מֹאזְנַיִם

דבר העורכת

גיליון “מין״ של מאזנים נולד כרעיון לפני ה־7 באוקטובר, מתוך דימוי חזותי: מפגש ברישום של האמן רוני חג׳ג׳, המופיע על כריכת הגיליון, הציג ספק פנטזיה ספק סיוט על מין ומיניות, וגרם לי לשאול את עצמי, איך ייתכן שלאחר כל כך הרבה שנות פעילות של כתב העת, עדיין לא הקדשנו גיליון של מאזנים לאחד הכוחות המניעים – ולפעמים גם המשבשים – של העולם?

  האמירה כי הגיליון נהגה לפני ה־7 באוקטובר עלולה לרמז על איזו נימה של אפולוגטיקה מצידה של העורכת שבחרה לפרסם גיליון על מין בעיתות מלחמה, בזמן שבו בני אדם נהרגים, מעונים ומוחזקים בשבי, מאבדים משפחות ובתים. ובכל זאת, אין כאן התנצלות; לא רק משום ש״חשוב״ לעסוק במין כדי “להיאחז בחיים״ או “לשמור על אופטימיות״ בזמני משבר, אלא גם משום שהמין עצמו מגלם בתוכו לא רק את קוטב החיים, העונג וההנאה אלא גם את יצר המוות, האיון וההתכלות, כפי שכבר נכתב ונאמר כה רבות. למעשה, המין יכול להפוך בעצמו לאזור מלחמה של ממש, בין אם ביחסים האינטימיים, בתוך קשרים שנעכרו ושינו את מסלולם, ובין אם בספרה הפוליטית הפולשת אל תוך היחסים האינטימיים, כמכשיר של שליטה, וכאמצעי לזרוע אימה וחורבן, והרי תזכורת מפלצתית במיוחד לעניין הזה קיבלנו שוב בעקבות ה־7 באוקטובר.

  “אין יחסי מין!״ (או: “אין יחס מיני״) הכריז הפסיכואנליטיקאי הנודע ז׳אק לאקאן באחת מאמירותיו הזכורות ביותר, ורמז לחוסר האפשרות של השפה לבטא את ההדדיות של המפגש בין סובייקט לסובייקט, זה שהמפגש המיני לכאורה אמור לבטא. ובכל זאת, הסופרים, המשוררים והמסאים המשתתפים בגיליון “מין״ של מאזנים מנסים נואשות לייצר שפה כדי לגעת במין, על חוסר האפשרות שלו בימים הבלתי אפשריים האלה. אני רוצה להודות לענת עינהר, לעמרי חורש, לרינת שניידובר, לכרמית רוזן, לורד קופיץ, ליונתן פיין, לברוך יעקבי, לריטה קוגן, לשירז אפיק, לאלי הירש, לגיתית דהן, לדנה פלג, לאמילי מואטי, לאיה סומך, לנדיה אייזנר, לרות פוירשטיין, ליעל משעלי, למרים קוץ, לדורית זילברמן, לשלומית אהרוני ליר ולחנה הרציג. כל אחד מהם היה אמיץ מספיק, כן מספיק, כדי לצלול אל תוך האתגר של כתיבה על מין בתוך ימי מלחמה, כדי להביא את רגעי החסד של העונג וההתעלות והקרבה, וגם את רגעי השיבוש, האלימות והניצול לרעה.

אני מאחלת לכולם קריאה משמעותית!
שלכם,
תמר מרין, עורכת מאזנים