מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

די / כנרת רוזנבלום

 

שָׁאלֶה

בחלוקת התפקידים ביניהם הוא אחראי על כרטיסי הטיסה והיא על בחירת הבתים. הם תמיד קראו אחד לשני כשהגיעו לקו הסיום, הזנת פרטי כרטיס האשראי. הפעם הוא הקדים ועשה את חלקו, והנה – אירופה בקיץ. כרטיסים מצוינים, במחירים טובים. עם השאר, הסכימו, כבר נסתדר. היא חיפשה בתים וגם מצאה. אבל בכל פעם מחדש הוכרעו על ידי המכפלות: מחירו של יום כפול שבעה ימים בשבוע כפול שער המטבע, חישובי המרחקים; בכל פעם שניסו להחליט על בתים שישהו בהם, התעייפו או רבו.
בבתים שבחרה בפינצטה הוא מצא פגמים. ואם לא מצא – הזכיר לה כמה זה בשקלים, או כמה שעות נסיעה זה מהשדה, ואת זוכרת כשהגענו אז בלילה מאוחר יצאת מדעתך, והיא זוכרת, היא באמת יצאה אז מדעתה, מרעב ועייפות. לארוחת לילה חלקו כולם חבילת עוגיות, שבאדיבות המארחים הונחה על שולחן האוכל באורווה משופצת בחווה בבורגון.

אחרי ההשכבות היא כילתה לילות ארוכים בחיפוש בתים, בדפדוף בתמונות, בקריאת חוות דעת על הבית ועל האזור, בחישוב שערי מטבע ובמדידת מרחקי נסיעה, בבדיקה של ממוצעי מזג האוויר במחוז בקייצים קודמים. הזמן הלך ונקף, הבתים הלכו ואזלו.
למרגלות איזה אלפ נשאר בית שנראה ישן וחמוד. חמוד וישן. בחורף הוא משמש בקתה לתיירי הסקי, גדול מספיק לשכן משפחה שלמה, כולל סבתות ובני דודים. ארבעתם, הוא והיא והבנות, שבשל גיליהן הסמוכים כמעט ולא ניכרו הבדלי הגובה ביניהן, לא נזקקו לכל גודלו. חוות הדעת על אודותיו היו בינוניות, אבל יאללה, ניסתה קלילות והרפתקנות ולא לעשות מזה עניין, ותכלס כבר אין לנו באמת ברירה. הם הזמינו אותו וקיוו לטוב.

לא היה טוב.

הגבעות המוריקות הוריקו כמו בתמונות, עם פרחים לבנים קטנים, שלא היו אמנם אדלווייס אבל שימחו את העין ואת הלב. אלא שבאירופה בקיץ הזה היה גל חום. ובאירופה אין מזגנים. הם נאבקו בחום ובזיעה ובחרקים בגדלים שונים שהציקו להם בכל פעם שניסו איזו פעילות בחוץ, כמו לצייר בצבעי מים את הגבעות המוריקות או כדורגל. ולבנות היו כינים, התברר, ולמרות שאף אחד לא הכיר ולא יכיר אותה שם, היא משכה דקות ארוכות בכניסה לבית המרקחת היחיד בעיר הסמוכה מוקפת החומות, עד שהעזה להיכנס ולבקש את התכשיר המתאים.
והבית – זה שאליו נסעו כדי לנוח, כדי לקרוא ולאכול ולבשל, מה שתמיד ענתה לאחרים ולעצמה כששאלו מה אתם הולכים לעשות כל כך הרבה זמן ביחד – הבית היה מקומם. ישן ומוזנח, עם וילונות אמבטיה פרחוניים דהויים ושטיחוני גומי נצמדים נגד החלקה וידיות אחיזה מפלסטיק מצהיב.
המארחים, צמד קשישים מקומיים, גרו בבית הצמוד, וכשבבוקר המחרת היא ביקשה מגבות, כמובטח באתר, ועוד מגבות מטבח, בבקשה, הגיעה האישה, על פניה חיוך רחב ובידיה ערימה של מגבות אמבטיה ישנות, קשות, פרומות בשוליהן.
הדלתות חרקו, זרם המים במקלחת היה קלוש ובכל מקום בבית היו סימנים של אגרנות צייקנית: משחקי קופסה שחלקים היו חסרים בהם, לולים ישנים שתחובים, מקופלים, בצד המיטות, שטיחים מרוטים.
והפתקים! ליד המתגים – תזכורת לכבות את האור. ליד ארון השירות – הנחיות מדוקדקות לניקוי הבית. על כולם התעלתה רשימת המצאי שהודבקה לחלקה הפנימי של דלת ארון כלי המטבח, שמנתה את הקעריות, הצלחות, המצקות והסכינים שבבית, לכל מקרה שבו האורחים יתפתו לגנוב משהו מהערבוביה חסרת החן של שרידי מערכות הכלים של בני המשפחה לדורותיהם.

