מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

האקסטזה של פרנסיס הקדוש / רחל שליטא

את מאות המכתבים ביידיש ששלח דודי מוישה לאמא לא יכולתי לקרוא, אבל דרכם אמא הכירה את כל פרטי חייו, למרות שמאז שניצל מהמלחמה, הגיע למחנה העקורים בשטוטגרט והחליט להתנצר, הם לא נפגשו אפילו פעם אחת. על המרת הדת שמעה רק לאחר מעשה. אלוהים אוהב את הנוצרים, כתב בקצרה, את זה ראיתי בנסיעה לאורך איטליה. בכל כנסייה קטנה בכפר הכי קטן בעולם נוכחתי שוב ושוב שאלוהים אוהב אותם ולא אותנו. אמא שהיתה אתיאיסטית אמרה שאי אפשר לשפוט את האנשים שבאו משם ושרדו את כל הזוועות האלה, ומבחינתה הוא יכול להיות גם נזיר בודהיסטי עם קרחת ולשבת במערה עשרים שנה. העיקר שהוא חי.
לאמא ולמוישה היו עיניים כחולות בהירות, שלצערי לא ירשתי. למרות הזמנותיו החוזרות ונשנות, היא מעולם לא נסעה אליו לאמריקה. היא תלתה את זה בבריאות, בפחד מהים, אחר כך בפחד מטיסה. הוא עצמו נמנע מביקור בארץ, אפילו לא במקומות הקדושים. הוא מפחד לבוא הנה, אמרה אמא, זה עלול לערער אצלו את האמונה החדשה וטוב לו ככה, בַשקט שהוא מצא ככומר בכנסיית סנטה מריה או איך שלא קוראים לה. הוא "מלך" שם, מוישה, היא אמרה, מנהיג קהילה של למעלה מאלף איש, עושה להם דרשות, הרצאות, מחתן זוגות צעירים, מכין אותם לחיי נישואין ומה לא. היא המשיכה לקרוא לו מוישה, כמו שקראו לו בבית, למרות שכתב לה באופן מפורש שבארץ החדשה קוראים לו פסטור מוריס.
יום אחד הפתיע אותי דודי כשכתב מכתב אישי אליי ובו הזמין אותי לבוא אליו לקונטיקט שבאמריקה, טוּ דיסְקאס יוֹר בּייבּי. היה ברור שיָדָה של אמא בעניין. לא סתם הגיע המכתב ימים אחדים אחרי שנכנעתי ללחץ של עמוס, נסעתי לתל השומר והזמנתי תאריך לניתוח. ברמזור הגדול בצומת שלפני בית החולים נאלצתי להחנות את האוטו בצד הדרך ולצאת החוצה, לנשום נשימות עמוקות ולהרגיע את הולם ליבי. עמוס חשב תמיד שהבעיה היא שאני מתוחה מדי. תשחררי, הוא אמר. אל תהיי כל כך מתוחה, אמר גם ד"ר פריד. תרפי, אמרו לי שני הרופאים הבכירים כששלחו, כל אחד בתורו, ידיים בכפפות גומי, עמוק לתוך גופי שהתקשח מולם, סירב לשתף פעולה, הפך נוקשה ועקר, נועל את עצמו בפניהם.
 יכולתי לנחש שאמא תעשה הכול כדי להניא אותי מניתוח. היא לעולם לא תרשה לאף דוקטור, ושיהיה אפילו פרופסור, לחרוץ חתך מדמם בסכין מנתחים בבטן של בתה. זה לא שהיא לא האמינה ברפואה המודרנית ובהתפתחויות הכירורגיות בתחום הגינקולוגיה, אבל להניח למישהו לנבור לבת שלה בתוך "כל העניינים שיש לך שם" היא פשוט לא תיתן. וכשאמרתי שהרי ירדימו אותי, היא אמרה, טיפשונת, מה את מבינה. פותחים את הבטן, ואחר כך תתעוררי עם בור גדול באמצע הגוף וצלקת שתלך איתך לכל החיים.
לא ידעתי איך להסביר, אפילו לעצמי, איך הרגשתי באותם הימים. כשעצמתי עיניים והתרכזתי, יכולתי לחוש את השחלות והחצוצרות שלי שטות חופשיות בתוך נוזל כהה בחלל הבטן, חסרות מיקום קבוע, מנותקות אלה מאלה, לא יודעות איך להתחבר ולהפוך למערכת אחת מתואמת, שתוליד היריון. לא פחדתי מהכאבים או ההרדמה, או הצלקת שתהיה לי לאחר הניתוח. הפחד הגדול שלי היה שהרופאים, מומחים ככל שיהיו, לא יבינו איך זה צריך להיות אצלי בפנים ובסופו של דבר יחברו אותי לא נכון.
סעי אל הדוד מוישה, הפתיעה אותי אמא בכיוון חדש. דברי איתו. ידעתי שאמא מתייעצת עם מוישה בכל עניין. ידעתי שהוא לא מרוצה שהתחתנתי עם עמוס. היא צריכה גוי יפה ובלי תסביכים, הוא כתב לאמא – חתן יהודי, ועוד חייל, זה רק צרות. אבל לדבר עם כומר על תינוק?
הוא משיגענע האח שלי, אמרה אמא (זאת אומרת לא ממש משוגע, אלא רק קצת "מסובב"), אבל הוא לא אידיוט.
עמוס היה מגויס, ובלחץ של אמא, בשיחת טלפון מקוטעת סיפרתי לו על ההזמנה, בלי לפרט את מטרתה. להפתעתי הוא איחל לי נסיעה טובה ואמר יופי, תראי קצת עולם לפני שאת נכנסת לניתוח, ואל תדאגי, אני ממש רחוק ובכל מקרה לא עומדים להכניס אותי פנימה.
הטיסה ב"בריטיש איירווייז" היתה כמעט ריקה. פתחתי את העיתון בעברית וקראתי בכותרת הראשית: "מדינת ישראל מתכוננת לצום יום הכיפורים", משמאל היה תצלום בשחור לבן של ההפגנה הגדולה בכיכר מלכי ישראל ומתחתיו הכיתוב: "בגין ושרון הביתה, קראו אלפים שהפגינו בתל אביב למען חקירת הטבח". באחד העמודים הפנימיים הופתעתי לגלות שנולדה תינוקת מבחנה ראשונה בארץ. תשע שנים חיכו הוריה לילד ולא הצליחו, והנה שמחה כזאת.
את הדוד מוישה לא היה קשה לזהות בין האנשים שחיכו בשדה התעופה. הדמיון שלו לאמא היה גדול בחיים עוד הרבה יותר מאשר בתמונות. העיניים הכחולות ואחר כך גם כפות הידיים הגדולות והרחבות כמו שלה. כמנהג גברים אמריקאים באותה התקופה הוא לבש ז'קט משובץ ושערו היה מוחלק לאחור בברילנטין ומלחייו המגולחות נדף ריח חזק של אפטר שייב.
אתה לא לובש בגדים של כומר, אמרתי, והוא צחק. מה חשבת, שאבוא עם שמלה חומה וחגורה מִחֶבֶל? אני לא נזיר, אני פסטור. הוא דיבר אנגלית שנשמעה כמו יידיש ומפעם לפעם הוסיף מילים בעברית בהברה אשכנזית.
על פי חשבוני יום הכיפורים כבר התחיל, אבל לדוד מוישה זה כמובן לא היה אכפת. נסענו בביואיק שלו דרך יער שעציו גבוהים וצפופים, והדוד מוישה דיבר ללא הרף. בכל עיר או עיירה שחצינו הוא ציין את מצב היהודים. לא מפליא שלא הייתה לו מלה טובה אחת להגיד עליהם. הנה כאן יש קהילה של קרוב לארבע מאות יהודים, הוא אמר, אני מכיר את הרב שלהם, תאמיני לי, אידיוט מושלם. או כאן יש רב, שלא נדע מצרות, כבר בקושי הולך בגלל הקילֶע. ומייד פרץ בצחוק ושאל אם אמא סיפרה לי את הבדיחה על ההוא עם הקילֶע שרוצה להתחתן עם ההיא עם הפלטפוס… אלא שבאמצע הבדיחה נכנסנו לעיר שרחובותיה רחבים ונקיים והכבישים כמעט ריקים ממכוניות. רוב הבתים היו נמוכי קומה, מוקפים מדשאות מטופחות מכל עבר, כמעט עד הכביש. על יד בית-עֵץ אפור בהיר הוא עצר ואמר בעברית: הגענו הביתה. בתנועת יד הראה לי שהוא גר בחלק השמאלי של הבית, זה שבחזיתו הדשא פחות מטופח ואת השביל מעטרים שיחים נמוכים, לעומת שורת הפרחים הצבעונית של הצד הימני. את יודעת למה הדשא של השכן תמיד ירוק יותר? שאל, אבל לפני שהספקתי לענות הוא הניח את המזוודה שלי דווקא בצד הימני של הכניסה. דפק בדלת וקרא לעברי: קאם, איט'ס היר. הדלת נפתחה והוא קרא בקול גדול: קלייר לוק! היר איז מַיי ניס. אישה צעירה במכנסיים קצרים יצאה החוצה וחיבקה בשמחה את הדוד מוישה וקראה לו: היי מוריס, איט טוּק יוּ סוֹ לוֹנג.
זה הבית של קלייר, אמר לי הדוד, את תשהי אצלה, היא חברה טובה. דרך אגב, את מכירה את הסיפור על השכנה של הכומר… וקלייר אמרה לו: לא עכשיו, מוריס, נו ג'וקס רַייט נאו. הוא השתתק ונכנס פנימה. קלייר לחצה את ידי וחייכה חיוך גדול. היא הייתה גבוהה ורחבה והשיער שלה היה גלי כאילו רק עכשיו שלפה ממנו את ה"רולים" והוא עדיין לא חזר למראהו הטבעי. היו לה נמשים על הפנים כמו שיש לג'ינגי'ות אבל היא לא היתה ג'ינגי'ת. גבר גבה קומה זינק מספת העור הגדולה והרכה בסלון, לבש במהירות טי שרט על חצי גופו העירום, ואז ניגש אלינו.
תום, הציגה אותו קלייר, מַיי בּוי פרֶנד. הוא לחץ את ידי באצבעותיו הארוכות ויכולתי להריח ממנו סיגריות ובירה ועוד ריח שלא זיהיתי, אבל נעים. כשהוא הרים את מבטו אליי ראיתי שגם העיניים שלו כחולות, אם כי בגוון כהה יותר מהעיניים של אמא ודוד מוישה.
קלייר נשאה את המזוודה שלי אל הקומה השנייה למרות מחאותַיי. היו לה ידיים חזקות וכשהיא עלתה במדרגות לפני, הרגשתי שאצלה כל האיברים מתואמים לגמרי, שהייתי רוצה להיות כמוה. מחוברת כמו קלייר. כששבנו לסלון הדוד מוישה ישב עם תום על כוס בירה, ותום הדליק סיגריה. מוישה היה בסופה של בדיחה, והוא פנה אליי ושאל: את מכירה את הבדיחה על הכומר שרוצה ללמוד גמרא?
מכירה, אמרתי.
אמא שלך סיפרה לך, מה?
זאת בדיחה שלא כל כך מחמיאה לכומר, אמרתי.
כן, צחק מוישה, הכומר יוצא אידיוט, אין מה לעשות, זאת בדיחה של יהודים. הוא קם ממקומו בלי לסיים את הבדיחה והציע שנצא החוצה לאכול משהו, למרות שקלייר אמרה שיש הכול בבית. לא נטריח אותך כבר בערב הראשון, אמר מוישה.
כשחזרנו מאוחר בערב, פתחתי את דלת הבית של קלייר ונכנסתי בשקט כדי לא להעיר אותה. בסלון דלקה הטלוויזיה. בחטף ראיתי את ראשה של קלייר נשען על כתפו של תום ורגלה היחפה מונחת על כפות רגליו הפשוטות על השולחן הנמוך, שעליו כבר הצטברו בקבוקי בירה ריקים, והמאפרה היתה מלאה.
בבוקר חיכה לי הדוד מוישה מחוץ לדלת של קלייר, דלת ביתו נעולה מאחוריו והוא אמר: היום ניסע קצת לטייל.
ולא תזמין אותי לבית שלך? הבטתי לכיוון הדלת שלו.
הדוד מוישה היה מופתע מהישירות שלי. אולי מאוחר יותר, הוא אמר, ואני הרגשתי שלא הייתי צריכה לשאול.

לאחר שנסענו כמעט חצי שעה לאורך הנהר, פנה הדוד מוישה לכיוון עיר הבירה של הסטייט. שלושים ושתיים אוניברסיטאות בעיר אחת, התפאר באוזניי, אפילו מארק טוויין חשב שזאת עיר יוצאת דופן.
הוא החנה את המכונית ליד טירה גדולה בצבע אדמדם, וביקש שאתלווה אליו. את עומדת להיכנס למוזיאון העתיק ביותר בארצות הברית, אמר, ויש פה תמונה אחת שאת חייבת לראות כדי להבין.
להבין מה, שאלתי. אבל הוא כבר דילג במהירות בין האולמות, מתעלם מיצירות אמנות מכל המאות התלויות על הקירות הלבנים. על יד תמונה כהה, לא גדולה, הוא עצר, עמד מולה וקרא בקול: זה קראוואג'ו! תסתכלי ותגידי מה את רואה ואל תציצי בכיתוב על הקיר.
התקרבתי אל התמונה הכהה וניסיתי לקלוט את הפרטים – מישהו מתכופף ותומך במישהו אחר, שוכב על יד נהר, עם צמחייה.
זה לא סתם "מישהו", אמר דוד מוישה, זה מלאך, וזה לא סתם "מישהו שוכב", זה סנט פרנסיס, פרנסיס הקדוש, כך הם קוראים לו כאן, אבל באיטליה הוא פרנצ'סקו. גלימה חומה קשורה בחבל, זה סימן ההיכר שלו. אם תסתכלי טוב בתוך החושך בתמונה תגלי עוד נזירים לבושים כמוהו.
הוא מת. אמרתי והבטתי בדוד מוישה.
לא, הוא אמר, העיניים שלו עצומות מפני שהוא נמצא באקסטזה. אקסטזה ספיריטואלית. המלאך מחזיק את כל הגוף שלו ביד אחת. תנסי פעם להחזיק ככה מישהו ותראי שזה בלתי אפשרי.
הוא יותר קל בגלל האקסטזה, אמרתי.
בטח, וגם בגלל שהוא לגמרי מתמסר. אין לו רצון משלו, הוא נותן למלאך להחזיק אותו ולהחליט בשבילו, באמון מלא, אמר מוישה. ככה – הסתובב אלי ועיניו דמעו – ככה אני החזקתי את לייזר, בשלג, כשידעתי שהוא כבר מת. אבל לייזר היה כבד, הוא היה מת, וסנט פרנסיס חי. ועוד איך חי.
כשהגעתי הנה אחרי המלחמה, המשיך לספר, לא היתה לי עבודה, אז מה עושים ביום שבת? הולכים למוזיאון. פתאום אני רואה את התמונה הזאת, ואני לא מבין כלום באמנות נוצרית אבל התמונה הזאת אומרת לי שההחלטה שלי נכונה. השקט בפנים האלה, זה שקט שיש לגויים. לא תראי אף פעם שקט כזה בעיניים של יהודים. זה מה שאני מחפש.
בדרך חזרה הוא שתק ולא סיפר אף בדיחה.
למחרת הוא לקח אותי לכנסייה שלו – בית עץ בהיר, רק במעט רחב וגבוה מהבתים האחרים בעיר. היה צמוד אליו מגדל פעמונים מחודד ועץ גבוה. על לוח גדול בכניסה על גבי שלט רחב נכתבו באותיות גדולות שעות הפתיחה של הכנסייה, ובאותיות קטנות יותר: אלוהים עדיין מדבר, ואנחנו מאזינים ומשתתפים. גם אתם מוזמנים.
את יודעת מה ההבדל בין ישו לבין תמונת שמן? שאל הדוד מוישה כשנכנסנו דרך הפתח הצר לתוך הכנסייה, ולפני שהספקתי להסתובב אליו כבר השיב בעצמו בצחוק גדול: תמונת שמן תולים במסמר אחד…
אתה מתבדח אפילו על חשבון ישו, אמרתי.

אין דבר בעולם שאי אפשר לצחוק ממנו, הוא אמר, ולפתע היה רציני כפי שלא היה מאז שנפגשנו. בלי הומור היינו מתאבדים שם. מי שהפסיק לצחוק – מת. ואת יודעת איפה סיפרו הכי הרבה בדיחות?
נורא יפה כאן, אמרתי, מלטפת משענת של ספסל עץ חלק וקר, מביטה מסביבי בציורי הקיר שעיטרו את הקירות הגבוהים של הכנסייה.
חצינו את האולם המרכזי, בין שתי שורות המושבים, ונכנסנו לחדר צדדי שהוא קרא לו: מַיי אופיס. הדבר הראשון שבו הבחנתי היה לוח שעם ענק שכיסה חלק ניכר מהקיר, ועל גביו נעוצים תצלומים צבעוניים צפופים. מכל תמונה חייך זוג מאושר חובק ילד או ילדה. רוב הילדים כהי עור או שחורים ממש.
מי המשפחות האלה, שאלתי.
זאת הקהילה שלי. קהילת קדושים, הוא אמר. ואני עוזר להם להיות הורים.
אם זה מה שחשבת, אמרתי, אז חבל שהגעתי עד הנה.
אני יודע, הוא אמר, אני יודע שאת לא רוצה ילד מאומץ, יוֹר אוון צ'יילד, אל תדאגי, נו באדי איז גוֹאינג טוּ פוֹרס יוּ… הפניתי את מבטי לאלבומי התמונות שעל שולחנו.
תדפדפי, הוא אמר.
האלבומים היו מלאים בתצלומים של נשים. לבושות בהידור, בבגדי ים, על רקע בתים יפים.
אתה עורך כאן תחרויות של מלכת יופי? שאלתי.
אלה נשים שעושות סֶרוֹגֵייט. סרוגייט, הוא הסביר לי, זאת אישה שיולדת לך ילד.
ללדת לי? אם זה ילד שלה, זה כמו אימוץ.
זה לא לגמרי רק שלה, הוא הסביר, מפרים אותה דרך בעלך.
פתאום הבנתי. קלייר. זאת התוכנית. כל הנסיעה נולדה כדי להכיר ביני לבין קלייר. מי יכולה להיות סרוגייט טובה יותר מקלייר? – צעירה, יפה, חזקה , ובעיקר חברה טובה שאפשר לסמוך עליה. היא תישא ברחמה את התינוק שלי. מכאן כנראה הרעיון שאישן אצלה ולא אצלו. כמה טיפשה הייתי שלא הבנתי את זה מהרגע הראשון. ומה עם עמוס, חשבתי, הוא הרי צריך להסכים להפרות את קלייר, שהוא עדיין לא מכיר.
באותו רגע התחיל להתגבש הסירוב שלי לכל התוכניות האפשריות שהדוד מוישה עשוי להעלות בפניי, כשאמא שלי כמו צל מאחוריו. עצם הרעיון שבישלו את כל הדברים האלה ללא ידיעתי היה בעיניי פולשני לא פחות מהניתוח, שאמא כל כך מנסה למנוע.
לאחר המיסה והדרשה שדרש דודי מוישה מעל במת הכנסייה חזרנו הביתה. להפתעתי קלייר הזמינה אותי לצאת לבלות איתה ועם תום. לא הזכרתי אפילו במילה את מה שהבנתי באותו היום והצטרפתי למסע הלֵילי שלהם, ואחריו למסעות נוספים. צחקנו הרבה קלייר אני ותום באותם הלילות. הוא שבמשך היום כמעט שלא הרים אליי את עיניו הפך לאדם אחר בהשפעת האלכוהול – פרוע, עליז מאוד, מצחיק עד דמעות. עיניו הכחולות הכהות נראו שחורות ועמוקות.

בלילה שלפני נסיעתי בילינו עד חצות וכשחזרנו הביתה צנחתי מותשת על הספה בסלון. כשפקחתי עיניים החדר היה חשוך, ותום היה מסביבי, דבוק לגופי, נדחק על הספה שגבולותיה לא היו ברורים, נשימותיו ספוגות אלכוהול בתוך צווארי והריח ההוא, שעד כה הרחתי רק טיפות ממנו, היה עכשיו סמיך ונוכח, ריח חם ועמוק שלא הכרתי כמוהו. הייתי עטופה בעור שלו, והוא היה בדיוק במידתי. מה אנחנו עושים, שאלתי ברפיון, בלי יכולת או רצון לזוז. מה שאנחנו צריכים, הוא ענה לי, מגשש בגופי כמו פרפר לילה, לרגע קל ולרגע כבד, יודע עליי הכול, כמו מגלגול קודם. הייתי שקטה, הגוף שלי נרדם מבפנים, רגוע ומרוכז בעצמו, אני ערה וליבי ישן. מסביבי רק הדי הנשימה שלו ושלי. הייתי חסרת משקל, רוח קלה נשבה דרכי והפכה את גופי לחלול, ורפוי לגמרי. נישאתי על גבי גלים כהים וחמים ודמותו של פרנסיס הקדוש צפה לצידי, עיניו הכחולות פקוחות לרווחה, מתבוננות בי כמו שתי מראות צלולות. השקט שלו נמזג לשקט שלי. כל גופי נרגע בחיק אצבעותיו החמות. היה משהו כל כך מתוק ברגע הזה שהייתי צוללת למעמקיו ולא עולה לשאוף אוויר לכל ימי חיי.
ליטוף רך על גבי וכתפי העיר אותי. החדר היה מוצף אור. בוקר. לא רציתי לפקוח את העיניים. רציתי שהחלום יימשך. זה לא הוא, חשבתי לעצמי, זה לא הליטוף שלו. קלייר ישבה על קצה הספה והעבירה ידיים רכות על ראשי וכתפי. היא קירבה את פניה אליי ואמרה בשקט: תתעוררי, יש לך טיסה היום. תתעוררי.
איי הֶד אֶ דרים, אמרתי, מבטאת בקושי את המילים. איט ווַזנ'ט א דרים, חייכה קלייר והמשיכה ללטף אותי. מה קרה, שאלתי. מה שהיה צריך לקרות, היא ענתה, כאילו תיאמו ביניהם את התשובה.
הדוד מוישה הגיע בצהריים לקחת אותי לשדה התעופה. תום לא נראה בסביבה ואני לא העזתי לשאול איפה הוא. הוא נראה לי שמח, הדוד מוישה, ובדרך בכל זאת סיפר לי בפירוט את הבדיחה על הכומר שרוצה ללמוד גמרא ואני לא עצרתי אותו ולא אמרתי שאני כבר מכירה.
אני מצטערת שהתוכנית שלך ושל אמא לא יצאה לפועל, אמרתי כשנפרדנו.
הכול לטובה, אמר לי בעברית, חיבק אותי ועיניו מלאו דמעות.

אמא חיכתה לי בשדה התעופה ורצתה לדעת הכל אודות הנסיעה.
איך התרשמת מקלייר? היא שאלה.
את שמעת על קלייר?
השכנה שלו, היא אמרה, הוא כתב לי עליה.
ואת יודעת גם מי זה תום?
תום? שאלה אמא, מי זה תום?

כחודש לאחר חזרתי לארץ ביקש ממני ד"ר פריד לעשות בדיקות כלליות כנהוג לקראת ניתוח.
לא צריך, אמרתי לו, הגוף שלי בסדר גמור. הכול הסתדר.
איך זה קרה, שאל ד"ר פריד.
אמא שלחה אותי לאח שלה באמריקה והוא טיפל בי.
הוא רופא? שאל ד"ר פריד.
לא, אמרתי, הוא קדוש.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp