מֹאזְנַיִם
דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
דובדבן / ליאת אלקיים
עוד לפני שאני פוגשת את יואב לנדאו אני כבר יודעת מיהו ואיך הוא נראה, ודעתי לא לגמרי נוחה מהעניין. ואחרי שאני פוגשת את יואב לנדאו בפעם הראשונה, דעתי נוחה עוד פחות. יש לו את האפקט הזה עליי, של מקומות מעקצצים.
לא יודעת מה בדיוק, אבל משהו מעצבן אותי.
נותר אך להניח שלמשהו הזה קוראים יואב לנדאו. הוא מחייך מדי. הוא נינוח מאוד. הוא נראה בכושר ואני בטוחה שיש לו את היכולת הנחשקת הזו לעוף על עצמו ועוד שנייה הוא יפגין אותה בציבור.
בנים כמו יואב לנדאו לא יודעים מה זה להתפרק מבפנים.
הציבור הרלוונטי, לצורך העניין, נאסף למסיבה בבית של אורית גטניו מי״א 7. הגיעו עוד כל מיני מהגימנסיה, פלוס שלושה נספחי חוץ צפוניים, להלן: יוסי מרקוביץ׳, שרון בראל ואנוכי.
זו בעצם הפעם השנייה שאני בנוכחותו של יואב לנדאו. הוא עומד שם – בליוויס 501 צמודים מדי וחולצת פולו של OP, מוקף חבורת בנים מגודלים, שריריים, חלקם מחוצ׳קנים, כולם טופחים ומהנהנים.
יוסי מרקוביץ׳ הסיע את שרון בראל ואותי הנה, כי הוא הראשון עם רישיון וכי שרון בראל אמרה לו. שרון בראל היא מלכת שכבה חייכנית ואוורירית, ואני רק נערה עם שיער מוזר מכיתת המחוננים, שמסתובבת כבר שנתיים עם שרון בראל. והיא תמיד מוכנה להעיף אותי ברגע, אם מגיע בן מעניין.
המצב הרבה יותר טוב עם מעין דורון, שהיא רשמית החברה הכי טובה שלי. מעין דורון ואני נפגשנו בגן מאיה ונדבקנו מאז ועד לפני שנתיים. אז התחיל התיכון ומעין דורון הלכה ללמוד בגימנסיה, כי להורים שלה יש דירות בכל העיר והם חשבו שעירוני י״ד הוא תיכון חרא.
הם צדקו.
מעין דורון מאמינה בגילברט בליית ואהבת אמת ותמיד מתעללת בי רגשית עם השוואות לחברה החדשה הכי טובה שלה מהכיתה בגימנסיה, אורית גטניו. שלא יצא שאני כזו ביץ׳, אני אוהבת את שרון בראל ומעין דורון, וגם נחמד להסתכל עליהן. שתיהן יותר יפות ממני ויש להן חזה גדול. הן אפילו טיפה דומות, לשתיהן יש עיניים מלוכסנות ושיער חום בהיר חלק. ההבדל המרכזי הוא שלמעין דורון אין אף פעם דחף מיני ולשרון בראל אין אף פעם שכל.
או חזייה.
יואב לנדאו לומד בכיתה של מעין דורון, והיא זו שסיפרה לי עליו. הוא נחשב הבן הכי חכם בכיתה שלה. אבל בהתחלה היה לה בכלל קראש על רן פלורי, כי הוא ממש חתיך ומתוק, ואז על מיכאל לנקי שהוא הכי מצחיק ורק אחרי שניהם, על יואב לנדאו. אבל באף אחד משלושת המקרים האלה לא־קורה־עם־זה־כלום, כי מעין דורון טובה בלפלרטט, אבל לא מאמינה בלממש.
אבל בחזרה לפעם הראשונה שפגשתי את יואב לנדאו.
זה היה בצופים, בחלוץ הנהגה אחרי כיתה י׳. האוטובוס של שבט הנשיא התקרב למחנה ואז קלטתי בין עשרות התיקים הצבעוניים והמנופחים על הגג שני בנים שיושבים. אחד ניגן בגיטרה והשני, להלן יואב לנדאו, תופף עם הרגליים בקצב על הגג. כשהאוטובוס עצר, בלומנטל השני, מרכז ההנהגה, בחאקי מלא פלוס מגאפון, התחיל לצרוח, הוא אפילו זרק עליהם את הסטן סמית המטונפות שלו, כשהוא הבין שהם ישבו שם על הגג כל הדרך מתל אביב.
