מֹאזְנַיִם

דבר העורכת / מיכל חרותי

בחודשים האחרונים אני חולמת ביני לבין עצמי על מדור של מסות אישיות. והנה, ממש ברוח הניו אייג' ועוד לפני שהספקתי לומר זאת בקול הן התקבצו על שולחני כאילו שמעו את מחשבותיי. בעת הזאת שבה הסגר הפך למציאות מתמשכת ואין לדעת מתי תרפה מאתנו המגפה, זו בכלל חובה לאומית להרחיב את טווח השוטטות בתוך עולמנו הפנימי.
מאז שקראתי לראשונה את המסות של וירג'יניה וולף, דרך נטליה גינצבורג והנרי דיוויד ת'ורו ועד רונית מטלון – תמיד ריגשה אותי הסוגה הזאת שהיא מצד אחד אינטימית ופרטית ומצד שני אין כמוה להרחיב את גבולות השיח על הכתיבה.
"בלתי אמצעיות היא אפיון בולט של החברה והתרבות הישראלית, אלא שכמעט אין לה ייצוג בפרוזה הישראלית" –  כותבת רונית מטלון במסתה על הסיבות לפופולריות של נטליה גינצבורג בישראל*. "בפרוזה הישראלית יש הרבה סוגים של מִנעלים לעונות שונות, במידות שונות, גם רגליים יחפות יש, אבל נינוחות של נעלי בית – מעט מאוד, אם בכלל (…)
איך לייצר ספרות בנעלי בית שמעמעמת ככל האפשר את המסכה הספרותית שכל כותב חייב כמדומה לעטות על עצמו?"
שאלה טובה. כשתקראו את המסות האישיות וקטעי הממואר של מיטב הכותבות שנאספו כאן, לא תצטרכו לשאול את השאלה המאפיינת במידה רבה את הקורא הישראלי – מה מזה קרה באמת? מה מזה מציאות ומה בדיה? תוכלו להניח מראש שאין כאן בדיון, ואולי תגלו, כפי שאמרה כוהנת המסה האישית ארנה קזין, "שדווקא הצורה הספרותית הזאת, שחפה מכל בדיון, מצליחה טוב יותר מכל סוגה אחרת להצית את הדמיון".

עוד בגיליון – הזוכה המפתיע בתחרות הסיפור הקצר של אגודת הסופרים, דוד צח, שזה לו באמת פרסום ראשון, בפרוזה ובכלל. מקורי ועז ומלא כישרון מבטיח. (מקום שני ושלישי בתחרות – בגיליון הבא.)

וכמובן, שירים חדשים מכל קצותיה, גוניה ורחשיה של השירה העכשווית.

                                                                                  שלכם,
                                                                                  מיכל חרותי

_____________

*ההתרוצצות, החיים: על "ולנטינו" מאת נטליה גינצבורג, בתוך עד ארגיעה, מסות מאת רונית מטלון, הוצאת אפיק, 2018.