נכון שהאזור עצמו היה מקסים. שבשבת היה שוק איכרים, ושבמאפייה בעיירה אפשר היה לקנות לחמים טובים ומאפים מצוינים ועל שולחן פיקניק מעל שפך קטן של הנהר הם אכלו את מה שהיה לדעתם האוכל הכי-טעים-והכי-זול-בעולם (לא הודו ולא תאילנד היו אז עדיין על המפות שלהם): לחם, גבינות, ירקות טריים, יוגורטים שמנמנים, פירות יער: אוכמניות סגולות ופציחות ופטלים אדומים ככובעי גמדים לנעוץ בהם את קצות האצבעות של הילדות, ולאכול אחד אחד, תפקיד שבבית היו ממלאים זיתים מגולענים מקופסת שימורים.

אבל בכל ערב, כשהיו חוזרים הביתה, מהיום הבכל זאת מעייף, גם אם משמח ומלא גילויים, מהשנה שהייתה בסך הכול טובה אבל מאוד מעייפת גם היא, היא הייתה נתקפת אכזבה עמוקה. היא שנאה להתקלח ונגעלה מחדרי השירותים. כשהשתרעה על הספה – הריפוד היה מגרד, המקרר הישן לא קירר מספיק את היין הלבן, והגלידה שקנו נמסה בו, ובפעם היחידה שבה קנו בשר כדי לצלות אותו על הגריל שהובטח במפרט של הבית, ושאכן עמד בכניסה אליו – הבעלים בדיוק השתמשו בו עם חברים, קשישים מקומיים אחרים, ובעליזות הזמינו אותם להצטרף.

אני שונאת אותם, לחשה, בלי שהילדות ישמעו.
הוא לא ידע איך להפיס את רוחה, והיא גם אמרה לו שלא צריך. שלפעמים קורה. ואני יודעת, ניקתה אותו מכל אשם, אני בחרתי את הבית הזה.

הטיסה המצוינת שלהם הייתה זולה, בין השאר, כי לא התאימה למנהגי המקום. בתי הנופש מוזמנים משבת לשבת, כך שהטיסות בשבת היו יקרות וממילא מלאות אבל בשני היו כרטיסים ומחיריהם היו סבירים, יחסית לאוגוסט. אז ניקח עוד יומיים במקום אחר, בדרך לשדה, מה רע, הצהיר. את מחיר שני הלילות הנוספים, הקנס שישלמו בריבית דריבית על החיסכון בכרטיסים – לא הזכירו. וכך, את הערבים האחרונים של הבית הזה, על אדים של אינטרנט, היא כילתה בחיפוש בית בין זה שיעזבו כבר ובין שדה התעופה שממנו ימריאו הביתה.
היא מצאה משהו, שאטו כלשהו. כל חורבה אירופית היתה פעם טירה או מבצר. הטירות, המבצרים והמנזרים הפכו באתר ההשכרות לנכסים מדורגים. העתיקוּת שלהם ציפתה אותם בהוד מסוים ולפעמים גם ביופי, כמו גם בהרשאה גורפת להזנחה. בשאטו שמצאה היה חדר פנוי, לא זול אבל במסגרת התקציב. יש לנו עוד יום, נחליט מחר, הציע האיש שהיה מאושר להתעורר גם באוהל במדבר.

