מֹאזְנַיִם

דבר העורכת, מיכל חרותי / אפריל 2020

רציתי להכריז שהפעם יש לנו גיליון רלוונטי למועדי החודש. חמישים למותו של אלתרמן, חג האביב, חג החירות, וכן שירים וסיפורים ליום השואה וליום הזיכרון. אבל אחרי שהתכנים נאספו ונערכו והגיליון נסגר, התפשטה הקורונה וסגרה עלינו, ותוך כמה ימים כל השאר הפך לא אקטואלי.
מצד שני, טוב שככה יצא – גיליון לא נגוע. אקטואלי למציאות הרגילה, רגע לפני שהתהפכה עלינו. מי בעצם רוצה לקרוא על קורונה גם כאן? מעניין לקרוא דיסטופיות כשהן נטועות באיזשהו עתיד לא ידוע ובמרחק בטוח. כשההווה הוא דיסטופיה, עדיף לחכות לפרספקטיבה. וממילא את השפעתה של המגיפה על המוזות ועל היצירה נראה רק בעוד כמה חודשים.
כך או אחרת, הכול קשור איכשהו, והאווירה הפעם מורבידית. יצירות ברוח ימי הזיכרון יתקשרו ודאי למלנכוליה הכללית. ומה נותר לאחל כשאת חג החירות נחגוג בהסגר. התכנסות טובה. שתהיה לכם לחירות פנימית. מהדהדות בי עכשיו השורות של שלונסקי בכותלי ביתי:
כותלי ביתי אינם כחיץ לי ביני לבין עולם – / יש חסד הצמיחה המקשיבה אך פנימה / כי המקשיב לכול אינו שומע כלום / רק המחריש המולותיו לשמוע הדממה / שומע את הכול ואת כולם.*

שלכם,
מיכל חרותי

*מתוך השיר "כותלי ביתי" בספר מלאת, אברהם שלונסקי, הוצ' הקיבוץ המאוחד