מֹאזְנַיִם

דבר העורכת

לפני ארבע שנים נפלה בידי הזכות לערוך את המפעל העברי היחידי במינו, כתב העת – מגזין, אם נרצה – לספרות עברית חיה ועכשווית. מאזניִם. והיא באמת נפלה, הזכות הזאת, על כף המאזניים שלי. על ראש העורכת והמשוררת, מתנדנדת ונחושתית וגולמית וכבדה. מגזין שכל כולו, מן המסד ועד לטפחות, מעלה על נס יצירה עכשווית בעברית. מאזניִם, אותו גיליון עבה בעל דפים צהבהבים ועבים שנוסד ב־1928 (שאגב, ההיסטוריה המרתקת שלו עומדת לעיון על ידי רשות הכלל בספריית בית אריאלה בתל אביב), שם לו למטרה לערבב את ההיררכית הקבועות – דאז – של הספרות העברית בראשית דרכה – דאז, ולאצור קולות חדשים לצד קולות ותיקים, יחד, על אותה הבמה בגובה העיניים ובלי חשבון. חשבונות, כיאה לספרות העברית הקטנה, תמיד היו ולנצח יהיו. אבל בסוף שנות העשרים, בתקופה חסרת החסד שבין שתי מלחמות העולם, נולדה לסופרים ולמשוררים במה אמיתית וחדשה להתפתח, לעורר דיון, לבצע ניסיונות ספרותיים, להתבטא לספוג ולכתוב. כתב העת מאזניִם הוקם מתוך יזמות אישית של המשורר חיים נחמן ביאליק, שרצה לאזן בין כותבי העברית הוותיקים שנולדו בגולה לבין הכותבים החדשים, הצעירים, הכותבים על אדמת הארץ. היה זה דור ראשון לספרות ניסיונית מאוד, נועזת, תלושה ומלאת חיפוש, גברית בעיקרה, ספרות שצריכה להגדיר את עצמה ללא שורש ממשי בשפה שקמה לתחייה. המיזם של ביאליק קרם עור וגידים בזכות חסותה הנדיבה של אגודת הסופרים, ועל אף שהמשורר הלאומי מעולם לא ערך אותו באופן ישיר, כן נהג לפרסם בו, הכשיר חברי מערכת ובחר את העורכים. מאזניִם עבר כברת דרך עצומה מאז שנוסד, ובשנים שזכיתי לערוך אותו לצד שותפתי לדרך הסופרת תמר מרין (שתי נשים עורכות, תארו לכם!) נחתו בחיקו מגפה עולמית ומלחמת השבת השחורה, שלא השאירה נפש עברייה אחת, וגם לא טקסט עברי אחד, ללא הדף מובחן של אובדן והתרסקות. דם המלחמה, השכול וחוסר האונים, וכמו כן התקווה לשרטט אופק בימים של אי אופק, ולעיתים אפילו השיתוק, נכחו בכל טקסט מהמאות שהגיעו אל תיבת המייל של מאזניִם בכל חודש. העיניים שלנו, של חברי וחברות צוות מאזניִם, וגם הנפש הפנימית, החבויה בין שכבות הגוף, קראו בהשתאות את הספרות שמחד פרצה בזעקת אימה ושבר, ומאידך – בחמלה וחסד, בעודה מפנימה אל תוכה את מהלומת המציאות. מאזניִם, המוקפד, המושכל, היצרני, היצרי, הניסיוני, הבועט (לפעמים) והשמרני (בפעמים אחרות) הנאמן לקהל קוראיו הגדול והמתרחב, לא היה יכול לראות אור, ובוודאי בתקופה כל כך מטלטלת, לולא מסירותם של חברי אגודת הסופרות והסופרים בישראל, ביניהם היו״ר צביקה ניר, סגניתו הסופרת דורית זילברמן, יעל ניר עורכת הלשון, סער גיספן מנהל הדיגיטל, דור כהן המעצב המוקפד, ושאר הצוות שלמרות ועל אף הכול עשו למען כתב העת, על מנת להגן עליו ולשמר את פעולתו בימים של סופה ביטחונית ופוליטית, ולשמור על משאביו בסצנת התרבות המקומית. מאזניִם ביקש לפרסם כותבים מן המרכז ומכל הקצוות, ולפעמים גם את אלו שעומדים מחוץ להם, לגלות ולחשוף את הקולות החזקים והמעודנים ביותר בזירה הספרותית של ההווה. ברצוני להודות לעורכי העבר הלא מאוד רחוק של המגזין, למתן חרמוני ומיכל חרותי, שעוררו את מאזניִם מתרדמת הספרייה שהיה שרוי בה, ודישנו את האדמה שעליה המשכנו לזרוע מילים. ברצוני להודות גם לאתר ״עברית״ שבתודה לשיתוף פעולה דיגיטלי, החל להנגיש את הגיליונות שלנו לקהל הקוראים מבעד לכל מסך.

   בגיליון הנוכחי והאחרון שערכתי בקדנציה מרתקת זו, כותבים וכותבות עכשוויים התמודדו עם הכותרת ״מכתב לאב״ – אב רוחני, אב תנ״כי, אב ספרותי, אב נעדר, אב נוכח, אב שיש למרוד בו, ואב גשמי וקונקרטי. לצידם בחרנו לפרסם יצירות חופשיות שאינן מתכתבות עם הכותרת באופן ישיר, וחלקן כתנועת נגד משלימה, פונות דווקא לאם פנימית או חיצונית. אך ברוחן כלל היצירות בגיליון זה מנסות לשאת עיניים אל עבר מתחם ספרותי נהיר, בעל מצפן ומודל. ואולי מממשות בכוונה זו את האיזון שאליו שאף ביאליק: מרחב בו ניתן להתווכח על כל נושא, אך להסכים על חשיבותה של הספרות.

   אני רוצה להודות ליוצרים וליוצרות, לקוראים ולקוראות, ולאמנים שאיירו ועיצבו את כריכתו לאורך השנים, שליוו ומלווים את מאזניִם באדיקות מחממת לב, תאוות יצירה וחיים. תודה על הרוח הגבית והפנימית שהפצתם במגזין שלנו, צנוע ככל שיהיה, יקר לאין שיעור.

   תודה עמוקה לכותבי וכותבות הגיליון הנוכחי, הנפלאים והחכמים. ולאמנית דנה יואלי האמונה על העבודה שעל הכריכה.

שלכם
שרי שביט
עורכת מאזניִם