מֹאזְנַיִם

דבר מה על אהבה / חיים וייס

כשהבטתי שמאלה ראיתי את הגשש יורד מהג'יפ, לרגע
פגעו עיניו בעיני והוסטו
(תמיר להב רדלמסר, מתוך "תמונת מחזור")

פעם, בזמן מן הזמנים, עת עוּלם של החיים טרם רבץ עליי פגשתי במדבר גשש בדואי שהיה מאוהב עד כלות בפנינה רוזנבלום. בהיותי בן עשרים וחמש, במחצית שנות התשעים, פיקדתי בשירות מילואים על מוצב קטן ומוזנח בגבול הארוך עם מצרים שבאותם הימים היה פרוץ ושועלים, תנים ומבריחי סמים הילכו בו בנחת מבלי שהדבר הפר את שלוותו החיוורת של המדבר. הייתה זו ארץ פראית שיופייה וחינה נבעו מכך שהיא לא עניינה איש. מפקדי הּגִזְרָה היו סגני אלופים נטולי כישרון ועתיד צבאי שהורחקו אל הַפָחּות שבמרחבים, אל ארץ גְזֵרָה שוממה, ושם המתינו שפופים ונטולי רוח קרב לגיל הפרישה המיוחל. הציוד הצבאי שניתן לנו שיקף גם הוא את מעמדנו הנחות בהיררכיה הצבאית: ג'יפים מקרטעים, חדרים מטונפים מכוסי רצפת לינוליאום מחורצת, תאי שירותים נטולי דלתות, ציוד שפג תוקפו ומכשירי קשר מצפצפים וחורקים בהם שידרנו השכם והערב לממונים עלינו הודעות כוזבות על סיורים אותם מעולם לא ערכנו. עם זאת, עליבותו של המקום לא רק שלא העכירה את רוחי, היא אף מילאה אותי בשלווה משונה של אדם שנקלע למקום בו שונו היחסים המורכבים שבין זמן ומרחב וכתוצאה מכך נפתח עבורו מעין צוהר קטן המאפשר להרהר בטיבם של המעשים עצמם.

  במרכזו של הבסיסון הקטן והמוזנח עמד קרוון לבן בו התגוררו חמישה גששים בדואים שתפקידם היה ללוות את הסיורים לאורכה של גדר המערכת. חדרם של הגששים, שגרו בבסיס באופן קבוע, היה מעין עולם בתוך עולם. הרצפה כוסתה כולה במרבד של עיתונים ישנים, קופסאות תחמושת מעץ הפכו לארונות מזון קטנים שהכילו שומים, בצלים ותבלינים והחדר שלא אוורר כהלכה היה אפוף ריח של זיעה מתקתקה, של חרמוניות שלא כובסו ושל שמן רובים שנתערבב בריחותיו המזמינים של בשר מתובל ורווי שומן שטוגן תדיר על גזייה כתומה וגדולה שניצבה במרכז החדר.

  המשימה הצבאית שהוטלה עלינו הייתה פשוטה וחד־גונית: על ציר שאורכו כמה עשרות קילומטרים היינו אמורים להפעיל, יומם ולילה, ארבעה סיורים רכובים ועוד סיור אחד פיקודי עליו אני הייתי ממונה. לכל אחד מהסיורים הללו נלווה גשש שתפקידו היה לפענח עבורנו את הסימנים והעקבות שנתגלו על ציר הטשטוש שנמתח לאורך תוואי הגבול המשוער עם מצרים. וכך נסענו מדי יום ביומו לאורכו של ציר הטשטוש כשלאחוריו של הג'יפ רתום ברשלנות גלגל גדר תיל שהעלה עננת אבק גדולה ויבשה. מצידו השני של הגבול במרחק של כמה עשרות מטרים מאיתנו נסעו החיילים המצרים בכלי רכב הדומים לאלה שלנו וביצעו בדיוק את אותה פעולה חסרת תוחלת. מדי פעם בפעם נעצרו הסיורים זה מול זה והגששים, המצרי והישראלי, ירדו מן הג'יפים והתחבקו בשמחה, התיישבו בנחת בצילו של אחד הג'יפים ושאלו לשלומם של בני משפחה וחברים משותפים.

  מכיוון שלאיש מאיתנו לא היה עניין במשימה הצבאית שהוטלה עלינו (שממילא טבעה לא היה מחוור) הרי שהסיורים אומנם יצאו אך לא ממש למשימות צבאיות: צוות אחד בנה לוח שחמט גדול מבוץ, צוות אחר יצא למסעות ליקוט צמחי תבלין במרחבים העצומים והנטושים וצוות אחר שיחק מדי יום רמי עם חיילי יחידת הפיקוח של האו"ם תוך שתיית אלכוהול משובח אותו הביאו עימם חיילי האו"ם כחולי המדים ובהירי השיער מארצותיהם הקרות.

  מדי ערב, עם התקררות היום, הייתי יוצא עם מפקד יחידת הגששים לסיור משותף לאורך אותו ציר שאיש אינו יודע היכן הוא מתחיל והיכן הוא נגמר: כביש שחור, ארוך וישר נטול פסי תיחום והפרדה הנמתח לו כנחש נטול ראש לאורכו של המדבר. שמו של הגשש היה עַאּבֶד, איש בשנות הארבעים לחייו, מלא שמחת חיים ואין סוף תשוקות שרק את חלקן הוא ביקש לממש. הוא היה טבח מחונן שיכול היה לדבר במשך שעות על תכולתם של ממולאים ועל סוגים שונים של ערק. המטבח האשכנזי עניין אותו והוא חקר אותי באריכות על האופן בו יש להכין טשולנט ועל ההבדל, אליו הוא נחשף, בין הגרסאות המתוקות והחריפות של גפילטע פיש.

  עם זאת, תשוקתו הגדולה והאמיתית, בה הוא השקיע את מיטב כוחו המדמה, הייתה לפנינה רוזנבלום שעלילות חייה הסוערים גדשו את תוכניות הטלוויזיה וטורי הרכילות של אותם הימים. יותר מכל דבר אחר בעולם הוא רצה לפגוש בה ולבשל לה את מיטב מטעמיו. בעניין הזה צריך לדייק: הוא לא עשה דבר וחצי דבר כדי להוציא לפועל את אותה תשוקה. מכתב לא נכתב, שליחים לא נשלחו וכל התשוקה כולה נשארה כלואה בתוך תחומו של הג'יפ הצבאי החבוט. ככל שאר האוהבים הגדולים באמת הוא ידע היטב כי כוחה של כל תשוקה טמון באי מימושה. עַאּבֶד השתוקק לפנינה רוזנבלום כשם שאבותיו ואבות אבותיי התגעגעו, כל אחד בדרכו, למשיח: המתנה אוהבת ארוכה וסבלנית. הוא חלם להביא אותה אל המדבר, אל הבסיס הזנוח ונטול הדלתות, ומשם להוציא אותה למסע קולינרי פלאי וקסום על גבו של ג'יפ אמריקאי ישן ומקרטע שבנעוריו ככל הנראה עוד דהרו על גבו חיילים אמריקאים תכולי מבט בעריה החרבות של אירופה.

  מדי ערב היינו יוצאים מהבסיס ולאחר חצי שעה מחנים את הג'יפ במישור קטן וקסום למרגלות מצוקי הר חריף. מתוך צידנית עמוסת קרח הייתי אני מוציא בקבוק וודקה (עם העדפה ברורה של שנינו לפינלנדיה העזה) והוא היה שולף מהכיס הקטן של מכנסי המדים חפיסת סיגריות או גראס ואחרי כמה דקות של שתיקה ועישון היה חוזר לאהבתו הגדולה נאנח קלות ואומר: "איזה יפה פנינה רוזנבלום. באמת שאין בכל העולם אישה יותר יפה ממנה. כשהיא תבוא לכאן איזו ארוחה אני אכין לה. היא מלכה ותקבל ארוחה של מלכה!" ואז, לאחר השתהות נוספת הוא היה עובר לדיון קפדני ומקצועי בתפריט בו הוא ביקש להפגין את כל כישוריו הקולינריים תוך שהוא מתחשב במגבלות הדיאטה של נסיכת חלומותיו "שבטח לא אוכלת הרבה עם גוף כזה." הכבש היה הראשון להיפסל: בשר שמן ודשן שמקומו לא יכירנו בארוחת מלכים מעין זו. העוף הפך למרכיב המרכזי בארוחה והתוכנית הייתה להכין לה מטפונה, אותו תבשיל פלאי המתבשל על גחלים רוחשות מכוסות בחול כשהוא סמוי מן העין וקבור בבור תחת האדמה. ערבים שלמים הוקדשו לתכנון ההליך כולו: בחירת העוף "לא המגעיל הזה שמביאים קפוא לצבא" אלא עוף טרי, גדול ובשרני אותו הוא ישחט בעצמו. הירקות נבחרו גם הם בקפידה עם דגש על ירקות שורש והשמן העוטף את התבשיל כולו יהיה כמובן שמן זית טרי. תשומת לב ניתנה גם לתבלינים, עם דגש על אלו העדינים והימנעות מהעזים והנתונים במחלוקת (בעיקר כוסברה). הוא תיאר באוזניי את כל שלביו של ההליך: טמינת הירקות הקצוצים בקפידה בתוך העוף. משיחת העוף בשמן ותבלינים והאופן הקפדני בו יש לעטוף את התבשיל בנייר כסף על מנת שהאדים והטעמים יישארו כלואים בו עד למועד הארוחה. בין שלוש לארבע שעות לפני הארוחה, כך הוא הסביר, יש לטמון את התבשיל בבור בו מונחים גחלים חמים מכוסים בשכבת חול עליה מניחים את העוף המכוסה בנייר כסף ("לא בסיר, בחיים לא בסיר") ואת כל זה מכסים בשכבה יפה של גחלים וחול.

התוכנית הייתה פשוטה וגאונית. פנינה תגיע ומייד הוא יכניס אותה לג'יפ שיעבור עוד באותו היום שטיפה וניקוי יסודי. את ריפודי הג'יפ האפורים והבלויים שספוג מזרנים הציץ מהם הוא יכסה בבד צבעוני ולאחר מכן הם ייסעו לנקודה בה טמון התבשיל, יאספו אותו, ולאחר רבע שעה ("אסור לאכול את זה ישר, צריך טיפה להתקרר") יגיעו לאותה נקודה מדויקת למרגלות מצוקי הר חריף, בה עצרנו מדי יום. שם הוא יוציא מפה משובצת אדום לבן, יפרוׂש אותה על מכסה המנוע של הגי'פ, יניח סכו"ם אמיתי וצלחות זכוכית והם יאכלו את המטפונה וישתו יין.

  דיונים ארוכים היו בינינו בשאלה אם היא תסכים לבוא, אם היא תבין את גודל המחווה ואת עומק הציפייה. באחת השיחות שאלתי אותו, בחוסר רגישות של אדם צעיר שאינו מבין את אשר לפניו, למה הוא לא מזמין אותה ממש. עַאּבֶד התעלם מהשאלה אבל אני המשכתי לדחוק בו ואמרתי שאולי הוא חושש שהיא לא תסכים לבוא ולכן הוא לא מזמין אותה. עַ אּבֶ ד הסתכל עליי כאב המביט באכזבה בבנו שלא למד דבר ואמר, ספק בתוכחה ספק בזעם: "אל תגיד ככה, אל תגיד ככה, אל תגיד ככה! אם אני אזמין היא בטוח תבוא. היא אישה עם לב גדול, לב זהב" ומייד, כחכם דת קדמוני העוסק בחישובי קיצין ובתכנון אחרית הימים, חזר לדון בכובד ראש בממולאים אותם הוא יגיש כמנה ראשונה.

  ארבעת השבועות של המילואים חלפו ואת עַאּבֶד לא פגשתי יותר. עם חלוף השנים אני מהרהר באותן נסיעות משותפות ומקווה שאם חשבונו של עולם יעלה יפה הרי שיום אחד, לא ברור כיצד, אני אמצא את עצמי שוב באותה חלקת אלוהים קטנה שלמרגלות הר חריף ושם ימתין לי, קצת יותר זקן וקצת יותר שיכור, עַאּבֶד הגשש אותו אהבתי בשל כוח אהבתו לפנינה רוזנבלום. אנו נתיישב שוב למרגלות הג'יפ ואוכל להביט ממושכות בפניו, שעתה בוודאי ניכרים בהם סימני הזמן ואכזריותה של שמש המדבר.