זה היה מצחיק.
למחרת, בלומנטל השני שולח אותי לשבט הנשיא, כדי לבקש שיביאו כבר את הגנרטור החלופי. ואיכשהו יוצא שיואב לנדאו הוא מי שאמור לעזור לי. הוא מארגן הכול ברגע, הולך ומזיז ומביא, וכל הזמן הזה, הוא מחייך. ולמרות שאני חמוצה, וגם ביצ׳ית אליו – לפחות בראש שלי, בלי מילים – הוא עדיין הכי נייס.
אחרי שהוא סוחב את הגנרטור, הוא עומד שם לעוד רגע, ידיים שלובות, מטונפות בגריז ומחייך. וברור לי לגמרי שהוא לא יזוז עד שאני:
1. אחשוב שהוא בנאדם נחמד.
2. אחייך בחזרה.
3. אגיד לו תודה רבה.
אלו שלושה דברים שאין שום סיכוי ביקום הידוע לאדם שיקרו.
אני לא מבינה בכלל למה שזה יהיה אכפת ליואב לנדאו מה אחת כמוני חושבת עליו, בנים כמוהו לא מסתובבים עם חנוניות עם עור פנים מזעזע. אבל איכשהו, נראה שזה אכפת לו.
הוא עומד שם ומחייך כשאני מחליטה שהוא כנראה ככה עם כולם, מרצה כזה, פליזר. וגם אחרי שאני נוהמת “תודה,״ נשאר לו על הפנים אותו חיוך שבגללו הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא קרן שמש, והוא אומר לי “אלה שרעבי, איי וויל בי באק.״ אבל הוא לא באק בכלל בכלל, ולא מדבר איתי שוב כל המחנה קיץ, אלא מתעסק עם שירלי כהן משבט צהלה שיש לה את הרגליים הכי ארוכות בהנהגה.
רק שנה אחרי, בסוף י״א, אני פוגשת את יואב לנדאו שוב. במסיבה בבית של אורית גטניו, בוילה מטורפת מאחורי איכילוב, שלא ידעתי שיש בכלל בתוך העיר. מעין דורון מסתכלת על החניה שלהם ואומרת: “פז׳ו גדולה לאבא, פז׳ו בינונית לאמא, פז׳ו קטנה לאורית ורק לעוזרת לא נשאר.״ במסיבה יש כל מיני אנשים שאני מכירה מהגימנסיה ומהצופים ובכלל.
ויואב לנדאו. הוא לבוש במכנסיים צמודים מדי, קווי המתאר של רגליים שריריות מסתמנים בבירור ויש לו גם זרועות שאפשר לראות כבר מפה עד כמה הן חלקות ומתוקות, ועדיין הוא נראה קצת מוזר כי הוא לובש חולצה עם צווארון שמכווצת אותו. בא לי להוריד אותה.
הוא לא מדבר איתי מילה.
ואז מלא אנשים עושים ביחד שוטים של טקילה בחדר שינה של ההורים של אורית גטניו ובדרך החוצה, יוצא ששנינו האחרונים לצאת. אני מחזיקה את הדלת ויואב לנדאו מאחוריי, ואז אני שומעת “שרעבי, את חמודה אש.״ אני שומעת את זה ברור, אבל זה לא נקלט. אני מסתובבת לאחור ומביטה ישר לתוך עיניו ואומרת “מה?״ ואז יואב לנדאו אומר שוב באותו חיוך בוהק מאור של קיץ “את חמודה אש.״ שבוע אחרי המסיבה אצל אורית גטניו, ומיליון צ׳אטים באיסיקיו כל הלילה, יואב לנדאו ואני קבענו להיפגש. הוא כתב שההורים שלו לא בבית כי הם נסעו לסופ״ש בצפון עם אחותו הגדולה. אני התפללתי שהוא חושב על מה שאני חושבת, כי אפילו מעין דורון כבר לא בתולה. אחרי שהחלפתי אלף אאוטפיטס, בסוף שמתי את הג׳ינס הכי צמוד שלי (כדי שלא יהיו לו קל מדי להוריד) ואת הגופייה השחורה עם החורים ואפילו עשיתי פן אצל הספר במרכז המסחרי הישן ושרפתי את כל הכסף של היומולדת.
יואב לנדאו הגיע לאסוף אותי מהבית עם הוולוו חללית של אבא שלו. איך שנכנסתי הוא תפס לי את היד. ניסיתי להבין אם זה נעים לי או לא, והחלטתי שכן, למרות שהיא הייתה חמה ולחה מדי בשבילי. אבל אהבתי את זה שהוא פשוט תפס אותה וליטף. ברמזור הראשון הוא גם ניסה גם קצת לדחוף לי ידיים למחשוף של הגופייה דרך החורים וכמעט הרס אותה.
עדיין חמוד.
כשהוא חנה, אני תהיתי אם הוא ינשק אותי כבר בחדר המדרגות. שתכלס, זה מה שאני מפנטזת עליו, כי תמיד כל כך חשוך ונחמד שם. אבל הוא לא, גם לא במעלית כי היא הייתה מקולקלת וככה יצא שעלינו לאט במדרגות. בשלב הזה ממש נראה לי שבא לו עליי. בא לו עליי בטירוף, כי כשהאור נכבה הוא הניח ידיים על המתניים שלי, ונראה נבוך להסתכל לי בעיניים, אבל אז אחת השכנות פתחה דלת והאור בחדר המדרגות נדלק. ושנינו רצנו למעלה, כאילו היא רודפת אחרינו, כאילו האור יכול למוסס את כל מה שקורה.
בכניסה לבית של יואב לנדאו, הוא קודם כול שאל אם אני רוצה סיבוב. ואני, שהכי פחדתי שמייד נגיע לחדר שיש בו מיטה בסיבוב הזה, אמרתי “לא.״ במקום, יצאנו למרפסת ועישנו ושתינו בירות ועשינו שוטים של רמי מרטן וורי ספיישל של אבא שלו, והרגשתי הכי פאקינג שיט. מה אני עושה כאן? אני לא יודעת מה אני רוצה, כרגיל, ואני הרי לא יכולה לסמוך על עצמי. אבל נראה לי שהיום אני צריכה לקפוץ. לקפוץ. לקפוץ אל הבשר ואני לא טובה בזה.
זה מעצבן.
מה שבאמת מעצבן אותי זה שמשום מה אני רוצה את יואב לנדאו בחיים שלי. גם כשהוא כתב לי על כל העניינים שהיו לו עם כל מיני בנות שאני מכירה, זה בכלל לא היה טרן אוף כמו שזה אמור להיות. להפך. אני חשבתי שזה מגניב שהוא מתעקש שיהיה לו כיף, לא כמוני שהייתי חודשיים משמימים שלמים עם אלון שפרלינג רק כי לא היה לי נעים ממנו, ובעיקר לא היה נעים לי להיות לבד. וזה לא שאלון היה כזה מאוהב בי, אבל הוא אמר מה שצריך. ככה לפחות זה היה נראה לחברות שלי.
בסוף אני אומרת ליואב לנדאו “נו כבר, תראה את הבית.״
והוא תופס לי את היד ומלטף לי הבפנים בקצות האצבעות ויש לי צמרמורת.
הבית שלו באמת ריק מהורים, וגם מספרים וחפצים. יש להם אמבטיה ענקית מרוצפת אריחים כחולים שיכולים להיכנס בה ארבעה אנשים. אנחנו עומדים בתוכה והוא מדליק את הטוש מלמעלה. “שוויצר עם שפריצר״ הוא אומר ושנינו נרטבים לגמרי. הוא מנשק אותי.
ואז הוא אומר את הדבר הזה.
זה היה ממש ברור לי שהוא יגיד את הדבר הזה. זה היה ממש ברור כמו שתהיה שאלה על מלחמת העולם השנייה במגן בהיסטוריה. רק חיכיתי לשמוע את זה בא.
“אני לא מתאהב.״
“%$&%$?״
“ואני לא עוזב. בשביל זה אני מראש לא מתחיל דברים רציניים.״
אני יודעת בדיוק מה אמור לקרות עכשיו. אני אמורה לרצות להמס את לב הקרח שלו וכל החרא הזה. אבל זה לא מה שקורה. ואז הוא אומר לי: “לחברה שלך מעין דורון הייתה עם זה בעיה, אז חשוב לי להגיד.״ ואני אומרת לעצמי, אז יאללה, אולי שגם אני אעוף? מתפוצץ לי מזה המוח ואני רוצה למשוך את עצמי משם ביד החוצה. אבל אני לא, כי אני לא מפגרת ובטח לא היסטרית.
אז זה מה שהוא אומר. אז מה. זה לא אומר כלום. בואי נראה מה הוא יעשה, אני אומרת לעצמה. זו כבר שיחה ממש ארוכה ומעצבנת שאני מנהלת בראש שלי ומשקיעה בה זמן ואנרגיה, במקום להיות נוכחת במה שקורה עם יואב לנדאו, שזה מה שאני אמורה לעשות. וגם, בו זמנית, ובסדר חשיבות עולה, להתרכז בפוזיציות של הגוף שלי, כמו ששרון בראל הסבירה לי שאני צריכה. לעקל את הגב, למתוח גו, לחייך ולהשפיל מבט ואז לעפעף בריסים שלי, שהם ארוכים ומסתמנים כאיברי הגוף היחידים שאין לי שום בעיה איתם.
אולי זה יותר טוב ככה. אני בכלל צריכה שיתאהבו בי? זה בהכרח כיף שמתאהבים בך? לא שאני יודעת איך זה. הייתי שמחה אם יתאהבו בי, כי קראתי שכשמתאהבים בך, כל כך יותר קל להתאהב בחזרה. אבל זה נכון שבשלב הזה אני כבר בקראש עליו, וזה שלב די מתקדם.
(סדר המצבים הרגשיים בראש שלי
1. הידלקות
2. קראש
3. התאהבות
4. אהבה)
ואז קורה משהו מוזר, כפול, מצד אחד זה מוריד לי. אני באה לשם עם כל הכוכבים האלה בעיניים. מבושלת לגמרי על מגש, וזה שהוא אומר את זה מוריד הכול. אבל באופן מוזר, זה מחזיר לי את השליטה. אני יודעת שאני יכולה להרגיש עכשיו מה שאני רוצה. שאני על קרקע בטוחה, רק אני והציפורים הכחולות שמסתובבות סביב הראש שלי. זה בכלל לא ביני לבינו כמו שחשבתי. זה ביני לביני. ואני מתה לאבד את הבתולים שלי כבר מלא זמן, ובשכונה אין לי אפילו אופציות רלוונטיות.
ככה שזה לגמרי בסדר גמור. אני רוצה להיות מישהי שהוא מרגיש אליה משהו, זה כן. וגם אני רוצה שנהיה חברים ושהוא אף פעם לא ילך ולשבת איתו בכל מיני מקומות שמגישים בהם דברים מוקרמים, אבל כל מה שקורה בסדר גמור מבחינתי. ממילא לא בטוח שאם הוא היה מתאהב בי, הדברים האלה היו קורים. וגם אם כן, זה בטח גם היה נגמר רע ואני רק רוצה שיהיה כיף. רק כיף.
ואז פתאום יואב לנדאו אומר “את רוצה משהו לאכול?״ וגורר אותי למטבח, במקרר יש רק צנצנת של כרוב כבוש ואני חושבת שאם הוא אוכל את החרא המסריח הזה עכשיו ומנשק אותי אחרי, אני אהרוג אותו.
ואז אמא שלי מתקשרת ואני חייבת לענות כי ככה סיכמנו מאז שהיא קנתה לי את הנוקיה. והיא אומרת לי “בוביק, שוב החמצתי אותך, היו מלא משמרות השבוע, לא יצא לנו לדבר,״ ואני, הדבר האחרון שבא לי עכשיו זה שהיא תתחיל לדבר איתי על המנהלת מחלקה המעיקה שלה, או על הברך הדפוקה של דודה דליה ואני לה אומרת “אמא, אני עדיין באמצע המסיבה״ למרות שאין מאחוריי שום רעש, כלום. רק דממת שיש בבית העמוס בחללים ריקים הזה.
ובאמצע שאני מדברת איתה – עדיין לא מאמינה שהיא תפסה אותי רגע לפני שאני עושה את זה, בטח קטע של אינסטינקטים אימהיים – יואב לנדאו בא ומחבק אותי מאחורה ועומד לו. וזה די מגניב שאני מרגישה את זה, הזין שלו ממש מתקשה מאחוריי. ואז הוא מסובב אותי אליו ואנחנו מתחילים להתנשק. הוא מאוד אגרסיבי בהתחלה וזה לא בא לי טוב. תוקע לשון ארוכה, מלקק ומרטיב לי את הלחי. לא הספקתי אפילו לבדוק את השפתיים הרכות שלו והוא כבר בגרון שלי. אני הודפת אותי לאחור ומבקשת בצורה הכי פחות מעליבה שיש לי בסטוק שישנה את הגישה. אני לוחשת “לאט.״ ונראה לי שהוא מבין.
אחר כך זה נהיה נעים מאד, חוץ מטעם טיפה מתכתי של הבירה.
ואני חושבת על אלון שפרלינג שלא שכבתי איתו כשיכולתי אבל הטעם שלו היה כמו מייפל. מצד שני הוא לא עישן או שתה ולא היה לי קראש עליו בכלל.
אחרי שיואב לנדאו מנשק אותי המון, אבל בכלל לא בצוואר, שזה הדבר שאני הכי אוהבת, הוא מניח את הידיים שלו על הציצי שלי וקצת מלטף בעדינות, ואחרי שנייה הוא כבר יותר תכליתי וישר מנסה להכניס את האצבע שלו לתוכי. זה כבר מסוכן, אז אני מתחמקת בתנועת אגן והוא מנצל אותה להדוף אותי לאחור על הספה. הברך שלו מתהדקת אל המפשעה שלי, וזה ממש נעים. זה מלחיץ כי אני יודעת שעוד שני שלוקים מהרמי מרטן, הדבר הזה יקרה. ואני הבטחתי לעצמי שאני אחכה עוד פעם אחת לפחות, כי בכל זאת, נו, בתולה.
“לא, לא, לא.״
זה בערך מה שאני אומרת בקול ציפציף כזה מהרגע שהוא נתקע עם הכפתור המתחכם של הג׳ינס שלי, למרות שזו בדיוק הסיבה שבאתי.
ואז הוא שוכב עליי ואני לא יכולה לזוז, והוא מבין ואומר. “סבבה, בואי נרגיע קצת״ וקם ממני. לא רציתי שהוא יקום ככה, רק שישנה תנוחה, אבל הוא כבר קם ומתיישב בקצה השני של הספה ואז שם עליי רגליים וזה כבד, אבל גם די נעים.
ואז אני קמה ומתיישבת עליו, רגל מכל צד, והוא מחזיק לי ציצי בכל יד ואנחנו מתנשקים וזה מעולה. הוא אומר, “את באת לפתות אותי כבר אז במחנה, עם הגנרטור, נכון קטנה?״
ואז הוא מסתכל לי בעיניים ואני כמעט נשרפת מזה והוא מבין ומנשק אותי שוב קצת מהר מדי, אבל זה עדיין נעים נורא וגם הטעם המתכתי לא כזה קטסטרופה. אני שולחת בעצמי יד לתוך המכנסיים שלו כדי להראות לו שגם אני נועזת ומבינה עניין אבל בכלל לא עומד לו עכשיו. לאלון שפרלינג תמיד היה עומד. אולי יש לו זין קטן מדי או זין גדול מדי, שרון בראל אומרת שבקצוות זה הכי גרוע.
אחרי שנייה כשיואב לנדאו ידחף את הזין הדי גדול שלו לפה שלי אני אבין שהכול סבבה. אבל כרגע, אני תוהה אם יכול להיות שהוא רגיש כמוני ואנחנו שנינו צריכים זמן.
הוא אומר – “מספיק עם הלחכות הזה.״
ואז הוא אומר – “עכשיו תמצצי לי.״
אני מנסה להיזכר בהוראות ששרון בראל נתנה לי מבעוד מועד. היא אמרה שמה שנעים לבנים זה הלהיכנס ולא הלצאת. הכניסה צריכה להיות בוואקום והיציאה דווקא צריכה להיות חלקה ומהירה ובדרך כלל בנות עושות להפך. אבל זה מתבלבל לי וכשהוא תופס לי את הראש זה נעים מאוד, אבל אני גם מרגישה שאין לי אוויר.
הוא יוצא מהפה שלי די מהר ועושה לעצמו קצת ביד.
ותוך כדי הוא כל הזמן אומר “איזה חמודה את״ וזה כבר מלחיץ אותי, כי אף אחד לא חושב שאני חמודה. אז או שהוא אומר את זה סתם, או שהוא אומר את זה כדי להשיג משהו. או שאיתו אני באמת חמודה. מעצבן.
אני מנערת את הראש כמו ששרון בראל אמרה לעשות, במיוחד אחרי שחופפים את השיער עם הוואי ירוק, ושוב הוא מנשק אותי ואומר: “אני מת כבר לראות את הכוס המתוק שלך.״ אני מצחקקת. ויואב לנדאו אומר לי שוב, ולאט, ובאוזן, “כוס, כוס, כוס.״ ככה. שלוש פעמים. וזה עושה לי חם ועוד דברים. כי נראה שהוא מדבר על הכוס שלי, לא? זה לא כוס שמדברים עליו הרבה בנוכחותי.
ואז יואב לנדאו אמר “תורידי כבר את הג׳ינס המעצבנים.״
ואני לא מבינה איך, אבל הידיים שלי מורידות את המכנסיים. והתחתונים שלי הם חוטיני שחור מינימלי שנתקע לי בתחת ורק מבליט את כמה שהוא גדול, אבל נראה שליואב לנדאו לא אכפת, כי הוא דווקא נועץ בישבן שלי מבט מלא חיבה.
“הכוס שלך מתוק.״ זה הכי נשמע לי כמו בולשיט, אבל אז הוא לוקח את האצבע המורה שלו ומעביר אותה שם למטה איפה שרטוב ואז מלקק את האצבע שלו בתאווה ואני מתה מצחוק.
“אני לא עושה קונדומים, קטנה.״
“אבל אני לא על גלולות.״
הערב נגמר. יואב לנדאו עומד עם שקית זבל ביד, בתוכה הבירות והסיגריות, שההורים לא יֵדעו. למטה יש כבר מונית שהוא הזמין, הוא מלווה אותי ובמעלית אני מבקשת ממנו נשיקה. הוא מנקר את השפתיים שלי ושואל אם אני בסדר. בדרך הביתה, אני לא מצליחה להתרכז בכלום חוץ מהגוף העירום שלו ואיך הוא הרגיש נוח בעור של עצמו, ואיך הוא שאל אותי למה אני רוצה לשכב איתו ואני באמת עניתי לו. והוא לא אמר כלום.
בכל מקרה, כשאני מאבדת את בתוליי, אני כבר כמעט בת עשרים. יואב לנדאו עזב לגמרי, מת לפני שנה בתאונת אימונים בצאלים, ממש שבוע לפני שהסתיים קורס קצינים של “דובדבן״. אני שוכבת עם גל בדירת חיילים בודדים במלצ׳ט ואני רק טיפה רטובה. גל חמודון, הוא סמל ועובד איתי בדסק לבנון בכתיבת דו״חות. גל כותב די טוב ונהנה להצחיק אותי ומתנהג בסבלנות. אין לי קראש על גל בכלל, אבל זה כבר לא משנה, כי עוד רגע אני כבר בת עשרים ועדיין בתולה. בערב הראשון שגל ואני מנסים להזדיין, זה לא הולך, ואז כשאני הולכת הביתה אני נאלצת להודות שהגיע הזמן.
זה באמת מעצבן.
כבר שלוש שנים אני בודקת עם הטמפונים שלא נכנסים ומראות מגדילות – אין שום סיכוי שמישהו בלי אזמל רפואי יחדור אליי מבעד לדבר הזה. אז אני מוציאה את התיק חירום מנתחים של אמא, מורידה שוט ויסקי ומבקעת את הקרום הנאלח בעצמי, עם סכין מספר 11, שהשריתי באלכוהול שבעים אחוז, למרות שהיא כבר עברה סטריליזציה. זה טיפה כואב, אבל אני מקפידה לאתר את הנקודה הכי דקה ושומרת על חתך מינימלי ונקי, סנטים וחצי. לרגע נראה לי שאולי חתכתי יותר מדי, אבל לא. שבוע אחרי, בפעם השנייה שהחמודון מנסה להיכנס, הוא מצליח.
יורד דם וגם יש לו שאלות אחרי. אבל זה מביך ואני ממש לא בקטע של לספר, אז אני אומרת שזה משהו שקורה ואולי קיבלתי מחזור. ואחרי שהחמודון נרדם ונוחר, אני מתקלחת מהר ומתחפפת משם. בדרך הביתה, אני מפליגה על 145 קמ״ש ברנו המשומשת של אמא ואז ניידת עוצרת אותי בגשר הירקון. מזל שבינשוף רואים שאני לא שיכורה, ועדיין, יש דו״ח וקנס וכפל נקודות. בטון של השוטר אפשר לשמוע שהוא חושב שמשהו בכל זאת לא תקין כשהוא שואל “זה לא מעצבן אותך בכלל?״ זה לא. כי עובדה – אחת שאני קולטת רק אחרי שהשוטר שואל – שאני מחייכת חיוך רחב ומואר.