הם חזרו מיום ארוך ונפלא, היום הכי יקר בטיול, שבו הגיעו לנקודה הכי גבוהה על המון בלאן שבני אדם שאינם אלפיניסטים יכולים לגעת בה. המראות שבלעו עיניהם – נופים ירחיים, פסגות מחודדות, עננים שמתייצבים מולם בביטחון – השכיחו מהם את האוויר הדליל והדחיסות הדיסנית של האתר. הוא נהג מאות קילומטרים, הילדות היו שפוכות מאחור, והיא הייתה הלומה מיופי ומנדירוּת עד ששכחה להידרך מהמפגש עם הבית וחפציו.
הוא קירב את האוטו בשקט לדלת הכניסה, והיא קילפה מהמושב ילדה ישנה שחיבקה בובת פרווה שנקנתה בחנות המזכרות. סחבה אותה דרך הדשא הרך, בכוונה להניח אותה ישנה במיטה בקומה השנייה, משתדלת לא לשקשק במפתח שפותח את הדלת.
לאט ובדממה היא נסוגה באימה. בין דלת הכניסה ופנסי המכונית היא עמדה, בזרועותיה ילדה שמוטה כמו שק פחמים, ופיה מסמן: הבית מלא דבורים.
היא הניחה את הילדה במושב האחורי, ישנה עדיין. האופן שבו שתי האחיות נמעכו זו לתוך זו בנסיעות ארוכות תמיד הכמיר את ליבה, בחשש מתאריך התפוגה של קרבה כזאת. הפעם שמחה במיידיות שבה הן מותכות האחת בשנייה והוא כיבה את המכונית, השאיר את האור הקטן דולק ואת המפתח בסוויץ'.

דבורים היו מוטלות על שעוונית שולחן האוכל, דבורים גססו על רצפת הלינוליאום, רוטטות בריקודים אחרונים, דבורים חגו, חגגו את שמחת חייהן הזמניים, ליד אהיל הנורה ובתוכו.
הוא חיסל אותן אחת-אחת במגבת המטבח האחרונה. הן היו שבעות וטיפשות מכדי להימלט ממנו או לעקוץ אותו. הוא דרך על הגוססות ואחת או שתיים גם הצליח להבריח החוצה.
היא הלכה להתרוקן משתן ומפחד בשירותים הקרובים לכניסה, מול המקלחת עם השרפרף המתקפל והמגב, וכשיצאה חטפה משולחן המטבח את המחשב הנייד. במושב האחורי של המכונית, בזרזיפים מקוטעים של אינטרנט ולצלילי קולות הנשימה של הילדות, הזמינה את החדר בשאטו ליום המחרת.

 

שָׁאטוֹ

המזגן במכונית השכורה היה מצוין. את המזוודות היא כבר ארזה בלילה, כך שלמחרת, אחרי שש שעות שינה בדיוק, הם כבר היו בדרכם לשאטו.
הם עזבו בלי לומר שלום. היא השאירה פתק שמסביר שנאלצו לעזוב מוקדם ותכננה – רק תגיע למקום עם אינטרנט – להתלונן עליהם באתר, להוריד להם את הדירוג, לבקש את הכסף חזרה.

