מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

האופה הקטנה / רן בן-נון

 

הידיים שלה.
הוא לא הצליח להסיר מהן את מבטו.
אצבעות ארוכות ודקות, אבל חזקות, אוצרות בתוכן עוצמה פנימית מהודקת, שכמו ממתינה להתפרץ.
בלי לק ג'ל, עם טבעת אחת של נחש מתפתל מוכסף על האצבע השלישית, המשולשת.
הידיים האלו יכולות לעשות קסמים, אין דבר שיעמוד בדרכן. אם רק תרצה, תוכל לעצב את העולם שסביבה בעשר אצבעותיה, בקלות, בתנועה אחת מושלמת, חלקה, פלאית.

"בוקר טוב, אפשר לעזור?"

אסף התנער באחת משרעפיו ומצא עצמו בוהה בתדהמה בבעלת הידיים, שהחזירה אליו מבט משועשע מבעד לשני תלתלים סוררים שנשרו מהפקעת המהודקת על קודקודה. "אממממ… רגע," נרעש. "אה, בואי נראה, אמריקנו גדול ובא לי עוד משהו, רצוי מתוק. המאפים האלה, הם הום מייד? מה את ממליצה?"

"ברור שהום מייד!" הוא איתר נימת זעף כמעט בלתי מורגשת בקולה. "אני מכינה אותם כאן בעצמי, אופה טרי כל בוקר."

"זה מסביר את הידיים." הוא באמת אמר את זה בקול רם?

"מה?!"

"כלום, סתם, איזה יופי, באמת הכול פה נראה ממש טעים וגם מריח נהדר," קשקש במבוכה, "אין כמו ניחוח של מאפים טריים טריים על הבוקר."

גבותיה התכווצו בתמיהה. "נסה אולי את הבריוש, הוא יצא מהתנור ממש לפני כמה דקות."

"וואלה, בשמחה," שלף כרטיס אשראי מוזהב והתיישב סמוך לשולחן בפינת החלל הזעיר, מגולל בסלולרי בהיסח הדעת את פיד הפייסבוק, ברובו שרידי הגיגים ותמונות שהותירו אחריהם מאותגרי השינה מליל אמש: "העלו את התמונה השמינית מהאלבום שלכם, בלי לרמות!," "האות הראשונה של השם שלכם ומה שיהרוג אתכם ומתחיל באותה אות."

"בבקשה," האופה הניחה על הדלפק שמולה ספל עגלגל וצלוחית נושאת בריוש בנוי לתלפיות, כאילו שוגר לכאן באורח פלא היישר מבולנז'רי פריזאי אנין כלשהו.
הטעם, כולו מתיקות מעודנת, והניחוח המשכר, הציפו את חושיו בהתרוממות שקטה. "וואו, זה פשוט נפלא, את אומנית על," נסחף.

"תודה, חמוד מצידך," שיגרה אליו חיוך דקיק. "פעם ראשונה שאתה פה, לא?"

"כן," השיב חיוך עגמומי. "המקום הקבוע שלי לא התאושש מהקורונה ונשאר סגור, אז אפשר להגיד שהרווחת."

"הייתי מעדיפה לא להרוויח ככה," התקדרה. "כמה נזק, כמה עצוב, כל כך הרבה לא חזרו משם. האמת, גם אני בקושי החזקתי, שרדתי איכשהו רק בזכות המשפחה."

הוא הרים אליה מבט סקרני. "בא לך לשבת אולי? ז'תומרת, אם אין לך יותר מדי עבודה, אשמח, זה יכול להיות נחמד, לא?"

היא הציצה לימינה ולשמאלה, כמוודאת שאכן דבר אינו תובע את תשומת ליבה המיידית, ואז הגיחה מעבר לדלפק, אוחזת ספלון אספרסו אנין, התיישבה לצידו והושיטה יד. "נעים מאוד, דניאלה."
האצבעות אחזו בו בעוצמה מדודה, לא חזקות מדי, לא רכות מדי, ממש כפי שדמיין כשבהה בהן דקות לפני כן. ריגוש מוזר חלף בו. ככה סתם? אצבעות? זה כל כך לא בסדר הרי, כל כך פטישיסטי ולא הולם, לא ראוי. זה כזה מביך, לא לשלוט במה שגורם לנו לתקתק, פתאום להידלק יש מאין, ברגע.

