מֹאזְנַיִם

יוני 2020, כתיבה בימי קורונה / מיכל חרותי

שלום לכם בימים משונים אלה, שבהם אנחנו חוזרים לשגרה לא לגמרי שגרתית, פוסט-קורונית או מיד-קורונית, עוד לא ברור כעת, בתום ספירת שבעה שבועות "מהחל חרמש בקמה", ערב חג השבועות. בכמה משמעויות נטענת הספירה הזו השנה, מקציר השעורים ועד קציר החיטים, מההסתגרות פנימה ועד היציאה המחודשת החוצה. מה למדנו ומה קצרנו במשבר? ואיך השפיעו ימי הסגר על סופרינו ומשוררינו?
שמחתי לגלות שהמוזות, לפחות בחלקן, לא קפאו יחד אתנו במאה מטר. בעודי מתלבטת אם יש טעם להקדיש מדור לכתיבה בימי קורונה, התחילו להגיע לידיי חומרים שמוססו את ההנחה שהנחתי בפתח הגיליון הקודם, כשהמגפה רק פרצה ("כשההווה הוא דיסטופיה, עדיף לחכות לפרספקטיבה"). מסתבר שלא תמיד צריך לתת לדברים להתקרר או להתרחק, ויש גם קפסולות של פרץ רגשי שלא זקוקות לפרספקטיבה. הטקסטים שהתהוו לְמדור ניסחו עבורי לאחור תובנות על התקופה המוזרה הזאת, מתוך מנעד מבלבל של תחושות סותרות.
מלבד המדור המיוחד אני מבקשת להשים לבכם אל טנא הסיפורים הקצרים המובחרים, שנאספו מפרי אדמתם של יוצרים ידועים ואלמונים, ותיקים וחדשים. אני שוב נמלאת שמחה על הזכות לתת במה מכובדת לסוגה חשובה והכרחית לזירה הספרותית, שמטעמים מסחריים הידלדלה נוכחותה על מדף הספרים שלנו בעשור האחרון. והרי הסיפור הקצר הוא הבסיס לכתיבת פרוזה. כמעט שכחנו כמה חיוני לכל סופר/ת להתנסות בכתיבה מצומצמת, הרבה לפני הרומן הראשון. וממילא הקצב הדיגיטלי, ריבוי הערוצים והקשב המוגבל יחזירו את הטקסטים הקצרים גם אל המדפים.

שלכם,
מיכל חרותי