דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
"קלאק" צנחו המתגים וכבו האורות. "קלאק" זעו ונסכרו שערי התאים. "קלאק" נעצמו עיניו הדלוקות של האסיר המוטל מקופל על דרגשו בתא־בודדים מספר שתיים, מן התאים שנועדו לאסיר יחיד, הנתון תחת מעקב סמוי תמידי. השמועות על מעקבי־בודדים שטפו את הכלא מעת לעת בלא שאושרו או הופרכו על ידי ההנהלה והסוהרים, ומכיוון שמעולם לא ננקטה פעולה כלשהיא כנגד מי מהמפוקחים לכאורה, שככו השמועות כלעומת שבאו. האסיר בתא־בודדים מספר שתיים, שהועבר לכלא השמור רק לפני שבועיים ומייד בודד, לא ידע דבר על הפיקוח המשוער. ואילו היה יודע, היה זועק מרה יותר ממה שזעק מאז הגיעו לכאן, בתקווה להישמע ולהיוושע. התקווה לא הייתה בתפריט.
"קליק, קליק קליק," נדלקו בזה אחר זה הצגים בחלל הפיקוח מספר חמש. היה זה חדר אטום וריקן, קירותיו החלקים מצובעים לבן־מט אחיד, פתחו האחד חסום בדלת לבנה נטולת ידית או חור המנעול. רצי אור כחולים נגהו שֵדית מעל לובן הכתלים. בלב החדר, במרחק שווה מהקירות ומהדלת, ניצבה מכתבה כבדה, לבנה אף היא, עליה מוקמו בשורה ישרה שלושה מסכים לבנים. האמצעי, רוחבו ארבעים ושמונה אינטש, דמה לקונסולת משחקים עצומה מפעם, ושני מסכים זהים של עשרים ושבעה אינטש נסמכו אליו, אחד מכל צד. כורסת מנהלים רפודה עור לבן ניצבה לפני המכתבה. אחוריו המוצקים של המפקח התורן נחו בה ללא ניע. עורפו הרבוע עם תלתלי שיבה גזוזים קפא מול המסך האמצעי – צללית שחורה על רקע כחול־חלבי מרצד. המשמרת שלו החלה לפני עשר דקות.
עוד יום הגיע אל קצו בתא מספר שתיים. האסיר ביקש לפוגג כל מחשבה, לחמוק אל השינה, להימחק בה, אך גופו השבור התעקש לזכור את מה שאירע שעות ספורות קודם לכן. הם שוב שיחקו אתו, כפי ששיחקו כל יום מזה שבועיים. הפעם הם תפסו אותו בחלקו האחורי של המטבח. הוא העביר סחבה אפורה הלוך ושוב על פני רצפת הבטון המגואלת, כאשר הם הגיחו יש מאין כמו שדונים על קפיץ מתוך קופסה. בהתחלה ניסה לשמור על ארשת פנים אטומה, כיאה לגבר משכיל ונאה שאך במקרה התגלגל לכאן. אך האיטום נסדק – עיניו השחורות הגאות בגדו בו בשעה שליכסנו לעברם מבט של בוז קר. הנשק הזה, שהיה כה יעיל בחוץ, לא הטריד כלל את החבורה העליזה שהתייצבה מולו. רק הצנום הגבוה גיחך והפטיר, "מה שלומך, פֵיה? ומה שלום התחת הקטן שלך?" הוא הבין כי זה עומד לקרות, מחשבת בזק חלפה במוחו והוא הניף את מקל המטאטא לעבר הצנום. אולם התנועה פיגרה אחר המחשבה. הוא פספס, וכעבור שבריר שנייה אגרוף עטוי כפפת מגן שחורה, מלא עוצמה ועצמות־ברזל, ניחת על סנטרו ומוטט אותו לרצפה. פניו נחבטו בשלולית הבוצית שתכף החלה להיצבע אדום. "חשבתי שהפיות הן נגד אלימות," לחש השחום העגלגל לתוך אוזנו בקול צמיגי. "אתה חושב לא נכון, ברבר," קטע אותו הגבר הצעיר מכולם בעל פני נער חלקים, "הפיה הזאת היא חתיכת אנס מסריח. אחד כזה שהגיע לנקבות הביתה עם סכין ושיחק אותה בן זונה קשוח. לפעמים גם מזג איזה משהו לכוסות שלהן בבארים ואנס אותן כשהן מעולפות." ברבר צקצק בלשונו כאילו המידע הזה הובא לידיעתו בראשונה. "אוי, אוי, אוי, האם אני שומע טוב, אלונלון? אנסת נשים? עם סם אונס וסכין?" הוא שכב מכווץ ובלי־נוע על הבטון הרטוב והקר והמתין לבאות. היה זה חלק מאותו טקס ידוע מראש. לעיתים הוא נשבר והתחנן שיפסיקו להתבדח וייגשו ישר לעניין. אך מניסיון העבר ידע כי תחינותיו רק מאריכות את דברי הפתיחה. הצנום פיהק וביקש בנועם, "חומד, אתה רובץ פה כמו ארנב שחוט ולא זז. יאללה, תכין את עצמך. הרי לא בא לך לקרטע שוב כמו ברווז מסומם, נכון?" הוא לא זז. הפעם סירב להניע את גפיו, להתרומם ולדדות אל מתחם המקררים, להוציא ממקרר פרווה חבילת מרגרינה חתומה ולהביאה לתלייניו. אחרי ש"הכין את עצמו" כך בפעם הראשונה, החל לחוש בחילה אף מנדף קל שבקלים של מרגרינה. בעיטה קשה לסרעפת קטעה את מחשבותיו. בעיטה נוספת לא איחרה לבוא. מטר של גפיים בוטשות ניחת על גופו. אך למרות הכאב העז לא פצה את פיו. המענים החלו להאט את הקצב, והנער צחק, "אלוני עייף היום. לא בזין שלו להביא לעצמו חומרי סיכה וגם הוא שותק כמו דג. איזה שיעמום." הצנום ליטף את פניו של הנער ופקד על הקורבן, "על ארבע, זונה." הפעם לא היה צל של נועם בקולו. הוא הוסיף לשכב. רגל גסה הפכה אותו על גבו וכאב חד פיצח את חלציו. ברבר מחץ את אברו במלקחיים גדולים וחייך. "תעבור לתנוחה שהמאסטר ביקש, פיה, אחרת אמחץ את הזין הרופס שלך ואגיש לך לארוחת ערב." ברבר שחרר את לפיתת המלקחיים. הוא התגלגל בנהמת כאב ונעמד על ברכיו וכפות ידיו בעמידת כלב. "עיניים," ציווה המאסטר בשקט. הוא השתהה לבצע את הפקודה. סטירה קשה רצצה את שפתיו. טעם חלוד של דם הציף את פיו והוא החל להשתעל ולהשתנק. "חבל," המשיך המאסטר, "יהיה לך פחות נעים למצוץ עם שיניים שבורות. מצד שני, הרווח כולו שלנו. פֶּה!" הפעם ציית ללא היסוס ופער את פיו לרווחה. "ילד, תכין את החור," ציווה הצנום על הנער. הנער צחקק והחל מתלבט בקול רם באיזה חומר סיכה יבחר הפעם: "מרגרינה? איכס! לקח לי שעות להיפטר מהריח הדוחה הזה. נדבק למפשעה ולא יורד. אולי שמן קנולה? גם בריא וגם מחליק." נשמע קול גרירת צינור, הוא התחלחל. יד גרומה תפסה בשערו ומשכה בחוזקה את ראשו לאחור. "זכור," נאם הקול, "עיניים ושיניים! ברבר, תשגיח עליו. אם הזונה שלי עוצמת את העיניים או נותנת דרור לשיניים שעוד נשארו לה, אתה אחראי על התזכורת." הצנום החל להניע את אגנו בתנועות קצובות בתוך פיו המדמם. כל שייחל היה לעצום את עיניו. רק לא לראות את בטנו של הצנום – כרסונת מתבלטת קמעה עם צלקת ארוכה, לבנה ומשוננת – מתקרבת ומתרחקת חליפות, אך לא העז, כי ברבר עמד על המשמר וברבר היה יצירתי. פעם טפטף על גבו שמן רותח. פעם אחרת נעץ סיכות תפירה בקרסוליו, וכאשר לא נחה עליו ההשראה, תמיד המציא תחת ידיו חפיסת סיגריות ומצת. הוא לא עצם את עיניו, אך פיו הגדוש בשר זר מילט צווחה כבושה. הנער צהל, "הפיה התעוררה! הרבה יותר כיף לשחק עם פיה ערנית ושוקקת מאשר עם פיה שקטה ומשעממת!" תנועותיו של הצנום הואצו עוד ועוד ובטרם היה מוכן, קילוחים עזים של זרע הציפו את גרונו. הוא ייבב והתחנן. הצנום הביט עליו במיאוס וסינן, "בעיתון היה כתוב שגם הן אמרו לך 'בבקשה, תרחם', אבל לא ריחמת. קדימה, זונה. תאכל את זה ומהר." הוא נשחק וביקש שוב ושוב שירחמו עליו. כף רגל עיקשת הצמידה את פניו אל הרצפה. חפץ כלשהו, עבה ומשומן, החל נדחף במורד חור ישבנו. בלא דעת הרים את ראשו וניסה למלט את עצמו. אך לא היה לאן לברוח. לסתותיו נפקחו בכוח הלחיצה, ואיבר עבה יותר מקודמו פלש אל פיו, הוא זיהה את אברו של ברבר. לא היו לו הגינונים של המאסטר – הוא פמפם בעוצמה את פי הקורבן למן ההתחלה. החפץ שנע בחביון אחוריו צבר תאוצה אף הוא. זה היה הגבר הצעיר בעל פני הנער. הפעם לא נאבק כלל ורק ניסה להתאים את עצמו להנפות הכפולות, החוזרות ונשנות. אט־אט התמזגו המקצבים השונים כדי מקצב אחיד והרמוני. הוא קיווה לאבד את הכרתו כפי שקרה פעמים בעבר. אך גופו הסתגל, התקווה לא הייתה בתפריט. פתע נשמע צחוק לעגני. הצנום התכופף ואחז בפין הקורבן הפצוע. "לא ייאמן, הוא באמת חתיכת זונה. תראו איזו זקפה נהדרת יש לו!" ברבר התעוות וגמר בשאגה. על פי ההתנשפויות והקללות שסינן ללא הרף גם פני־נער היה קרוב לביאה.
הם עזבוהו לנפשו כשעה לפני כיבוי האורות, אך לא לפני שהכריחו אותו לנקות את כל הנוזלים השפוכים. הוא שב והקיא פעמיים, אולם לבסוף העלים אף את המים העכורים שטפטפו מפי הטבעת המדמם שלו.
עתה שכב מקופל על דרגשו ורעד בבלי דעת. אט־אט חדל מרעוד. החושך והשקט היטיבו עימו, גופו התרפה, יפחותיו שככו. הוא הפשיל את מכנסיו, מתענג על הלבדות, חשף בעדינות את בשרו הפצוע, את אברו הרצוץ, את עגבותיו המיוסרות. נדף קריר נישא מפתחי אוורור בלתי נראים ושטף בנעימות את האסיר בתא מספר שתיים. הוא עצם את עיניו ופני אימו הטובים זרחו אליו מן התנומה המתממשת ובאה. היא הביטה בו כפי שלא הביטה מעולם במציאות. הוא מצץ את אגודלו בקול יניקה חרישי, העביר את לשונו החבולה הלוך ורצוא על פני הציפורן הקשויה המשוברת. הוא נרדם.
חרש זעה הדלת הלבנה ומחלל הפיקוח מספר חמש דידה עקב בצד אגודל פני־נער, עיניו חסומות באספלנית אלקטרונית לבנה. הוא היה האחרון למסור את נתוני המעקב היומיים אחר האסיר מתא־בודדים מספר שתיים. שלא כמו שני עמיתיו, הצנום והשחום, לא הושתלו בגופו מצלמות מעקב מיקרו־ביולוגיות והוא נדרש למסור את עדותו בעל־פה. הוא נהנה מכך, משתדל לגולל את תיאוריו כמו סיפור מתח אפל, מצחיק לפרקים, ולולא האספלנית האלקטרונית ההדוקה מדי על רקותיו, היה נהנה אף יותר. הייתה זו הפעם האחרונה שהתייצב בחלל הפיקוח; למחרת יועבר לבית אסורים משודרג, מושבת עונשים מטופחת לפושעי הצווארון הלבן – תמורה הולמת לשירותו האמיץ וליכולתו לבלום את פיו בין כותלי הכלא ולהותיר את חרצובות לשונו בפני מפקח תורן. הוא החליק דומם במורד המסדרון הסודי בהליכת תַן משתהה, ידיו הדקות מגששות על פני הקירות הלבנים, עד שנבלע בחשכה החלבית.
העורף הרבוע, כסוף התלתלים, הופנה מן המסכים. פנים בלתי נראים רכנו אל מחברת מולסקין שחורה בכריכה קשה. אצבעות חיוורות גרומות, גזומות ציפורניים כאצבעות מנתח, אחזו בעט נובע של דופון. הוא כתב לאט, מתענג על זרימת הדיו המתונה, על התפשטות האותיות המעוגלות על הנייר הרך בגון שמנת. תכף יסיים לכתוב, משמרתו תגיע לסופה ובוקר של יום חדש יפציע על האסיר בתא־בודדים מספר שתיים, יום נוסף של משחק ועונש. התקווה לא הייתה בתפריט, האשָם כן.