"ואתה?" היא שוב העירה אותו.

"אה, סליחה, נעים מאוד, אסף," התעשת וניסה להישאר מרוכז גם בהידוק הזעיר של אצבעותיה על ידו, שהעביר רטט סמוי לשאר איבריו. "הלחיצה שלך," מלמל, "היא פשוט כל כך אחרת. ממש מרגישים שאת עובדת כל הזמן עם הידיים." הו, איזה קריפ. תכף היא זורקת אותך מפה, יא חתיכת סוטה שוטה.

"כן, אני אוהבת לעבוד עם הידיים," תשובתה הפתיעה אותו, "נחמד ששמת לב. גם אני אוהבת את הידיים שלי, הן החלק שאני הכי גאה בו, אם מותר לבחורה לפרק את עצמה לחלקים בימים אלה."

"לה בטוח שמותר," גיחך. "למי שמתעניין בה – אולי פחות."

"מתעניין? באמת?" שוב החיוך העדין הזה.

"באמת. את מאוד מעניינת, ספרי לי עוד על עצמך."

"הממממ… בוא נראה," התרככה ונמסה קמעה, מוחמאת. "המקום הזה קיים כבר יותר מחמישים שנה, אתה יודע? הוא היה במקור של סבתא שלי. ממנה בעצם ינקתי את האהבה לאפייה. שנים הייתי יושבת לידה ורואה אותה לשה בצק ומכינה עוגות. בעצם, הייתי מסתכלת על האצבעות שלה כמו שאתה הצצת בשלי, כשחשבת שאני לא רואה."

"לא," הסמיק. "הו לא, ממש לא. זה היה מבט אחר לגמרי, תאמיני לי, משהו שונה לגמרי, שלא נעים לי לספר לך עליו עכשיו, כשבקושי התחלנו."

"התחלנו? באמת?" ניצוץ מפתה נדלק בעיניה. "אז בוא נמשיך. בבקשה. עכשיו תורך." היא נרכנה לעברו וחמימות נעימה פשתה באיבריו.

"האמת? היה לי מזל," פתח. "אני עושה את מה שאני הכי אוהב ממילא – מפעיל עמודים ברשתות החברתיות לאנשים שאין להם ראש לזה. בתור מכור כבד לפייסבוק, אינסטה, טוויטר, טיק טוק, סנאפ צ'אט, לינקד אין, מה שתרצי, שממילא חי בתוכן רוב הזמן, העבודה הזאת סידרה לי את הראש והחיים בכל המובנים, ותוך כדי גם שרדתי את הקורונה לא רע בכלל, הרי ממילא כולם עזבו את החיים האמיתיים ועברו לגמרי לחיות בתוך הרשת בחודשים האיומים האלה. אז לא נעים לי להודות שקצת פרחתי כשכולם סבלו."

ידה נחה על זרועו והעבירה זרמים רכים אל תוך ליבו ובחזרה. "אתה לא צריך להתנצל," כמעט לחשה, "ממש לא. לא עשית רע לאף אחד," שאפה עמוקות. "אם כי אני חייבת להודות שאני עצמי ממש לא הצלחתי להתחבר לכל הקטע. כל הזום הזה, למשל, הכי בא לי לא טוב – לא רואים, לא שומעים, נראים זוועה. אלוהים, כמה סנטרים חדשים גיליתי שיש לי, זה היה לגמרי נורה אפרון, אני שונאת את הצוואר שלי. ניסיתי כמה פעמים להצטרף לשיעורים אונליין של הסטודיו ליוגה שאני הולכת אליו, וזה פשוט לא קרה, זה לא היה זה."

"אז מה עשית?" נרכן לעברה.

"תרגלתי בבית. איכשהו. פעם אחת נתפס לי הגב ופעם אחרת נתקע לי העורף, אבל איכשהו הצלחתי לשמור על איזה רצף של תרגול בלי להתפרק, והכי חשוב – בלי להשמין," חייכה בסיפוק.

הוא ידע שזה הרגע, כאן ועכשיו, בדיוק. "תראי, אין לי מושג מה היה לפני כל זה, אבל את נראית אחלה, הכול בסדר." וידו גיששה את דרכה אל קצות האצבעות המופלאות האלו, אליהן שאף להגיע מאז ומתמיד, מההתחלה, מלפני כל הדברים כולם. ואצבעותיה נענו לו במגע משלהן, מבורך, ממכר, משכר – שנקטע בקול כחכוח רם מכיוון דלת הכניסה.

"סליחה, מישהו עובד פה?" צמד קשישות נזעמות למראה הופיעו בפתח, עוטות שמלות פרחוניות שהתפרצו בחדוות חופש, לאחר נצח נצחים של המתנה בבידוד.

"כן!" דניאלה נזעקה לעבודתה ואסף צפה בה מהצד, משתאה אל מול הקונצרט המדויק כל כך, המפעים, של רצף התנועות האגביות, השגורות, השוטפות, כשגופה החסון הופך את הבנאלי והיומיומי לכה נשגב ושמימי.

הוא לגם במהירות את טיפות הקפה האחרונות מספלו, ניגש בנחישות לדלפק והגיש לה את האייפון שלו, נרגש למראה אצבעותיה המרפרפות על המסך, כשחיוך מתוק הולך ומתפשט על פניה.

כבר בדרך הביתה הוא שכח מכל עקרונות הקוּל והפאסון וסימס לה מילות חיבה, כאילו כדי ששמו ייחרת בזיכרונה הסלולרי, אך בעצם כדי לדלג כמה שלבים של משחקים חברתיים בדרך לפגישה מיוחלת – שנקבעה כבר לאותו ערב.                                     

                                                          

זה היה בדיוק כמו שהוא חלם.
הם עלו לדירה שלו ישר מהבר, קצת שתויים, באיזו בהילות שלא היה אפשר להתנגד לה, כשהבגדים נושרים מהם כבר במסדרון בדרך למיטה, לא יכולים להוריד זה מזה את הידיים.
הידיים. שוב הידיים האלה. המגע הזה. היא הגיעה לכל חלק בגופו, יודעת את הנקודה המדויקת שבין החוזק לחולשה, את העוצמת שברכות. והוא התמסר, לא הייתה לו ברירה. התענוגות שהרעיפה עליו העיפו את רוחו מהגשמי אל השמימי, מהארצי אל הנשגב. אין גוף ונפש, יש רק שכינה ומגע.

עם אור הבוקר הראשון אסף כבר הבין: הוא מכור. אין מוצא. ודניאלה ידעה זאת היטב, שהרי הכישוף היה באצבעותיה מאז ומתמיד, מחלחל בתורשה לאורך השנים והדורות, מסבתה לאמה ואליה, כמו סוד עמוק שנצרר בקוד הגנטי, בתוך סלילי הדי-אן-איי.
הם היו שרועים למחצה על כיסאות נוח במרפסת שלו, קומה גבוהה בבניין חדש בפלורנטין, והשקיפו מטה אל השכונה המתעוררת לחיים – בני אדם, כלבים והשקיות שביניהם. "המגיפה הזאת חילקה את העולם באופן חד וחלק בין אלה שיש להם מרפסת לאלה שאין להם," היא אמרה. "מעמד המסודרים והמאושרים, שיש להם קצת אוויר לנשימה, לעומת אלה שנידונו לחנק וכליה, ריקבון איטי במחשכים."