הדרך היתה יפהפייה. החום לא הצליח לייבש למוות את הירוק, והכבישים היו מה שהם אמורים להיות: פתוחים, רחבים, לצידיהם שדות מנוקדים בכפרים, מעליהם שמי חמסין תכולים. פריחת החרדל, חריפה בצהיבותה, שרדה מהאביב. החמניות התפקעו מגרעינים.
ככל שהתרחקו מהעמק למרגלות האלפים אל תוכה של הארץ היא נעשתה עייפה וקלה. בבית האחרון, יהיה מה שיהיה. הם שבעו נופים וחוויות, אגמים ופסגות מושלגות, מופעי רחוב, קרוסלות, מאפים בינוניים ונהדרים. אולי היה לו תפקיד, לבית האחרון-כמעט בטיול הארוך הזה: להחזיר אותה לזרועות הבית שלה, המתאים למידותיה. מי עוד בעולם יוכל לעשות לה בית חוץ ממנה עצמה.
כשירדו מהכביש המהיר, המכונית נכנסה לשדרות מעוצות. קרני השמש חדרו בינות לעלי העצים הגבוהים, מרפרפות על פניה, על פני בנותיה הישנות. בזכות ההימלטות בשעת בוקר מוקדמת, הפעם יגיעו ליעדם בשעה סבירה, לא מורעבים, לא תשושים.
דרך עור העפעפיים השמש ריצדה על גלגלי עיניה העצומות. די בשביל הזה, חשבה, די בפסגת המון בלאן, די באגם הגדול, די ביוגורט השמן מהסופר, די באנשים האלה שאוהבים אותי למרות הכול.
מאחור נשמעת ההזדקפות של בנותיה, אסורות בחגורותיהן, נשימותיהן הנעתקות: אמא! טירה אמיתית! המכונית מאיטה ברכות לכבוד שתי תרנגולות מפוארות שחוצות את השביל וזמנן בידן, והעין גומעת את החן: משמאל הבית, מוגזם כנראה לקרוא לו טירה, אבל הוא בהחלט בית אחוזה גדול, עם מדרגות מרכזיות וחלונות מלבניים מפוזרים סימטרית בשני אגפים. פסלי אריות ניצבים מצידי גרם המדרגות בכניסה לבית, ושני האנשים שעליו מסמנים להם להתקרב.
בריכה! קוראת הגדולה. טרמפולינה! צועקת אחותה. לא רע בכלל, אומר אביהן. מימין מתגבה מבנה כנסייתי עתיק, כמו בלוט מוארך, ובינו ובין הבית גזיבו מברזל, עליו משתרג מטפס ופרחיו הסגולים, מצל על שולחן וארבעה כיסאות מפורזלים.
פני בעלי הבית, גבר ואשה מבוגרים מהם, מאירים. האישה ניגשת אל הרכב, מברכת אותם בלחיצת ידיים חמה ומנחה את הנהג איפה להחנות את המכונית. אז יוצאות הילדות, גופיהן מאובנים מהנסיעה הארוכה, והם מבקשים להימתח ולקפצץ. אלא ששתיהן רתומות להוריהן ברתמות בלתי נראות. הגדולה מחייכת בנימוס ושולחת מבטים סקרניים לכל הכיוונים, אחותה הקטנה כובשת מבטה בשרוכיה הפרופים.

האישה, שמה פלורנס, מתעניינת איך עברה הנסיעה, לוחצת ידיים לשניהם ושואלת לשמות כולם, מתכופפת אל הילדות ובטקסיות מחויכת מגישה גם להן את ידה ללחיצה. בעלה ז'ים יורד גם הוא במדרגות הבית וחוזר על הטקס. ארבעתם נחלצים מהנסיעה הארוכה ומהביישנות, והם מתחילים לפטפט בשאריות של שפה נשכחת. הקטנות משיבות לשאלות בתשובות קצרות ובמבטא מושלם, מעורר קנאה. 

ואז, כשנדמה שהתגשם כל מה שאפשר היה לחלום עליו ליומיים הקרובים, יוצאות מפתח הבית שתי בנות, שערן נוצתי, עיניהן כחולות ומודגשות בריסים צפופים, זרועותיהן הדקות שזופות להפתיע. הנכדות שלי, מציגה אותן בעלת הבית. גם הן נשארות סמוכות אליה אך לא מפסיקות לזוז במקומן. הגדולה מעבירה משקל מרגל לרגל ובועטת בעשב הגבוה, הקטנה פוכרת אצבעות לפני המותניים שלה ומאחוריהן, עוד רגע, נדמה, תפצח בריצה ואחריה פליק פלאק משולש. סבתה מרסנת אותה, עוטפת את פרקי ידיה הצנומים בכף ידה הגדולה. הן בדיוק מוחלט, מתברר, בנות גילן של האורחות הצעירות, גם אם בגופן הן קטנות מהן. נערות ג'ונגל גבעוליות. יחסית אליהן, היא נבהלת לרגע, הילדות שלה כל כך ילדיות.

פלורנס מובילה אותם לגזיבו וז'ים מביא מגש כסוף עם כוסות ושני קנקני זכוכית, האחד של מים צוננים והאחר של מיץ תפוזים. הייתכנו כאלה תפוזים בקיץ?
פלורנס וז'ים היו מנהלים בחברת שילוח. התכניות שלהם לא כללו שאטו, גם לא החלומות. אבל אז הילדים עזבו את הבית ולהם נמאס לעבוד כל כך קשה; הם מגוללים את הסיפור המקובל בקרב מארחים מסוגם, הסיפור שלעולם לא תשבע משמוע. את הנכס הזה מצאו במקרה, מרחק חמישים קילומטרים מהעיר ששניהם נולדו וגדלו בה, שילדיהם עדיין חיים בה. במשך שנים שיפצו אותו בדקדקנות ורק הקיץ פתחו אותו לאירוח, שלושה חדרים לאורחים בסך הכול. זה לא ממש עסק, הם מתנצלים, זה יותר כדי להחזיר הוצאות ולפגוש עוד אנשים.

הציורים בחזיתות הבית דומים לקישוטים הקלאסיים שהכירו מסיוריהם בין טירות, משוחזרים ביד טובה ומידה של חופש פנימי: מקישוטי הקיר של השאטו מציצים חתולים מתפנקים, פה חיוך מדושן עונג, פה זנב משתלשל. גרם המדרגות הפנימי רחב ומסתלסל והמארחים לא מרשים לאורחים לסחוב בעצמם את המזוודות.
הקבוצה כולה עוברת את מסדרון הקומה השנייה ומגיעה לדלת עץ גדולה. מאחוריה מתגלה חדר גדול ויפה, עם רצפת עץ ממורקת, מראות גדולות ואגרטלי פרחים, אבל רק מיטת אפריון אחת, גדולה מאוד ורכה.
איפה השנייה, היא שואלת בחשד, אולי לא הבנתי נכון, אנחנו ארבעה, באתר היה כתוב שבחדר יש שתי מיטות זוגיות. פלורנס פותחת דלת אחרת מתוך החדר, שמובילה לחדר נוסף וגם בו מיטה זוגית. זה מה שהזמנו? היא שואלת בדאגה, התקציב שלהם יכול בקושי לשאת את החדר האחד. פלורנס מרגיעה ומסבירה שכן, זאת יחידה אחת, וזאת היחידה שהזמנתם. האתר לא משקף בדיוק את המקום, היא שוב מתנצלת התנצלות הפוכה, ופותחת דלת שלישית, לחדר האמבטיה ובו ג'קוזי וחלוקים לבנים. הילדות מרשות לעצמן לצהול בנוכחות המארחת ועוד רגע, כשייפרדו ממנה, הן כבר רצות למיטת האפריון שלהן.

היא משתרעת על המיטה הרכה שלה, נזהרת מעמודי העץ המפותחים שמזדקרים בארבע פינותיה. בחדרן, הילדות מתגלגלות על זו שלהן. דרך הדלת הסגורה היא שומעת את הגדולה מחקה אותה כשהיא הודפת את אחותה ללב המיטה, שתתרחק מהשוליים. בעצלתיים היא נפרדת מהמיטה וקמה לפרוק את המזוודות בארונות, טקס קביעת המזוזות הפרטי שלה בכל מקום שאליו הם מגיעים, ולו ליומיים.

הכול במקום הזה יפה: קנקן הבדולח הניצב על מדף האח, ובו מים קרים ולצידו שתי כוסות. הציורים יפים בעיניה, המארחת יפהפייה בעיניה, אשת מעשה ומגשימת חלומות.

כשהם יורדים למטה, הקפה שהם נעתרים לו מגיע בקנקן כסוף ולצדו בריוש פרלינה נהדר, שהיא לא יכולה להפסיק לאכול. הגדולים מתיישבים לשתות בגזיבו והילדות מגלות בביישנות אלה את אלה. מרטין ופאלומה מובילות את הפמליה הנמוכה אל הקאפלה. הגדולים מתאחדים במבט מקווה, מלווה את הקטנות לפתח הקאפלה. פלורנס מספרת על עבודת השחזור הממושכת, החורפים הלא קלים, חיי הטבע שמפליאים את העירוניים שהם, כשפתאום, מתוך החלל הגבוה והצר, מהדהדים קולות מלאכיים. הילדות של אלה והנכדות של אלה שרות יחד, בכמה קולות, מהוססים בתחילה ואז בביטחון, שיר ילדים ישן. הצרפתית חוזרת. קטנה קטנה, מעשית בעיקר, אצל הגדולה יותר מאשר אצל אחותה. דווקא היא, שנולדה לתוכה, הכחישה אותה בעוצמה מבהילה כשחזרו לארץ. אבל הנה הן מתקשרות, קצת דרך המבוגרים, קצת בעצמן, הרבה במשחק.

הבריכה מתבררת כחדשה ונעימה, משיבת נפש, מעוררת חלומות על יום אחד, בית אחד כזה, שלהם, אולי בספרד, אולי ביוון, אולי בגליל או בהרי ירושלים, זה צריך להיות מקום שאפשר יהיה להגיע אליו בקלות כל סוף שבוע שני; מרחקים ומחירים מתחילים להתרוצץ בראשה, מתנגשים אלה באלה כמו כדורי ביליארד, אבל עלי הצפצפה מרשרשים בעדינות, וכל המספרים והפנסיות והעתיד שוקעים אל גזע המוח, שנהנה מקרירות המים, מחום השמש.
פלורנס באה לבדוק אם צריך משהו, והם לא צריכים כלום, שום דבר, הכל פשוט טוב כמו שהוא, הם עונים, ובאותו נימוס לבבי שהיא משרה, הם מציעים שהנכדות יצטרפו.
צעדיהן על הדשא חתוליים, אבל ברגע שעיניהן פוגשות את האישור שבעיני ההורים, בריצה מתואמת הן קופצות לחלק העמוק של הבריכה ובמפץ עז פוקעות את קרומי הביישנות של האורחות. בן רגע הבריכה שוקקת התזות, קפיצות וצלילות וצחוקים רמים. המבוגרים מפנים את הבריכה לילדות, ולעצמם מתפנה סוף סוף זמן לא כדי להקריא, לא כדי להאכיל, אלא כדי לקרוא משהו בעצמם. על מגש של כסף מחכים להם שתי כוסות מים צוננים ושני אפרסקים ענקיים, מתפקעים מטעם.
שעה ארוכה עוברת, צהריים נוגעים כבר בערב. המארחת קופצת לבדוק שהכול בסדר, ומבררת איפה ירצו לאכול. היא חוזרת עם פתק ועליו הכתובת והטלפון של המסעדה שבה הזמינה עבורם שולחן, וגם קוד הכניסה לשאטו. השאטו מודרנית ויש בה, כמו בבניין פריזאי, קוד.

פלורנס מוודאה שוב שהנכדות לא מפריעות, והם מאשרים בשמחה: שישחקו! צחוקים פראיים מתרוממים מעל פני המים. הקטנה מטפסת מדי פעם לכיסאות השיזוף הלבנים של הוריה, לקבל ליטוף על ראשה הרטוב, עיטוף הדוק במגבת, שפתיה מכחילות, אבל בעצם כדי לשאול איך לומר מה. היא לא זוכרת, הן לא מבינות אותה. אביה מרגיע: מבינות, בטח שמבינות, ואמה מזכירה: ככה אומרים את זה, את הרי מדברת יותר טוב מכולנו, גם בתנועות ידיים יבינו אותך. היא ניתקת מהם בקושי וחוזרת לשחק.

