דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
שמונה חברים איבדתי בשנים האחרונות. ארבעה בשנה הזאת. כולם וכולן נפשות קרובות, קבוצת תמיכה קטנה, קביים רגשיים כשהנפש צולעת. תמיד הענקנו זה לזה מתנות חמלה, אהבה והשתתפות. בשמחות, בעצבונות, בטרדות הקטנות והגדולות של החיים האלה, בימים של שגרה, כשטרדות קטנות נראות ענקיות כמו מבעד לעדשות משקפיים שמגדילות את גלגלי העיניים למידה לא הגיונית. בימי אסונות, כאלה שאנו חווים היום, כשאפילו האוויר רועד ואינו מספק הגנה, וכל שנותר הוא לאחוז ביד מי שמבין את כאבנו.
המוות היה תמיד ישות קרובה מדי מבחינתי, אך גם רחוקה וזרה. אולי מפני שגדלתי עם הורים שספגו לתוכם כילדים מנת יתר של מוות על צורותיו הנוראות ביותר. אולי גם מפני שבארץ הזאת המוות הוא שגרת חיים. אולי מפני התובנה המוקדמת שבבסיס הכול ניצב הסוף המוחלט החד פעמי, ואין עימו כל משא ומתן, ואולי מפני שפעמיים ניצב מולי ואיים עליי ישירות.
משפחתי חוותה מיתות רבות לפני הולדתי ובשנות ילדותי. דודי, אחי אבי האהוב עליו, נהרג במבצע סיני. מאז תחילת הזיכרון נוכחת דמותו בחיי אף שלא הכרתי אותו. קרוב משפחה אחר היה קורבן לפיגוע נורא. בעלה של בת דודתה של אימי נהרג במלחמת יום כיפור. דודתי ניצולת השואה סיימה את דרכה בעולם בהיותה בת ארבעים ושתיים, שלא לדבר על תועפות בני המשפחה והחברים שנרצחו בשנות השואה, התפוגגו לתוך האין ודבר לא נודע כמעט. לא חייהם ופועלם לפני השואה, ולא הסבל שחוו לפני מותם.
המוות הראשון של אדם קרוב מאוד היה מותה של סבתי שסייעה באופן אקטיבי בגידולי. ביומיים בהם גססה, לא היה בי העוז ללכת לבקרה. הייתי מלאת אימה נוכח השינוי שחל בה מאישה חיונית שסחבה שני סלי ענק מהשוק בעיר עד לדירתה בקומה השלישית ללא מעלית בשכונת מגורינו, שקראה בכל רגע פנוי, שמעולם לא דיברה על סבל או קושי וחיוכה העליז גרם לקשיש על ספסל להציע לה נישואין בהיותה בת שמונים (היא סירבה בחיוך מבוייש אך נחרץ). רציתי להרחיק ממני את סימני הסוף, להתכחש לעזיבתה את עולם החיים, להתכחש לאיום על הקיום, לחרב המתהפכת מעל ראשנו. לא רציתי כל מגע עם המוות ועם מי שקשור אליו.
מאז הפך כמעט לרוצח סדרתי, ואני חדלתי להתכחש, וכבר למדתי לחוש את סימניו בפניהם של אהוביי ולא להירתע ממראם המשתנה, אלא להפך, לחוש קרבה וזכות להיות עימם בזמן הגורלי הזה.
בלאנש, גיבורת המחזה "חשמלית ושמה תשוקה" של טנסי וויליאמס, מתריסה בפני אחותה, סטלה: "כל המיתות הללו. המצעד המתמשך לבית הקברות. אבא, אמא, מרגרט. והדרך הנוראה בה… את הגעת הביתה בדיוק בזמן להלוויות, סטלה. הלוויות הן יפות בהשוואה למיתות" (תרגום עצמי).
לא מזמן ליוויתי חברה אהובה במחלתה האחרונה. היא הייתה אחוזת אימה ודבר לא הרגיע אותה. הרי ניצבה לבדה מול כיתת יורים. שוב ושוב ביקשה מילים מנחמות, לשווא. היא נרגעה רק ברגע הוויתור, כשכוחותיה עזבו אותה. ידעתי מה עומד לקרות. זו הייתה מחלה אכזרית ומהירה, ועל אף שכבר שקעה בשנת טרום מוות ולא הגיבה לדבריי, האמנתי שהיא שומעת. עדיין הייתה בה נשימה. עדיין לא איבדתי אותה. נאחזתי בבדל החיים הזה. היא כבר לא הייתה זקוקה לי, אבל אני הרגשתי הכרח להגיע לבקרה. להיות עוד קצת עם מי שאהבתי ושאהבה אותי, אף שכבר לא הייתה כאן, איתנו, אלא בתהליך המעבר למקום אחר. ידעתי שכאשר תיפרד מהחיים, תהיה גם פרידתנו סופית ומוחלטת. לא אראה אותה יותר לעולם. לעולם לא אשמע את קולה בטלפון או בשיחת פנים מול פנים. לא נחלוק כמיהות וסודות. לא ארגיע את פחדיה או את פחדיי, לא נצחק מעניינים פעוטים או גדולים. המוות הוא שלילת הכול. כל נים בנפש מבקש לשלול את שלילת הכול. מבקש חיים. עוד קצת. עוד קצת להתהלך ברחובות האלה מלאי התנועה או השקטים, הנחבאים, או בחיקו הפלאי של הטבע, עוד קצת לטעום את הטעמים שהלשון מבקשת, עוד קצת להתאוות למשהו, למישהו. על כן כל כך קשה להשלים עם ההיעדר המוחלט הזה. עם אי האפשרות לפגוש, לדבר, לגעת עוד קצת. ולו להרף עין.
והתמיהה האינסופית על מות הנפש. מותו של העושר הזה, החוכמה, המילים, סבך המחשבות. איך ייתכן שכל זה נעלם ואיננו? איך ייתכן שהנפש רק מושאלת לנו, וכל המורכבות הזאת של לבטים, פחדים, תשוקות ושמחות המתקיימים, לכאורה, בנפרד מהגוף החולה, נעלמת? הנפש מנסה בכל כוחה לרוץ הלאה, בעוד הגוף מכריח לעצור. ההסבר המדעי-הכימי מספק רק חלקית את הדעת שאינה מבינה איך כל פרטי הפרטים שהופכים אדם מי שהוא, אינם עוד. וכל שנותר הוא קליפת הגוף. כל אלה מקשים על קבלת ההיעדר והסיום של אהובינו. כן, חמשת השלבים של האבל מוכיחים את דיוקם, אבל גם בחלוף הזמן אנחנו, שנותרנו בינתיים לקרטע בעולם הזה, עדיין חסרים מדורים שנכחו בנו בחייהם של הקרובים לנו. נגרענו. כמו קרע בבד, כמו פיסה חסרה מדף נייר, כמו פרי שננגס ונותר פגום.
"הכול זורם" אמר הפילוסוף תומאס הובס. דבר לא נותר קפוא במקומו, ואפילו בסלנג העברי אנו "זורמים" הלאה. אני יודעת, הכול משתנה, דבר לא נותר כשהיה. בתים נהרסים, אם במכוון, לבניית פרויקטים נדל"נים חדשים תחת הבתים הישנים, אם במלחמה, אם בכוח טבע, טכנולוגיות חדשות דוחקות את הישנות. מי מדבר היום בטלפון חוגה נייח? התחבורה משתנה, כבישים חדשים, רחבים ומנוכרים נסללים תחת דרכים כפריות, משטרים משנים פניהם, אנחנו מזדקנים וחומר חיינו הולך ודוהה. הכול ארעי, נע לקראת סופו. אולי דווקא בגלל ידיעת הארעיות אני מבקשת להיאחז בכל הכוח בבדל קנה רצוץ, במוכר לי, באשליה שיש דבר-מה קבוע שלעולם לא ישתנה. אולי זו הסיבה בגללה עליי לכתוב. מילים הן עוגנים קטנים, התחייבויות להישארות. הן מתקיימות גם כאשר אהובינו אינם, גם כאשר הבית נחרב, גם כאשר המדינה בסכנה. ראו את היומנים שנמצאו במחבואים השונים לאחר מלחמת העולם השנייה. אנה פרנק חיה לנצח במילותיה.
עם כל כוחן, המילים והזיכרון הן מאלחשות דלות נוכח האין. אין. הושט היד ולא תוכל לגעת. דומה הדבר לאחיזה בחורים. היד מבקשת ללטף, אבל חווה אין. חור. ריק.
הפרדוקס הוא שבהיות כל יצור בחיים – הגוף, הפיזיות, היכולת לגעת, לחבק, לחוש בעור, בבשר, היא מוחלטת. הגוף פועם במלואו, באופן טוטאלי. אי אפשר לתאר את ההתרוקנות מחיים. ברגע המגע, הדיבור הפיזי, הגוף החי הוא אינסופי. החיים מוחלטים כל כך. ליטוף פרוותו של חתול ותחושת הגרגור המרגיעה בגופו, ליקוק לשונו של כלב אהוב, לח וחם, חיבוקו של אדם קרוב, עוטף ועטוף גוף בגוף. לא פעם אנשים אומרים: "דיברתי איתו רק אתמול" או "רק לפני חודש היא רקדה בחתונה של בתי". מפליאה אותם ההתרוקנות המהירה של החי מחייו והפיכתו לקליפה, דומם, נטול כל. זה לא ייתכן. ואם זה כן ייתכן, הרי איננו מוגנים כלל. איננו יכולים להסתתר בתוך החיות המוחלטת שלנו. הכול יכול לקרות בכל רגע. אי הוודאות הוודאית והנוראה מכול. אימי סיכמה את הפרדוקס הזה באמירה משלה: כמה חודשים לאחר לאחר מות אבי ולפני מותה שלה, אמרה: "עכשיו זו טרגדיה. למה? כי הוא הלך. בעצם זו לא טרגדיה. החיים והמוות הרי הולכים יד ביד".
פרידה מחברים מתים היא קשה מלהכיל. כאבתי את מות הוריי כאב חד וחריף ואני עדיין כואבת אותו, גם מפני שהיעדרם מותיר אותי לכאורה לבדי בעולם, יתומה, וגם מפני שזו הייתה אהבה קשה ועמוקה שהותירה בי סימנים לא פתורים. עם זאת, הייתה בי ההבנה הפנימית שזהו הסדר הנכון, והרי המוות הוא אקסיומה. בפרידה מחברים הסדר מופר. קרבת הגיל מאיימת. אין אפשרות להתגונן.
לחיות במדינה אלימה, שהמוות על צורותיו האיומות ביותר, מתרחש בה, ובמיוחד בימים האלה על עשרות ה"הותר לפרסום", על סיפורי הטבח המחרידים, על האסון הגדול ביותר שאירע לנו מאז קום המדינה, על אלפי הילדים והאנשים שנהרגו בצד השני, מטלטל את הישות כולה. המינוי על פוסט טראומה מתחדש שוב ושוב. כמה זולים נהיו החיים באזור הזה של הגלובוס. ועדיין אנחנו מטיילים ברחובות, מחפשים פריחת שקדיות. מנסים לחיות תוך הליכה בין הטיפות. במחזה "פיקניק בשדה הקרב" מאת פרננדו אראבל, (תרגום: עדה בן-נחום. רמת גן, "בית צבי", 1993) עורכים הורי החייל שבאו לבקר את בנם, פיקניק בלב ליבו של שדה הקרב. חייל מצבא האויב מצטרף לפיקניק, ומוכיח שהחיילים הפשוטים יכולים לחיות בשלום זה עם זה, אלה המנהיגים שזקוקים למלחמות וזורעים מוות. אראבל, מחזאי וסופר ספרדי, הושפע ממוראות מלחמת העולם הראשונה, ובגלל משטרו הדיקטטורי של פרנקו בספרד, פרסם את מחזה האבסורד שהוא פארסה על מלחמות, בפריז, ב-1953. כל זמן שהמוות רחוק במידה, גם אם קרוב מדי, אנו יכולים לחגוג בפיקניקים, גם בלב ליבו של שדה הקרב. האירוניה ברורה.
כשהיה בני הבכור בן שלוש, מתה סבתי, סבתא רבתא שלו. בני, בניגוד לכל הנכתב בספרי הפסיכולוגיה ההתפתחותית, החל את העיסוק במוות עוד קודם לכן, ולא חדל מאז, הציף אותי בשאלות. לאן הלכה הסבתא? התשובה "לשמיים" לא סיפקה אותו. האם היא מציצה אלינו מחור קטן בשמיים? האם נוכל לבקר אותה? לחבק, לשבת על בירכיה? ומה יקרה אם כולם ימותו? לא יישאר עולם? בעקבות חרדותיו כתבתי סיפור קצר, "סבתא ממה מתה ועלתה לשמיים", אבל הסיפור לא הועיל. הוא היטיב להבין את האובדן, את ההיעדר המוחלט, ותודעתו הצעירה מדי לא יכלה להכיל את המודעות הזאת. כאשר מתה הסבתא מהצד השני, החיינו אותה עוד חודשים, באומרנו שהיא כבר לא באמת חיה. היא רק ישנה, ויש לה צינור המזרים לה אוויר. קיווינו שהילד יגאל אותה מייסוריה ויעדיף את הפרידה, אבל הוא היה אומר – העיקר שהיא עדיין כאן. לבסוף נאלצנו להודות באמת, ובני קיבל אותה בדמעות אך בהשלמה.
ידיעת הסוף היא שדוחקת בנו לא פעם לפעולה, להיטיב את חיינו, להיטיב את העולם ככל יכולתנו. היא זו המניעה אותנו אל הנואשות, שבניגוד לפסיביות של הייאוש, גורמת לנו לפעול. ומצד שני, על אף האולטימטום הברור, לא פעם אני מבזבזת את זמני על שום דבר חשוב במשך ימים וחודשים. העולם זורם דרכי ואשליית הנצח מרדימה את השאפתנות ואת הדחיפות. אני מנסה להתנחם בעובדה שגם בימי הבזבוז אני חיה, ויש הנאה מיוחדת מהנדיבות הזאת – לא לעשות דבר, יש זמן, אפשר להירגע, לפחות לכאורה.
לאה גולדברג טענה שבכל דבר יש שמינית של מוות. גם בימי ההולדת (כמובן שבימי ההולדת. אדם בן 65, למשל, מחשב בסתר הלב כמה שנים נשארו וכמה מהן יהיו טובות)
בכל דבר יש לפחות שמינית של מוות
בְּכָל דָּבָר יֵשׁ לְפָחוֹת שְׁמִינִית
שֶׁל מָוֶת. מִשְׁקָלוֹ אֵינוֹ גָּדוֹל.
בְּאֵיזֶה חֵן טָמִיר וְשַׁאֲנָן
נִשָּׂא אוֹתוֹ אֶל כָּל אֲשֶׁר נֵלֵךְ.
בִּיקִיצוֹת יָפוֹת, בְּטִיּוּלִים,
בְּשִׂיחַ אוֹהֲבִים, בְּהֶסַּח דַּעַת.
נִשְׁכָּח בְּיַרְכְּתֵי הֲוָיָתֵנוּ
תָּמִיד אִתָּנוּ וְאֵינוֹ מַכְבִּיד.
לאה גולדברג, מתוך "שארית החיים – שירים מן העיזבון"
פעמיים ניצבתי מול אפשרות של חידלון ממשי. פעמיים חליתי, ומאזני החיים הוטו לכיוון האחר. אני זוכרת, שבניגוד לחרדה הקבועה שמלווה אותי רוב חיי בערך מכל דבר, חשתי בעיקר עצב. רציתי בכל מאודי להמשיך להתבונן ביפי הנוף ממרומי הכרמל האהוב, בים, בילדיי, בבן זוגי, בחברותיי. רציתי לכתוב עוד ספר אחד לפחות, לנסוע ולפתוח את אופקיי. החמדנות לעוד זמן חיים ובד בבד חוסר האונים נוכח העתיד לקרות, יכלו לדחוף אותי לתהומות. אני יודעת מהו מוות בחיים. כמה מבני משפחתי הקרובים ביותר חוו אותו. זהו סוג המוות הגרוע ביותר. הוא אינו רק ריק אלא בעיקר אפלה גדולה. אלא שאני בתם של שורדים, כך שבאופן מושכל הכנתי עצמי לאפשרות המוחשית של ההיעדר. התבוננתי בכל כמי שהופכת שקופה, רואה ואינה נראית. למזלי, המועד נדחה.
רוב חיי אני נעה בין חרדת המוות לבין תשוקת החיים. לדעתי, הכתיבה כולה נעה כמטרונום בין שתי הקצוות הללו. לאחר שהחלמתי, וספרי "אנשי פינות" עמד לראות אור, חשתי כמי שטס במטוס מעל לעננים, וצפה משם מטה, אל כתמי האורות, הימים והיבשות. מן מבט על הקיום, מבט שמעניק פרופורציה להבלי החיים ולקטנוניות האנושית נוכח העולם והקיום בכלל. ובכל זאת, עם החזרה לשגרה כלשהי, חזרו הפחדים הקטנים, העלבונות, הכאבים הנידחים. דימיתי זאת לתייר שנחת זה מכבר מטיסה. מחלון המטוס אכן נראה הכול כמכלול, בפרספקטיבה רחבה, והניואנסים הזעירים המרכיבים את חיינו נעלמו בתוכה, אך עם הנחיתה, כשהחל לסייר בסמטאות העיר, בשבילים הכבושים ביערות, שבו מרכיבי החיים הקטנים והטיפשיים להציק לו. ואולי כך נכון, אם יש נכון, ואולי כך טבעי – לחיות לגמרי ולמות לגמרי, כפי שכתב קהלת: "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (ג, א) – להיעלב, להיפגע, לשמוח, להתעצב, להתפעל מן הניואנסים הדקים, ופחות לחיות בצילו של האין הגדול, הנוכח מדי בחיינו כאן זמן כה רב, וכעת ביתר שאת, באופן בלתי נסבל.
את המתים יש לזכור. שכחה תמית אותם סופית. בעולם אלים שלא למד דבר, קורבנות אלימות חדשה תופסים את מרחבי הזיכרון, אבל מוכרחים לא לשכוח. ערמות הנרצחים בחצר הפנימית של בניין הגטו ברחוב דוב בבודפשט, שראה אבי הילד, הן תוצאה נוראה של זילות החיים וזילות האדם בידי אדם. המוות נוכח דיו בימי שגרה, הניחו לנו לחיות לצד המתים החדשים והישנים, הניחו לנו לחיות.
מרץ 2024