"ועוד לא דיברנו על אלה שיש להם גג. כל הקשקוש המטומטם הזה של 'כולנו בסירה אחת'," סימן מירכאות באוויר. "לא כולנו בסירה אחת – יש כאלה שהיאכטה שלהם מספיק גדולה כדי לשייט חודשים בכיף ובסבבה שלהם, ולעומתם הרוב תקועים בדוגית דולפת ששאריות החסכונות שלהם מדממים מהחור שבקרקעית שלה ועוד שנייה הם שוקעים למצולות."

"די חברתי בשביל אחד עם מרפסת בפלורנטין," הביטה בו בהפתעה מהולה בהערכה. "מתהומות דירת הפארטר המסכנה שלי הייתי מביטה מבעד לסורגים מעלה, אל אנשי המרפסות, ומקנאת בלי בושה. משתזפים, רוקדים, עושים מדיטציה, סתם נושמים – מרגישים את הסגר, אבל פחות, ממש פחות. לרוב אני משתדלת להיות אדם שטוב לו עם מה שיש לו, שלא צריך הרבה דברים חומריים, סטאף, כדי להיות בסדר עם עצמי ועם העולם. אבל המגיפה הזו הוציאה ממני כזאת כמות של רעלים ואנרגיות שליליות, צרות עין וחומצות קיבה מאכלות, שהייתי קצת בהלם מעצמי. לשנוא בן אדם רק כי יש לו מרפסת? מי את ומה עשית לדניאלה? איזה בושות, בחיי."

"די די, את לא יכולה לשפוט את עצמך," ליטף את לחיָה ברכות. "זה לא היה מצב עניינים רגיל. החודשים האלה, הסגר, הבידוד, הוציאו מכולם כל מיני דברים מוזרים."

"אוי, כן," נרתעה, "כל החרא הזה של להפנות את המבט פנימה. סתמו כבר באמא'שכם. הרי חמש דקות אחרי שזה נגמר אנשים חזרו להיות בדיוק אותם חארות קטנים ואגואיסטים כמו שהיו תמיד, אם לא קצת יותר אפילו. שום דבר לא השתנה, כלום, אנשים רק נהיו יותר עניים, יותר מתוסכלים, יותר רעים, כל אחד חי בתוך התחת של עצמו, שום ערבות הדדית, שום סולידריות, לאף אחד לא אכפת מאף אחד אחר."

הוא הביט בה מהצד, מנופפת בידיה החזקות בזעם קדוש, הבעירה הפנימית שבתוכה הולכת וגוברת, פניה עולות ומתלהטות והיא הולכת ומחממת את עצמה עד לנקודת רתיחה, עד לסף פיצוץ. איזה חמודה. שאעצור אותה עכשיו או שאניח לה להמשיך להשתגע?

"ואיך שזה נגמר, זה פתאום התחיל מחדש," פלט את האמירה הסתמית הראשונה שעלתה בראשו, לא מתחייב, לא מעורב, מרוחק וזהיר.

זה עבד. דניאלה נראתה כאילו כל האוויר יצא ממנה בנשיפה אחת. הלהבה כבתה. אסף הבליע חיוך פנימי על המניפולציה ששוב הצליחה, הוא היה טוב בזה, בפירוק מוקשים, בפעולות שיכוך. אבל משהו בו הרגיש קצת לא נוח. זה היה קל מדי, נטול מאמץ, ומי הוא בכלל שיש לו זכות להוציא ככה לנערה תמימה את כל הרוח מהמפרשים? ועוד אחת שעושה לו כל כך טוב ונעים בכל כך הרבה מקומות. זה שאתה יכול, לא אומר שאתה חייב.

"אז אני מבינה שלא היית בהפגנות?"

"אז אני מבין שאת כן היית," הוא התקרב אליה בתנועה כמעט בלתי מורגשת. "ספרי לי מה לבשת." ניצוץ סמוי של זעם כבוש חלף בעיניה. מה? לא לגיטימי? הרי אם כל המחאה הזו הייתה החצנה אחת גדולה של ביטוי אינדיבידואלי, טבעי שההופעה צריכה לעמוד במרכז הדיון, או לפחות בשוליו.