עייפות מתוקה ממיסה את ההורים. תכף, אם לא תיענה, תהפוך לעצבנות. אבל הילדות לא רוצות להיפרד מהחוץ ומהחברות החדשות ומהמשחק. בבריכה אסור לבד, בשום פנים, אומרת אמם, קוטעת את הוויכוח המובלע עם אביהן. אבל בגינה, אם אתן רוצות לשחק – הם מחליפים מבטים – זה בסדר.
הוא דוחק בה לעלות, ידו חופנת את עורפה, הרוח הקלה וההזדמנות מעבירות בה צמרמורת. היא לא נפרדת בטרם תסביר: איפה החדר ואיך עולים אליו, ותזכיר: כל בעיה לקרוא לנו בבקשה, והוא מתאפק מלומר איזו בעיה יכולה כבר להיות. הם עולים לחדר ומבעד לחלון הפתוח נשמעים קולות המשחק, עולים ויורדים, מתרחקים ומתקרבים.

זה כנראה החדר הכי יפה בעולם, העצים מרשרשים בעליהם הכסופים והרוח נושבת בנעימים פנימה והחוצה. היא קוראת ונותנת את ראשה בידיו, שילטף, שירגיע, אולי אפילו תירדם. אוזן אחת כרויה לצהלות, לחילופי הדברים, קולטת את קולן של הנכדות ופחות את קולותיהן של בנותיה, והנה הוא כבר נרדם. הרי גם על ספסל באוטובוס הוא יודע להירדם, לא כל שכן על מצעים בוהקים, רכים באותה מידה שהם מעומלנים.

היא מתעוררת בחטף מנהמה שמידקקת והופכת להשתנקות. היא דוקרת בו באצבע והוא ישן עמוק, ביום הראשון בטיול שבו לא נהג מאות קילומטרים. היא מזנקת מהמיטה ודוחפת ראש מהחלון ולא רואה אותן, וקוראת להן. אז נשמעים צעדי ריצה כפולים: קודם הגדולה פורצת לחדר ואז הקטנה. הקטנה מתייפחת עד אובדן הנשימה והגדולה מנסה לספר ומתחילה בעצמה לבכות.
היא צועקת על בתה הצעירה שתירגע כבר, שתספר, ממששת אותה בכל חלקי גופה. על שתיהן היא צועקת, וגם על בעלה, והוא קם פתאום, עיניו קרועות, והוא צועק עליה שתפסיק לצעוק, שלא קרה כלום. היא מחבקת את בתה הקטנה ולסירוגין מרחיקה אותה ממנה למבט בוחן ומתחננת שתספר.
לא קרה כלום, חוזר אביהן ואומר, ידו ממששת את גפיהן, די כבר, לא קרה שום דבר, די.

קרה.

הן שיחקו בטרמפולינה. בהתחלה קפצו יחד. הצרפתיות קפצו יותר ויותר חזק. אז גם התחילו לשחק בדחיפות ובמשיכות, בהפלות ובמעיכות, משחק שאת חוקיו האורחות לא הצליחו להבין. הקטנה, מתברר, ניסתה לצאת מהטרמפולינה, אבל הן חסמו את דרכה וכנראה גם דחפו אותה שוב למרכז הטרמפולינה, בצחוק, הכול בצחוק, מסבירה הגדולה.
פס הקול מתחלף מבכי לצעקות, לגערות, להיסויים ולפיוסים. כשמתברר מעל לכל ספק שלא נגרם נזק בגוף, כשנדמה שאפשר לדבר, נפתח נאום בשני פיות מתואמים: אסור לכן אף פעם להישאר בלי קול, לא משנה באיזו שפה. אתן מוכרחות לפעול, לצעוק, בכל שפה שלא תהיה, ללכת משם, לקרוא לנו!
דביקים מדמעות וחיבוקים, הם נרדמים באותה המיטה, מפותלים אלה באלה.

כשנדלקים הכוכבים, המארחת נוקשת על הדלת ומבקשת לדבר. הן עומדות במסדרון הרחב, מרובה הדלתות, פרסקאות וחתולים מצוירים. פלורנס מספרת, דמעות בעיניה: הנכדות שלי יכולות לשחק קשוח. ההורים שלהן עוברים גירושים קשים ושמו אותן אצלנו לכל הקיץ. הן לא ראו את ההורים שלהן הרבה זמן, הן לא יודעות מה יקרה אחרי הקיץ, לכן הן עצבניות ותוקפניות. אני כל כך מצטערת, היא אומרת בדמעות, שזה יצא על הילדות שלכם. ניסיתי להשגיח, חשבתי שיהיה בסדר. גם אני חשבתי, מתוודה היא בקול רם. שתי הנשים מודות זו לזו על גילוי הלב, על הסליחה. הבנות שלה יהיו בסדר, היא מבטיחה, גם לעצמה, ומקווה שגם הנכדות.

לפנות בוקר הם אורזים בפעם האחרונה, מתארגנים לטיסת הבוקר. בדממה הם מורידים את המזוודות לקומת הכניסה, כבודה של חודש שלם ושתי ילדות מנומנמות. אז, עם נר דולק על פמוט בידה, מגיעה פלורנס, ומובילה אותם לסלון. על השולחן העגול שבמרכזו מסודרת ארוחת הבוקר כהלכתה, עם היוגורט והפירות הנהדרים, הבריוש שאהבה ונרות מרצדים. הם לא יכולים לאכול בשעה מוקדמת כזאת, הם מתנצלים, אבל הם שותים קפה ושוקו מקנקנים כסופים ומצטלמים: תמונות מארוחת הבוקר לאור נרות ילוו אותם כל חייהם כזיכרון מתוק. לקראת סוף הארוחה ניגש ז'ים לשולחן, רשמי כמו מכתב מנשיא הרפובליקה, מביע חרטה וצער על מה שהיה, ונעלם.

בדרכם החוצה פלורנס נותנת בידיהם שקיות נייר ובהן חלקים מארוחת הבוקר שהצליחה לארוז, מתנצלת שוב ומברכת אותם לשלום. החום שלה מציף אותם, מאחה סדקים. הם מאחלים טוב, להם, לילדות שלהם, לילדים, לנכדות, הם יוזמים את חיבוקי הפרידה ומקווים לשמור על קשר וגם לחזור. 

שוב הם במכונית הממוזגת, נפרדים מהאפרים הירוקים והשמיים הכחולים, המומים מעייפות ומארוחת הבוקר לאור נרות, כשהודעה מגיעה מחברת התעופה: הטיסה נדחתה.
את השעות עד לעלייה למטוס הם מעבירים זרוקים על הרצפה בשולי הגייט, ליד שקעי הטעינה לטלפונים. שני ראשים שעירים מונחים זה לצד זה על ירכיים אמהיות, בינות לחבילות שנצברו בחודש של טיול באירופה חמסינית.
כשהרעב מתחיל להרים את ראשו, רגע לפני העלייה למטוס וההמראה לארץ הלחם הלבן והגבינה הלבנה, היא מוציאה את ארוחת הבוקר, שולחת יד לתוך שקית הנייר כדי לבצוע בתוכה חתיכה מהבריוש, ובלי שיראו השווייצרים שצועדים בתכליתיות מסביב – את הטיסה הזאת צריך כבר להוציא לדרך – היא דוחסת לפה חתיכה גדולה מדי של בריוש חמאתי עם אגוזים מסוכרים ורודים, רטוב מעסיס של אפרסק ענקי ובשל שנמעך כנגדו. 

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp