מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

דבר העורכת

אני שמחה וגאה לערוך כאן חגיגת גבורות לנורית זרחי, הסופרת, המשוררת, המסאית, סופרת-הילדים האחת והיחידה, קוסמת המילים הפלאית, כלת פרס ישראל לשנת תשפ"א.
בגיליון פברואר שהוקדש למאיר ויזלטיר (לכבוד הגבורות שלו…) כבר כתבתי על האג'נדה – בואו נחגוג לאגדות חיות. יותר מדי התרגלנו להלל ולקדש ולשבח פוסט מורטם. בואו נחגוג את מפעלותיהן של דמויות מרכזיות בספרות העברית שהגיעו לגבורות, תרתי משמע, עוד בימי חייהן ולא רק אחרי מותן.
תודה למשתתפים/ות בחלק הראשון של הגיליון הזה שנרתמו באהבה לכתוב על יצירתה של זרחי. יש לי הרבה דברים לומר על האסופה שנוצרה כאן אבל עליי לדחוס הכול לתוך עמוד אחד, אז אתרכז כאן בהיבט מעניין אחד. כשקיבלתי את המסות, המאמרים והמחוות הפתיע אותי לגלות שחלק ניכר מהכותבים בחר לדבר דווקא על ספרות הילדים של זרחי. אבל רגע אחרי שהופתעתי חשבתי, מה מפליא אותי בעצם, הרי בדור שלנו ספרות הילדים של זרחי היתה הכרחית על המדף, היא כוננה אותנו מהרבה בחינות. היא הייתה המבוגר שראה אותנו (ע"ע ויניקוט), שהסתכל עלינו בגובה העיניים, היא אפשרה לנו לכעוס, למרוד, למחות, לפחד. ובעיקר, היא לא חינכה אותנו. האיכויות הללו נחרתו בנו וממשיכות ללוות אותנו כמבוגרים.
עודד וולקשטיין כותב כאן במסה שלו על מרק שום-דבר: "נורית זרחי אינה מחסנת את הילדים לקראת התבגרותם: היא מחסנת אותם מפניה"; סיגל נאור פרלמן ולי ממן דנות בסוד הקסם המאוד מסוים של ספרות הילדים של זרחי, ועל התדר הנעלם שהרבה כותבים לילדים מנסים ללכוד אבל רק מעטים מצליחים: זה שדרכו אפשר לדבר גם למבוגר וגם לילד, מבלי להתנשא או לזייף על חשבון אף אחד מהם. אי המובהקות הזו של הנמען אצל זרחי, היא "שהופכת את ספרות הילדים שלה לנהר שאפשר לטבול בו פעמיים (לפחות)." כל הטאבואים וכל הפחדים נוכחים ביצירתה באופן טבעי.
בריאיון שערכה איתה הלית ישורון ב-2015 (הלית ישורון, איך עשית את זה – ראיונות חדרים, "הספריה החדשה") אומרת לה הלית, "נתת מתנה גדולה לספרות הילדים העברית. נתת זווית ראייה של ילד." וזרחי עונה: "כל כתיבה היא מתנה. כתיבה לילדים זה עוד יותר משמח לב. זה שייך לאי-שייכות. להיות מבוגר, לכתוב בְּילד." ועוד אומרת לה הלית, "את עושה לספרות הילדים מה שיונה וולך עשתה לשירה" – (נכון!) – וזרחי אומרת בהקשר אחר באותו ריאיון, "כשאת מחפשת בגבולות האין, אז היש הוא בלתי מוגבל. אני אינני, אבל השפה ישנה…"

ההמשך – בחלק הראשון של הגיליון.
מזל טוב נורית, מזלנו הטוב שאת זורחת עלינו.
ובחלק השני – מבחר שירים, סיפורים, ביכורים ותרגומים ממיטב העשייה העכשווית בספרות.  

שלכם, מיכל חרותי

 

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp