את פיה בפעימה ממושכת, רגע שמרה אותו בחלל הפה כדי שבמשנהו תפלוט אותו אל פי הפסל הרעב, אבל אז מרד בה פיה והחומר היקר ירד מטה־מטה בגרונה הארוך־ארוך, צלל ואבד במורד צווארה האצילי.