דניאלה רק השפילה מבט אל הטלפון שלה ודפדפה בקדחתנות באלבום התמונות, לרגע נראתה כמתחבטת קלות ועיקמה את חוטמה באי שביעות רצון ניכר, אך ברגע שלאחריו עלה חיוך של הקלה מסוימת על שפתיה והדפדוף נעצר. היא הפנתה אליו את המסך, שעליו הופיעה דמותה המיוזעת בחזה חשוף, מדבקות שחורות עם איקסים אדומים על פטמותיה.

"אז התשובה היא: לא הרבה," מלמל בהתפעמות שקטה. אקטיביזם תמיד נדמה בעיניו כתכונה נשגבת וגדולה מהחיים השייכת ליחידי סגולה אכפתיים, מעורבים, בטוחים בצדקת דרכם, בעלי כוח להשפיע – בעוד הוא עצמו נטה תמיד להסתגרות והתכנסות, מניח לפולחני היוגה והמדיטציה השגורים לחצוץ בינו לבין העולם בגבולות סמויים: עד כאן דברים יכולים להגיע אליך ולגעת בך; ומכאן כבר לא.

"קשה לתאר את התחושה," עיניה התערפלו קלות. "כמה פעמים בחיים כבר יוצא לך להרגיש שאתה חלק מדבר שהוא יותר גדול ממך, דבר ענק, עצום. זה מה שהרגשנו שם ברחוב בירושלים, בכיכר. זה היה כמו להיות בהופעה הכי טובה שראית בחיים שלך, אלא שאתה גם הקהל וגם הרוקסטאר בעת ובעונה אחת, זה היה פשוט משכר, ממסטל לגמרי. וכבר לא אכפת לך אם יֵצא מזה משהו או אם זה באמת עוזר לקדם את השינוי, אם באמת יש כאן התחלה של מהפכה או סתם עוד אכזבה אחת ממיליון ששוב תתרסק על חומות האטימות של המגרסה הגדולה שאף פעם לא נחה, רק טוחנת אותך לאבק באדישות הגדולה שלה. לא אכפת לך, כי עשית את שלך, הרגשת את האנרגיה המדהימה הזו של החיים, של כוחות הטוב."

"וואו," מלמל. "אני כמעט מצטער שלא הייתי שם, אבל רק המחשבה על לנסוע לירושלים מעוררת בי חלחלה עמוקה, אפילו יותר מכל יציאה אחרת מתל אביב. בחלומי היה אפשר להיות אזרח תל אביב בלי להיות תושב ישראל, או להיפך. פשוט להתנתק מכל החרא המזרח תיכוני המהביל, המיוזע, המצחין, האלים, הרקוב, הדפוק, המושחת, המסואב הזה – ופשוט לחיות בבועה. הרי אין שום קשר בינך לבין אוהד בית"ר או תושב מאה שערים, מה לך ולהם בכלל? למה אתם צריכים לחלוק את אותה אזרחות? כדי שתוכלי לממן אותם בכספי המיסים שלך? זובי! לא רוצים! מרי אזרחי עכשיו!"

"רואה? כשאתה רוצה אתה יכול, וזה אפילו יפה לך," התיישבה עליו בנונשלנטיות כשהיא תוחבת אצבעות זריזות לקדמת מכנסיו. "בוא אקטיביסטוש, בו תראה לי מה זה להט מהפכני," צחקקה וגררה אותו לחדר השינה.

                                                          

אבל בסוף הוא לא הצליח להתאפק.
למרות שהפעם באמת ניסה, הבטיח לעצמו להיות הכי זן, לשלוט בדחפים הפרימיטיביים שלו, לא להיכנע לתשוקות האפלות, לא לעשות דברים רק כי הוא יכול, לפתח לעצמו ישות רוחנית עילאית ולהתנזר, פשוט להיות אחד עם האחת הזאת המופלאה, המקסימה, המתוקה, שהיקום שלח אליו.

כלום לא עזר, זה היה חזק ממנו.
כשמדריכת הפילאטיס האדמונית המסחררת, שאת דף הפייסבוק שלה הפעיל בשנה האחרונה, אותתה שהיא מעוניינת במשהו קצת יותר מסעיר מעבודה-עבודה-עבודה – אסף לא יכול היה להתנגד. עצם המחשבה על החמצה של אירוע בסדר גודל כל כך אפי, קוסמי, חד פעמי ושמימי – ריסקה את כל ההגנות שלו, שלא היו כאלה חזקות מלכתחילה.

הוא התייצב אצלה כבר למחרת, כולו רטט וריגוש, נפעם מהידיעה שהיצור המופלא הזה, שכולו שירה בתנועה, מעוניין בקרבתו, אפילו אם זה רק ברגע הזה, אפילו אם עוד שנייה זה יחלוף ויעבור כלא היה. מדריכת הפילאטיס האדמונית המסחררת לא רצתה שידבר יותר מדי, לא התעניינה במתרחש בדף הפייסבוק שלה, אפילו לא תהתה אם הוא פנוי או במערכת יחסים. היא רק רצתה את גופו, כמו שכל כך חלם וקצת התבייש בחלומותיו, וגופו אכן היה שם, נסחף, מתרסק, נשבר ומתאחה מחדש עם השלמות הזו, הפיזית כל כך, שכל שריר בה כמו מצויד בתודעה משלו שכולה דיוק.

הוא יצא משם רועד, קצת חבול, אבל במובן הטוב, במעין פיק ברכיים של חולשה מבורכת, מרוקן מכל אנרגיה ודחף,  וגרר את עצמו הביתה, אל המחשב והעבודה היומית, נמנע במכוון מלבקר בבית הקפה של דניאלה, מתוך תחושה עמומה שהאמת בוודאי חרוטה על פרצופו באותיות של דם וזיעה.
ובעצם, הוא חייב לה משהו? איכשהו, מבלי שבכלל הרגיש, דניאלה השחילה את עצמה אל תוך חייו, אל תוך היומיום שלו, אל תוך המרחב המוגן שלו. מיום ליום, משעה לשעה, היא הייתה שם יותר ויותר. פתאום מברשת השיניים שלה צצה מעל הכיור, פתאום הקרמים שלה בארונית שמעליו. פתאום כריות נוי בסלון, עציצים במרפסת. איך זה קרה לו? איך הם פתאום גרים ביחד? הם דיברו על זה בכלל או שזה פשוט קרה? הוא הרגיש קצת לכוד.
לכוד, אבל גם עטוף כזה. בינו לבינו נאלץ להודות שדניאלה היא זכייה גדולה, אישה צעירה איכותית ומיוחדת שבאמת נמצאת שם בשבילו, מרוכזת בו ובמה שטוב לו, הכול מתקבל על הדעת אצלה, היא מישהי שאפשר להביא להורים, להסתדר טוב, לחיות עד 120 עם משכנתה, שלושה ילדים וכלב.
אז למה הוא לא יכול להסתפק בה? מה לא בסדר שם? למה הוא חייב לחפש את הריגוש הזה  בחוץ? איזה מין מוח חיה פרימיטיבי ותזזיתי משתלט עליו ושולח אותו להרפתקות מסוכנות? ואולי הוא פשוט לא מאוהב, אולי זה מה שחסר, הניצוץ, האקסטרה, הטירוף חסר המעצורים של ההתחלה.

הוא הרגיש שיש בו לפחות עוד כמה שנים של חיים נטולי דאגות, של לעשות מה שאתה רוצה ורק את מה שאתה רוצה בלי לדפוק חשבון לאף אחד. אבל החיבוק של דניאלה היה כל כך רך ונעים, היא עשתה לו כל כך טוב וחמים בידיה, בגופה, בנפשה. למה זה צריך להיות כל כך מסובך? למה זה לא יכול להיות גם וגם? הרי אם ישאל אותה עכשיו אם זה בסדר מצידה שפה ושם הוא ישכב עם איזו מדריכת פילאטיס אדמונית שלא ניתן להתנגד לה – היא כל כך תיפגע, כל כך תיעלב, אין מצב שהיא תסכים ל"סידור" כזה. אלה דברים שקורים רק בסרטים ובסדרות של האירופאים המתקדמים, אלה עם ה"אריינג'מנט" שלהם. כל אחד חי את החיים שלו ונפגשים איפשהו באמצע, כשנוח, כשזה לא מציק. גרים בשתי דירות נפרדות באותו בניין, כל אחד יוצא ובא כאוות נפשו, אילו חיים מקסימים. אבל פה זה המזרח התיכון, חביבי, פה אין סידורים, רק נשיאה בעול בזיעת אפיים, עד לקבר.

ואולי היא כבר יודעת? הרי היא לא טיפשה ובטח רואים לו בעיניים, איזה זיק ממזרי בלתי נמנע של חתול שאכל את השמנת. אולי היא יודעת ושומרת את זה לעצמה, מחכה לשעת כושר כדי לדחוף לו את זה בפרצוף כשהכי כואב. ולמה הוא כזה פרנואיד, לעזאזל? באיזו זכות הוא משליך על דניאלה המקסימה את כל האופל שבנפשו? הרי היא בכלל לא כזאת, כולה טוב והבנה ואמפתיה, לא יצור תל אביבי מנוון ורקוב כמוהו.

"על מה אתה חושב?"

הוא התעורר בקפיצה מבוהלת. יכול להיות שהיא הייתה כאן לידו כל הזמן הזה, כשהיה שקוע בהרהוריו המעוותים? "אממממ… כלום, שום דבר," מלמל. "אני אף פעם לא יודע איך לענות על השאלה הזאת. את יודעת איך זה גברים, אנחנו יצורים פשוטים לאללה, חיות של און/אוף. אין לנו יותר מדי מחשבות בראש."

האם הוא מברבר כדי להסיח את דעתה? כדי לא לשתוק? "על מה את חושבת?" ניסה הדיפה לא מתוחכמת במיוחד.

"גם אני לא חושבת על הרבה, תתפלא, אבל אתה פשוט נראית מאוד מהורהר ושקוע, מה שלא כל כך אופייני לך, אז תהיתי מה הולך שם אצלך בראש השחור. אתה לא חייב לענות. גם אם רק חשבת על כדורגל, זה בסדר, אני לא מצפה עכשיו לאיזו תובנה עמוקה על משמעות החיים, אתה יכול להירגע."

"חשבתי על זה שטוב לי איתך," אמר ובעצמו לא הצליח להחליט אם הוא משקר או דובר אמת.

היא קמה וצעדה אליו, נעמדה מאחורי כורסתו. ידי הקסם שלה, אצבעותיה המופלאות, שוב שקעו אל תוך בשרו והתחפרו בין שכמותיו ולשו את עורפו במגע הנדיר הזה, שכל כך התמכר אליו. עוד תנועה ועוד קצת כוח, כסערה הולכת ומתגברת של הנאה שכאב בקצותיה, או להפך, הוא כבר לא ידע.

"דניאלוש, זה קצת חזק מדי ממי," פלט מחאה רפה.

"כן? זה חזק לך?" לחששה. "חזק כמו שדפקת את הזונה הג'ינג'ית הזאת, יא חתיכת חרא, כשלא יכולת להשאיר את זה במכנסיים? יא עלוב נפש אומלל, יא חיקוי זול של בן אדם."

הוא ניסה להשיב, להצטדק, אבל נשימתו נעתקה לנוכח הלחץ שהלך וגבר על צווארו. אצבעותיה של דניאלה הגבירו את עוצמתן עוד ועוד, עד שקול פקיקה חלוש עלה ממפרקתו של אסף וסנטרו נשמט על חזהו, פולט מתוכו נשיפה ריקה אחרונה.

דניאלה סקרה את ידיה בחיוך דקיק כשהרפתה מאחיזתה. הן באמת היו מושלמות.

                                                             

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp