מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

 

האמן והשחקנית / שמרית לוסטיג

אני מורידה את התחתונים, מתיישבת דרוכה ומובסת. בתוכי שתן עז, חד-משמעי, זרם אימתני שמתחנן להישפך ונעצר ברצפת האגן. אני מנסה להתרכז באריחי הקרמיקה. הזמן הולך ומתקצר, יש מרווח קטן, אולי דקה, עד שאגיע אל נקודת האל-חזור ואחנוט את הרעלנים בתוכי. אני מתרוממת מעט ושולחת יד לסבון שצבעו דם. אני קוראת: ״תה אדום – אל סבון ארומטי מועשר בתמצית תה ושמן לבנדר. סדרת התה הארומטית המציגה שילוב ייחודי בין סגולותיו הבריאותיות, של צמח התה… של צמח התה… של צמח התה…״ אני מרגישה שאני מאבדת את הריכוז, ומנסה שוב: ״…של צמח התה, לבין תחושת החושניות והארומה הנפלאה המלווים את שמן הלבנדר. כבר למעלה מאלף שנה, ידוע…״ הניסיון להסחת הדעת רק ממריד את הנוזלים, הם נאחזים, נדבקים בעקשנות אל הדפנות. אני פותחת את הברז: זרזיף חלש יוצא פתאום ומייד נעצר. אני כמעט מתחילה לבכות, אבל גם הנוזל הזה תקוע בארובות העיניים. לבסוף אני מתרוממת, מרימה את התחתונים, סוגרת את ברז המים, מחזירה את סבון הידיים הארומטי למקומו, מדיחה את האסלה המיותמת ושבה לסלון, כל כולי פסולת נוזלית. מתוך עשרות, אולי בעצם כבר מאות הפעמים שהייתי פה, בשירותים האלה, בבית הזה, לא הצלחתי להשתין אפילו פעם אחת. לרוב, שעתיים או שלוש שעות לתוך השיחה, ולאחר קפה או וודקה, אני קמה בנונשלנטיות מהכורסה, "שנייה, כבר באה, חייבת לשירותים," גונבת הפסקה מפשיטת העור. כי לא בעורי הוא חפץ, אפילו לא בבשר. האמן מתקיים ממחזור הדם, מחלומות, מאיברים בטניים, מחבלות פנימיות. אין לו עניין באפידרמיס. 
                                                                                      

בשנה א' נתבקשנו, הסטודנטים, לעמוד במעגל ולחזור אחרי תנועות הטאי צ׳י שהאמן לימד אותנו. כאילו היינו תלמידי זן באיזה הר בהודו, עמדנו וליטפנו את האוויר הדחוס בתוך כיתת הלימוד של הסטודיו למשחק בדרום העיר. האמן הסתובב מאחורינו בעודנו משחזרים את מחוות הלחימה העתיקה. מְתקן פה יד, שם רגל, בידו כוס קלקר עם קפה שחור רותח. בפעם הראשונה שנעמד מאחוריי השתהה, אולי עוד שנייה אחת, אבל אני הכרתי מייד את הבל פיו שחדר מבעד לבד הניילון הדק של חולצת הווינטג', נצרב בתוך העור, משם אל הרקמות, אל הבשר, אל תוך העצם, והכיל בתוכו את כל די-אן-אֵי היחסים. אימה וסקרנות שטפו אותי, נאגרו לשלולית של זיעה שנזלה לאורך עמוד השדרה הרופף שלי. המשכתי בַּתנועות המדודות. הבעת פניו, כתמיד, לא הסגירה דבר. ריח האפטר שייב המהול במרכך הכביסה ילווה אותי במשך כל שנות היכרותנו, ריח חריף של ניקיון וגבריות מעודנת. התרגלתי לנשום מעט בנוכחותו. נשימות קצובות, שטוחות. 

 

אני יוצאת משירותי האורחים ומוצאת אותו בחושך, בחדר העבודה שלו, שקוע במשחק שחמט מול המחשב. אני מחליטה לפרש זאת כאות סיום. "נראה לי שאני אזוז". "כבר?" הוא שואל. אני שומעת בקולו מין עליצות. הוא במצב רוח טוב. האמן קם, משאיר מאחוריו את המחשב דולק. "כן," אני אומרת וניגשת אל התיק, להכניס את המחברת שממנה הקראתי לו. הוא הביא לי אותה באחת מנסיעותיו לפריז.

 

כבר בימים הראשונים בסטודיו למשחק כולם דיברו עליו: על השיעורים המכוננים, על התלמידים שהתפשטו שוב ושוב בשיעוריו. על "גאונות צרופה", על התיאטרון שהוא מנהל, אשר משנה לשנה צובר עוד ועוד מוניטין בזכותו והופך לתיאטרון המעניין והמבוקש ביותר.

השיעורים אכן היו מאלפים. לא פעם היינו אני וחבריי לכיתה יוצאים מהם נרגשים, מלאי סיפוק והתלהבות. הוא דיבר על עבודת השחקן באופן שאיש לא דיבר איתנו. הוא לקח את הטקסטים הכבדים של הטרגדיות היווניות או השייקספיריות ופירש אותם באופן מזהיר, פרוע, הופך אותם לחוויה אישית ואינטימית. גם על הרומנים של האמן כולם דיברו. מערכות יחסים סודיות עם תלמידות, שלימים הפכו לשחקניות מצליחות, לאו דווקא בזכותו, אלא שבחר אותן מוכשרות מראש. בשנה א', במהלך השיעורים, הייתי מתבוננת בו ולא מצליחה להבין איך אותן שחקניות היו בנות זוג שלו. כולן יפהפיות ובעלות קסם השמור לכוכבות קולנוע איך הנשים האלו התמסרו אליו ככה? מתוך חולצת הטריקו פרץ גבו השעיר, מתמזג עם צמר הסוודר שנראה כאילו נרכש אי אז בשנות השמונים. אפו פחוס, קמטי כעס ומרירות חורכים את פניו, ויותר מכול, נושב ממנו מעין קור מצמית. זה לא עניין של חן אלא של היעדר רוך, חמלה, היעדר אהבה עצמית.

בתחילת דרכו היה מבוגר מהן ביותר מעשור, ולאחר מכן בשני עשורים, ובתקופתי נפערו כבר יותר משלושים שנה. יחסי המין, כך התברר, היו דלים, או לא התקיימו בכלל. האמן חרמן על יחסי אנוש.

תורי הגיע. עליתי על הבמה. בסוף השיעור הוא ביקש לדבר איתי. הוא אמר לי שהקול שלי מגיע ממקום לא נכון, שהכתפיים שלי מורמות וכל כולי כיווץ. הוא צדק. היה לי קול גבוה וצפצפני כשל ילדה, קול שלא היה יכול להתאים לבימת התיאטרון. קולי הילדותי, כך הסביר, נבע מהפחד שלי לבטא את עצמי במלוא העוצמה. לשיטתו, הייתי נגועה במין "התנחמדות לעולם", משתמשת בקול רך ונערי שתפקידו לתווך ולפייס. חשבתי על אמי, ועל אחיותי. לכולנו היו קולות גבוהים, ילדותיים. אצל הבכורה נדמה שיש התנצלות, או איזה פחד מקנאה בשל יופייה, חוכמתה והצלחתה. קולה מבקש רק לא לעורר עניין. ואני אחריה והקטנה אחריי, מחקה כדרך הטבע את הגינונים שהתקבעו, ויותר מכולנו אמי, מאמצת את הטון המתפנק, מאוהבת בנשיותה השברירית וחסרת האונים. ואנחנו, בנותיה, ללא ספק, מין מוטציה של המפגש שלה עם הגבר החזק שהיה אבי, שביקש שנלך בדרכו ונטש עם מותו והשאיר אותנו חרדות וחדורות אמביציה.

                                                                        
האמן ביקש פגישה אישית. במועד שנקבע המתנתי ליד חדר המזכירות. הוא יצא משם עם צרור מפתחות והלך בצעדים נמרצים. קמתי ממקומי והלכתי אחריו. הוא נעצר ליד דלת של חדר שעד לאותו הרגע לא שמתי לב לקיומו, נכנס ונעל אותה אחרינו במפתח. התיישבנו. הוא שאל, "מה את מרגישה?" ולא ידעתי מה לענות. הוא התעקש. אמרתי: "מבוכה אולי," הוא שאל למה והבנתי שיש פה איזה מסלול שעליי ללכת בו עד שאמצא את התשובה הנכונה. "תשכבי בבקשה." הוא הניח את ידו על האגן שלי ואז על בית החזה. הוא שאל שוב, כרופא מומחה, את אותה השאלה, "מה את מרגישה עכשיו?" הבנתי את הכוונות אך הן לא נאמרו. ידעתי על ההזדמנות להתפתח, ידעתי שזה מסוכן, שאפגע, ידעתי שאעמוד בזה. נבחרתי בגלל הידיעה הזו. הוא דיבר איתי על "לעזוב למצב הקיים". הוא אמר שזו מהות עבודת השחקן. השחרור. רשמתי במחברת "לשחרר למצב".

במשך שנה שלמה קראנו את הניתוח של ניומן על אמור ופסיכֶה:

פסיכה הייתה יפה מוונוס. אמור הוא זה שידע לענג אותה. ההתמסרות היא בחשכה.

הספר הדקיק והכתמתם הלך איתי בתיק חודשים ארוכים. יום אחד סיימנו אותו.

בחופשת פסח של שנה א', לקראת חצות, קיבלתי הודעה לנייד: "ממריא בעוד דקות אחדות לפריז, שתהיה לך חופשה נעימה, אתגעגע".

"בואי, תשבי רגע, אל תלכי," ביקש עכשיו. "עוד מוקדם." התיישבנו בשתיקה. הוא מזג לי עוד קצת מהוודקה. השתן לחץ לי על הכליות כמו כלבלב מנדנד שמושך ברצועה ולא מרפה. "מה את מרגישה עכשיו?" הוא שאל. "כלום," עניתי, נכנעת, וידעתי שכעת הלילה ילך ויתארך. "כלום? בכל זאת?" התעקש. "אני לא מבינה לאן אתה חותר," ניסיתי להגיע בפעם המיליון לשורש העניין או לחלופין, במין מיומנות שכבר רכשתי במהלך אינסוף המפגשים האלו, לקדם את השיחה אל השיא המיוחל. "אני מנסֶה להבין מה את מרגישה", אמר כמי שזה כל עניינו בעולם. "מה את מרגישה בקשר אלינו. את מרגישה שאני כאן?" "כן," עניתי, כי אין אפשרות אחרת. "ואת מרגישה שאני איתך?" "לא יודעת," עניתי בכנות, באותנטיות שהוא מלמד אותי כבר שנים. "אז מה כן?" הוא לא הרפה ואז המשיך, "אני חושב שאת מרגישה מאוד לבד."
"כולם לבד." יריתי. "זה לא נכון. אני פה. את מרגישה את זה? חלמת משהו לאחרונה?"
הוצאתי שוב את המחברת מהתיק כתלמידה צייתנית והקראתי: "חלמתי על גדוד חיילים פולנים-קוזאקים שפורצים לי אל הבית. הבית הוא בית הילדות שלי. אני בחדר שלי ורואה אותם – המון להוט וחמוש. אני בורחת למטה אל חדר ששימש בעבר כמשרד של אבי. אחותי הקטנה תינוקת ואני מבינה שהשארתי אותה למעלה. אני רצה בחזרה ולא מוצאת אותה בכל הבית. אני שומעת צעדים."

 

התבוננתי דרך החריץ. בין הקוליסות, מאחורי הקלעים, זיהיתי מייד בשורה הראשונה שני חברים מכיתת המשחק שבאו לצפות. ניגשתי אל הכיסא שלי, שאותו הצבתי בשמאל הבמה. הונחו עליו, לפי סדר הסצנות, התלבושות שאחליף במהלך ההצגה. הסרתי את עדשות המגע. העיוורון הרגיע אותי. התכופפתי אל עבר כפות הרגליים, מתפללת אליהן שינעצו עצמן בתוך הקרשים. חשבתי על הרפליקה הראשונה שלי. פתאום שכחתי את הטקסט. חצי שנה של חזרות. מוחי התמזג עם חשכת הבמה. נשמתי ויישרתי את השמלה. "לך, אבי, אני חייבת את חיי…" הטקסט חוזר אליי כמו ילד שהלך לאיבוד בגינה ונמצא. 

כמו בכל ערב האמן ניגש אליי. מחבק אותי ארוכות. גוף לגוף. גם בזה התאמנתי. אני פוקחת עיניים ורואה את שאר שחקני הלהקה מנסים להתרכז בשלהם. החיבוק נמשך. מטעין אותי בסם אלחוש. מנהלת ההצגה מצהירה: צלצול שלישי. אני חוזרת לחריץ, רואה את האמן מתיישב, בידו עט והבלוק הצהוב. במשך כל ההצגה אני שומעת את חריטת הכתיבה – הערות ועוד הערות. הדרך עוד ארוכה. 

                                                                        

אחרי החזרות אנחנו הולכים לאכול צהריים במסעדה עממית ברחוב בזל בחברת סופרים אחדים ומוזיקאים מוכרים. האמן מזמין עוף ופירה, הסופר מזמין מרק היום, המוזיקאי מזמין פשטידה צמחונית, אני שניצל, אורז וקטשופ – מנת ילדים. כולם נחמדים אליי, אדיבים. אני לא מקשיבה לשיחתם. האמן משלם עליי. אחרי הארוחה אנחנו מטיילים כחבורה אחת ברגל ובצומת נפרדות דרכינו: הסופר הולך לישון צהריים, המוזיקאי קבע תור אצל הספר, האמן לוקח אותי הביתה.

הוא מתקשר אליי כל ארבע שעות. עוקב אחר סדר היום שלי כחייל מודיעין מיומן.
מה נשמע? איפה את?
בבית.
מה את עושה?

אני מחזירה את המחברת לתיק ורוכסת את הילקוט בפעם השנייה. הוא שוב מדבר במין טון מאוכזב, נוזף כמעט, כאילו אני יצור שלא ניתן לתקן אותו, על הסינדרום שחוזר על עצמו בכל פגישה. "כל פעם מחדש," הוא מתלונן, "צריך לבנות את האמון בינינו." הוא אומר שרק אחרי שלוש שעות של מפגש אני מפסיקה להיות מנותקת ומגיעה למקום הרך שמסכים להכיר בנזקקות שלי. שמטרתו הייתה לקצר את התהליך, שאסכים להיות בלי הגנות. שאהיה חלשה ונזקקת אליו. אני יושבת מולו ומנסה להבין וללמוד איך להבריא את עצמי, איך להשתפר. ״בואי נעשה תרגיל.״ הוא מבקש שאשכב על מזרן. כבר חודשים שלא עשינו את התרגילים האלו, ואני מרגישה כאילו ירדתי הקבצה במהלך הערב הזה. הוא מניח לי יד על הבטן. אם ילחץ עוד קצת, אני חושבת, השתן יתפקע מתוכי וינזל לו על השטיח, אני רוצה רק ללכת הביתה. אבל אני נטולת מאבק. לא הפחד משתק אותי אלא האמביציה, הכוח הצייתני של השחקן – שם הכישרון שלי. השתן מתמקם ונרדם בקיפולי השלפוחית שלי.

כמו תמיד הוא יושב מולי בחולצת משבצות מכופתרת עם שרוולים קצרים, תחתיה חולצת גטקס לבנה, מכנסי בד, חגורה חומה ונעלי ספורט אפורות של ניו באלאנס. בכל שבע שנות היכרותנו מעולם לא ראיתי אותו מסיר מעליו את משקפיו. אפילו רק כדי לנקות. ובכל זאת, ראיתי בעדן עצב בן אלף שנים. אני יושבת מולו עירומה. כך זה היה תמיד. מעולם לא שכב איתי. היו ימים שקיוויתי שכבר יכפה את גופו על גופי. שבמקום הסודות, החלומות, תמונות הילדות, הפצעים, התקוות, שינשוך את הפטמות שלי, את הצוואר, שיפשק בכוח את רגליי, שיחדור, שיצמיד את פרקי כף היד, שידחוף אצבעות, שיגנח בקול גדול, שיתפוס לי את התחת, שילקק לאורכי, לרוחבי, שישפוך, שימשוך בשיער, שילחש זימה, שינשק, שיחבק, שיאהב, שייקח את הגוף ויותיר לי אותי.

אז מה קובעים? הוא שואל כמו רופא, כמו פסיכולוג, כמו קוסמטיקאית. אנחנו שולפים איש איש את ניידו. מסתכלים על לוח החזרות המשותף לשנינו. "רביעי בערב, אחרי ההצגה?" אני מציעה, הוא כבר מכניס ליומן "פגישה עם השחקנית" וגם אני – "פגישה עם האמן". הוא מחייך ומחבק אותי. באופן אוטומטי אני מצמידה את האגן, כפי שלימד אותי, מרפה את הגוף. מחכה שיתנתק, זה צריך לבוא ממנו. מזמינה את המעלית. הוא ממתין איתי לראות שהיא מגיעה. השתן שבתוכי מתדפק כמו עדת מעריצים על דלתות מכונית שיושב בה כוכב. אור המעלית מאיר את פניי ברוך והוא פונה וסוגר את הדלת. אני רצה את שבע הקומות במורד המדרגות, פותחת לרווחה את דלת הכניסה וחומקת אל אחורי הבניין. מפשילה את המכנסיים והתחתונים. רוח קרה מנשבת בין הרגליים. קילוחים קילוחים אני משקה את גבעולי החמציצים המבשרים את בוא הקיץ.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp